דמיינו לרגע שראש הממשלה ושר הבריאות של מדינת ישראל מודיעים כי הם מבקשים מהציבור להתחסן, אך מדגישים כי אין לכפות על איש להתחסן וגם אין להפלות אף אדם שבחר לא להתחסן. יתרה מכך, מי שנפגע כתוצאה מאפליה על רקע החיסון יכול לפנות לייעוץ וסיוע של ארגון זכויות אדם, אליו הם מפנים באמצעות לינק.

נשמע הזוי, לא מתקבל על הדעת נוכח גלי הקורונה בשנתיים האחרונות? ובכן, אם באוסטריה מתכננים החל מפברואר הקרוב להטיל קנסות כבדים על כל אדם, מעל גיל 14, שלא התחסן^[1], ובישראל שקלו לנדות מבית הספר ילדים לא מחוסנים ולשים צמידים בכניסה לקניונים, ביפן משרד הבריאות נוקט בקו שונה לגמרי.

אתר משרד הבריאות היפני מציין כי קיימות תופעות לוואי אחרי החיסון, והוא מפנה למסמך המסביר כיצד להתמודד איתן. באתר מצוין כי: "אף על פי שאנו מעודדים את כל האזרחים להתחסן, אין זו חובה. החיסון יינתן רק בהסכמת האדם שצריך להתחסן לאחר שניתן לו המידע הרלוונטי". עוד נכתב באתר: "אנא התחסן על פי שיקול דעתך, תוך הבנה הן של אפקטיביות החיסון במניעת מחלות זיהומיות והן של הסיכון לתופעות לוואי. שום חיסון לא יינתן ללא הסכמה". ולבסוף, משרד הבריאות היפני מציין במפורש: "בבקשה אל תכריח אף אדם במקום העבודה שלך או מקרב האנשים שסביבך להתחסן, ואל תפלה את אלה שבחרו לא להתחסן". בסוף ההודעה מפנה משרד הבריאות היפני לאתר המספק ייעוץ בנושא זכויות אדם, בו הנחיות כיצד לטפל בתלונות על אפליה במקום העבודה^[2].

יש לציין כי אוכלוסיית יפן גדולה עשרות מונים מישראל הקטנה, וגם הרבה יותר מבוגרת ממנה. אוכלוסיית יפן מונה כ-126 מיליון איש (כ-28 אחוז מעל גיל 65), לעומת כ-9 מיליון בישראל (כ-13 אחוז מעל גיל 65). השוואה בין מדינות היא תמיד בעייתית, ובכל זאת אפשר לומר כי בשיא הגל הקודם (25 באוגוסט) היו ביפן כ-184 מאומתים לכל מיליון תושבים, בעוד בישראל היו בשיא הגל הקודם (14 בספטמבר) כ-1,180 מאומתים לכל מיליון תושבים. גם מצב התמותה שונה בין שתי המדינות: בישראל היו כ-3.58 מתים לכל מיליון תושבים בשיא אותו גל, וביפן היו רק 0.51 מתים לכל מיליון תושבים. אם הולכים אחורה, לגלים קודמים, הפערים בין המדינות גדולים אף יותר.

הנה נתון מעניין נוסף: על פי מחקר שפורסם במגזין הרפואה הנחשב "לאנסט" (Lancet), לפני התפרצות הקורונה פחות מ-30 אחוז מהאוכלוסייה היפנית חשה אמון בבטיחותם של חיסונים כלשהם, בהשוואה לכ-50 אחוז מהאמריקנים^[3]. ולמרות זאת, ברגע שהגיעו חיסוני הקורונה ליפן, הציבור היפני התנפל עליהם וכיום כ-75 אחוז מאוכלוסיית יפן מחוסנת (בשתי מנות).

יש לסייג ולומר שביפן לא הכול אידילי. גם בה חלו מגבלות ששיאן התבטא בבקשה מהתושבים לא לצאת החוצה אחרי שמונה בערב ולהימנע ממקומות צפופים, אולם לא היו סגרים ואין תו ירוק. מסעדות המגישות אלכוהול או מציעות קריוקי ומתחמים גדולים המשמשים אנשים רבים, התבקשו לשתף פעולה ולסגור את שעריהם בשעה שמונה בערב. מספר האנשים באירועים גדולים הוגבל ל-5,000, ועסקים התבקשו להפחית ל-70 אחוז את מספר העובדים במשרד. בתי הספר נסגרו לתקופה מסוימת ובאוניברסיטאות למדו און-ליין^[4]. נושא המסכות אינו עניין גדול ביפן, שהשתמשה בהן הרבה לפני הקורונה, והן אינן מחויבות בחוק.

כל מי שנכנס ליפן חייב להתקין בסמארטפון שלו מספר אפליקציות מעקב: אחת המוודאת מיקום, השנייה זיהוי פנים ומקום, והשלישית קשורה בדיווח על מצב בריאותי. המטרה היא לאפשר לרשויות לוודא שאף לא אדם מפר בידוד (שבועיים ללא מחוסנים, עשרה ימים למחוסנים). ביפן מתייחסים במלוא הרצינות לבידודים. הפרת בידוד גוררת קנס של מיליון ין (כמעט 30 אלף שקל) ויכולה להוביל למאסר של חצי שנה. לאחר תום הבידוד ניתן למחוק את האפליקציות מהסמארטפון.

בשיא הגל האחרון לא נותרו מיטות פנויות במחלקות הקורונה באוסקה (העיר השלישית בגודלה ביפן), וחלק מהיפנים מתו בביתם בעודם ממתינים לטיפול. אך האשמה לא הופנתה נגד הלא מחוסנים, אלא נגד הממשל המקומי שלא הקצה מספיק כוח אדם לטיפול בחולים ולא הוסיף מיטות או פתח מחלקות חדשות. למרות זאת הצליחה יפן לצאת מהגל ההוא במצב סביר, וכעת החלה לחסן בבוסטר.

ניתן לטעון שמה שעובד ביפן אינו יכול לעבוד במקום אחר מכיוון שהיפנים ממושמעים. אם הרשויות מבקשות יפה לשתף פעולה, רוב היפנים יענו בחיוב. אין צורך בחוקים או בענישה כדי לכפות על הציבור להתחסן נגד הקורונה. אכן, היפנים צייתנים, ועם זאת המחשבה שיש לכפות על הציבור מגבלות כדי ללחוץ עליו להתחסן, אחרת לא יעשה כן, היא מחשבה לא אתית במקרה הטוב, ומחשבה מתנשאת במקרה הרע. זאת גישה המביטה מלמעלה על הציבור כאילו היה ילד קטן חסר אחריות שאינו מודע לעולם הגדול ולהשלכות מעשיו.

אינני טוען שיש "לכפות" את המודל היפני על כל מדינה בעולם או שהמודל הזה מתאים בכל מקום. אבל יהיה טוב אם מדינות העולם ישקלו אותו, כיוון שאחרי הכול מדובר במודל אתי המטיל את מלוא האחריות על האינדיבידואל, על ההורה ועל החברה, מבלי להפלות או לכפות דבר על אף אחד ומבלי לפגוע בזכויות האדם.

צוות מגזין אפוק תרם לכתיבת המאמר

---

ארון קריאטי (Aaron Kheriaty) הוא לשעבר פרופ' לפסיכיאטריה בבית הספר לרפואה UCI (באוניברסיטת קליפורניה) ומנהל תחום אתיקה ברפואה במרכז UCI Health. כיום הוא כותב במכון Brownstone האמריקני

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן