האב המכונן של האסטרטגיה הישראלית, דוד בן גוריון, קבע אחרי מלחמת העצמאות שלצה"ל אין יכולת להכריע אסטרטגית את מדינות ערב, ולכן עליו להרתיע אותם ממלחמה, או למנוע מהם טקטית ואופרטיבית, להשיג את מטרתם בשדה הקרב כדי שאולי לא יתקפו שנית.

תובנה זאת של בן גוריון נבעה לא רק מניתוח של יחסי הכוחות האסטרטגיים בינינו לבין הערבים, אלא גם מן האידיאולוגיה הביטחונית המוצהרת של הציונות הסוציאליסטית שלפני קום המדינה – לערבים אין סיבה לפתוח במלחמה של ממש מול היהודים, פעולותיהם הן "מאורעות", אינתיפאדה. בנוסף, ליהודים יש משימות חשובות יותר כמו קליטת עלייה, הקמת קיבוצים וכו'. לכן לא תהיינה מלחמות, ואין טעם להתעמקות יתר של ראשי המדינה והצבא בהוויית הצבא והמלחמה.

התוצאה: מפקדי ארגון ה"הגנה", שלאחר הכרזת העצמאות נהיו למפקדי צה"ל ובנו אותו, קיבלו הכשרה דלה ככל שהתקדמו בשרשרת הפיקוד. הם האמינו (ועדיין מאמינים) שדי להם בניסיון קרבי כדי להיות מפקדים בכירים. הם לא היו מודעים למה שכתב אחד מגדולי האסטרטגים הצבאיים בהיסטוריה, פרידריך הגדול מלך פרוסיה, במאה ה-18 בספרו "עצות למצביאים" – שאם היה די בניסיון קרבי כדי להיות גנרל, אז הַפֶּרֶד של הנסיך אוֹיְגֶן היה גדול הגנרלים.

אף שבן גוריון טעה, הודה שטעה, ואף התאמץ ללמוד את הווית הצבא והמלחמה בחודשים שלפני פרוץ מלחמת העצמאות, זה היה מאוחר מדי והוא לא יכול היה להשתחרר מהשקפתו הדפנסיבית לפני קום המדינה. לכן, בפרוץ מלחמת העצמאות הוא קבע אסטרטגיה של דחיית הכרעה שאותה הנחיל לצה"ל. עוד קבע בן גוריון שצה"ל לא יהיה צבא מקצועי, אלא "צבא העם" דהיינו מיליציה. מכאן נגזר שיש לשאוף למלחמות קצרות, כי רוב הלוחמים יהיו אנשי מילואים. קביעות אלה לא היו אסטרטגיה – תכנית פעולה כוללת ומפורטת בהתאם לנסיבות הדינאמיות, אלא הנחיות, שהן דוגמות קבועות וקפואות.

זאת ועוד, האמין בן גוריון כי קיימת זהות בין טובת המפלגה לבין טובת העם, הישוב והמדינה. לכן המפקדים הבכירים בארגון ה"הגנה" נבחרו על פי נאמנותם המפלגתית, ובעיקר על פי נאמנותם לבן גוריון. אנשים, שתכונתם העיקרית היא נאמנותם אינם יצירתיים ואינם עצמאיים, ובמקרה הטוב הם בינוניים.

בן גוריון היה אקטיביסט בקרב תנועתו. רוב חבריו בהנהגה היו מתונים ממנו. למתינות זאת התנגדו בחריפות ילידי הארץ. לכן, כדי למנוע תבוסה, עיצבו מנהיגי דור הבנים, משה דיין, יגאל אלון וחבריהם, טקטיקה התקפית קיצונית – פיגועים, חיסולים ופעולות גמול חריפות מאוד בערבים. מדיניות זו שבפועל מנעה את יישום האסטרטגיה של בן גוריון דרדרה את היישוב היהודי, לאחר החלטת האו"ם להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל בכ"ט בנובמבר 1947, למלחמה בקנה מידה מלא מול ערביי ארץ ישראל, עד הכרעתם והברחתם מבתיהם. כך נוצרה בעיית הפליטים, שהיא לב הסכסוך היהודי-פלסטיני.

משבר מאי 1967, שבו התרכזו כוחות צבא מצרים בסיני, התאפיין בקריסתם הנפשית של ראש הממשלה לוי אשכול שביקש להימנע ממלחמה, ושל הרמטכ"ל יצחק רבין, שנקלע לחרדה שמא מהלכיו יביאו לקץ קיומה של מדינת ישראל. גם בן גוריון, שהיה אז חבר כנסת, דרש בפגישה עם הרמטכ"ל יצחק רבין לא לתקוף.

כמו ברומא העתיקה בשעת משבר, גם בישראל נבחר ל"דיקטטור" (שר ביטחון) משה דיין, שהוביל את צה"ל להכרעה מערכתית. הכרעה זאת לא נבעה מאיכותו הצבאית של צה"ל, אלא מהתמוטטות פסיכולוגית בלתי צפויה של סגן נשיא מצרים, הפילדמרשל עבד אל חכים עאמר. ביום המלחמה השני הוא פקד על קציני הצבא המצרי בסיני לנטוש את פקודיהם ולברוח אל מעבר לתעלת סואץ. גם דיין לא היה מסוגל להשתחרר מעקרונות בן גוריון, ופעל למנוע מצה"ל להשמיד את צבאות ערב.

לקראת מלחמת יום הכיפורים החלו ראשי מערכת הביטחון של ישראל לחלום על הכרעות אסטרטגיות, שמשמעותן המעשית – השמדת צבא האויב אם יתקוף את ישראל. לשם כך הם תכננו לצלוח את תעלת סואץ במלחמה הבאה, ולכך הכינו אמצעי צליחה. הם לא הבינו שהצבא המיליציוני שעמד לרשותם, אינו מסוגל ואינו בנוי להכרעות אסטרטגיות. ואכן, צה"ל יצא בעור שיניו מאותה מלחמה. כבר ביומה השלישי, לאחר תבוסת צה"ל ב-8 באוקטובר, קבע שר הביטחון, משה דיין, בשיחה עם אלוף פיקוד הדרום ומפקדי האוגדות, שמטרת המלחמה אינה להכריע את האויב אלא להשיג הפסקת אש. וזה מה שאירע, אף על פי שהפוך על הפוך, ביום הראשון של מבצע "אבירי לב" לצליחת תעלת סואץ בפיקוד אריק שרון, הסתמנה אופציה להשמדת הצבא המצרי, אך מפקד החזית, חיים בר לב, מנע זאת.

במלחמת לבנון הראשונה התכוונו ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריק שרון והרמטכ"ל רפאל איתן להשיג הכרעה אסטרטגית, במלוא המשמעות, שתביא סדר חדש במזרח התיכון. אולם, בשדות הקרב התברר שהצבא אינו מסוגל לעשות זאת.

במלחמת לבנון השנייה שוב הייתה כוונה להשמיד את היכולת הצבאית של החיזבאללה, ושוב התברר שראשי מערכת הביטחון אינם מכירים את צה"ל, ואינם מודעים למה הוא מסוגל.

כישלונות חוזרים ונשנים אלה, שהוצגו לציבור כניצחונות אדירים, החזירו את מדינת ישראל לאסטרטגיה של בן גוריון – דחיית הכרעה כדי לא לשלם מחיר כבד בחיי אדם, וכדי לא לפגוע ביוקרת ראשי המערכת ובקריירה שלהם.

מכיוון שרוב ראשי המערכת אינם מאמינים באפשרות של סוף הסכסוך וכינון יחסי שלום עם הפלסטינים ומדינות ערב, הם שואפים להגיע להפסקת אש ארוכה ככל האפשר, ובלשון הערבים "הוּדְנָה". הדבר בא לידי ביטוי במבצע "צוק איתן", שהתחיל ב-8 ביולי 2014 והסתיים, ב-26 באוגוסט אותה שנה, בהסכם להפסקת אש שנשמר מאז.

על פי מאו דזה-דונג, אבי סין הקומוניסטית, שנחשב לאסטרטג גדול בתקופתו, אם במלחמה בין צבא סדיר לכוח גרילה אין הכרעה, הרי שמדובר בניצחון הגרילה. מכאן שהחמאס ניצח באותה מלחמה. למערכת הביטחון של ישראל היה תירוץ שאותו סיפק בן גוריון שישים ושש שנים לפני כן: אין לנו יכולת להכריע את הערבים.

---

* ד"ר אורי מילשטיין, אחיין של רחל המשוררת, פילוסוף ביטחוני וחוקר מלחמות כמודל להתנהגות האדם