כיצד יכולים בני 10 לפתח תהליכי חשיבה באמצעות אותם כלים ששירתו את משרדי הפרסום הגדולים?
ורד מוסנזון | 6 במרץ 2014 | מחשבות | 4 דק׳
נדנדה. יש מה ללמוד מזה
הגעתי, בדרך מקרה, לעולם הפרסום. זה לא היה מפתיע כל כך, אם לא הייתי מסמנת, במהלך לימודי ב"בצלאל", את ה”פרסום” כאם כל הרעות. היו לי מונולוגים שוצפים על הזילות והרמייה, על השקר הזדוני החבוי, כמובן, בכל פיסת תקשורת ייעודית. ובכל זאת, בדרך החמקמקה שהעולם מתנהל, מצאתי את עצמי, שנתיים אחרי, בעמדת קופירייטר מתחיל במשרד הפרסום גיתם.
ההתחלה היתה בסדר. העניינים התחילו להסתבך כשהגיע הקמפיין הגדול הראשון, ותפס אותי תוהה - מה נכון, מה לא נכון, איך יודעים מה יפעל, איך יודעים מה צריך להתרחש ואיך מגיעים לשם, כשהכול אפשרי. התשובות שקבלתי במשרד לא סיפקו אותי. כשהלכתי לסטימצקי לחפש ספרים על חשיבה יצירתית, הפנו אותי לבתיה עוזיאל מעולמות המקרמה. בשנות השמונים, כידוע, אפילו המילה ״קריאייטיב״ נחשבה לחדשה. הבנתי שכנראה אין ברירה, ועלי להמציא לעצמי את הכלים שלי. ככה למעשה הגיע לעולם "ארגז הכלים הצהוב”. יצרתי, לשימושי האישי, סדרה של כלים שמסייעים לדייק את החשיבה, ליצור את האימפקט הדרוש, לסקרן, לרגש, להעביר מסרים. כלים פשוטים, יעילים, הנלמדים במהירות ויוצרים שינוי של ממש, אם לומדים לעבוד אתם כיאות.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו