מספרים שמנכ"ל של חברה גדולה ידע להתמודד בדרך יצירתית עם האתגרים שעמדו מולו. אחד הסיפורים המיוחסים לדרך ניהולו מתאר מאבק עיקש בין שני מנהלים בכירים בחברה שאותה ניהל. האיבה הגדולה בין השניים חצתה את גבולות ההיגיון והמטענים האישיים העיבו על עובדים רבים.

כאשר מנהליהם הישירים "הרימו ידיים" ופנו לעזרתו של המנכ"ל, המסקנה הייתה חד-משמעית: שניהם לא יכולים לעבוד בשיתוף פעולה ואחד מהם חייב לעזוב. בפגישות האישיות שקיים המנכ"ל עם כל אחד מהם בנפרד, ניכר היה שגם הם הגיעו לאותה מסקנה, כל אחד מהם טען שהמנהל השני חייב ללכת. כשהמנכ"ל הבין שלמהות המחלוקת משקל מועט ושהאגו תופס את המשקל המשמעותי, זימן את השניים לחדר הישיבות והודיע להם מראש שבמהלך הישיבה יקבל החלטה: מי ממשיך בחברה ומי ימשיך לביתו. השניים הגיעו מתוחים עד קצות אצבעותיהם לקבל את גזר הדין שישפיע על עתידם ואולי אף על חייהם.

תשובתו הפתיעה אותם: "מהרגע שאצא מהחדר יש לרשותכם 10 דקות בלבד. או ששניכם הולכים הביתה או ששניכם נשארים ומוצאים דרך להסתדר, אין מצב אחר". השניים הופתעו, לזה לא ציפו. היריבים הגדולים שעד כה לא מצאו הסכמה על דבר, לא חיכו אפילו מחצית מהזמן כדי להגיע להחלטה ברורה: "אנחנו נמצא את הדרך".

כשיש אנשים עם דעות שונות נוצרים מצבים מורכבים. הניואנסים, זוויות המבט השונות והפרשנויות, מביאות לעתים גם את האנשים האינטליגנטיים ביותר למסקנה הבלתי נמנעת: "המצב חסר תקנה", "אין מה לעשות", לפעמים אף יאמרו בפסקנות ובארשת חשיבות: "לפעמים צריך להודות, לא כל דבר ניתן לפתור". מוכר לכם? מזכיר לכם משהו על המציאות היומיומית האופפת אותנו כאן בישראל?

מלמדים אותנו שכדי לגשר על פערים בדעות חשוב להבין את האדם על צרכיו, את התועלות שהוא יפיק ומניעי קבלת ההחלטות שלו. אלו הם המשתנים שיסללו את מסלול ההצלחה. על פי רוב זה נכון, אך יש מקום שבו הכלל הזה נשמט. במקום החדש הזה הוא אפילו מוקצן ועובר אל הקצה השני של הסקאלה: לפעמים כשיש מחלוקת בין הצדדים, יש להפריד בין הבעיה לאנשים.

זה לא פשוט לביצוע כי אסוציאציות רבות שיש לנו לגבי מקומות, תהליכים, אירועים, חוויות ועוד, משלבות בטבעיות דמויות. לדוגמה, כולנו מכירים את המשפט: "טיול טוב אינו רק המקום אלא גם עם מי חווית או חלקת את החוויה". כשאנחנו חושבים על איראן אנחנו רואים את אחמדינג'אד, כשמדברים על משא ומתן עם הרשות הפלסטינית, אבו מאזן מעטר את מסך מוחנו וכשאנחנו חושבים על המכונית החשמלית, שי אגסי מרצד מול עיננו (עד שדמות משמעותית אחרת תחליף את מקומו, או שלא…). וכך קורה שאנו נותנים מקום לדעות מוקדמות: "עם הפחד שלו, אין סיכוי שהוא יסכים"; "מצאת לך מי יגיד כן"; "להתקדם עם טיפוס כמוהו? זה יקרה כשיצמחו שערות בכף היד שלי".

פישר ויורי מאוניברסיטת הרווארד נותנים מקום של כבוד לטכניקה של "הפרד את האנשים מהבעיה" בספרם הוותיק והטוב "סיכום חיובי", בו הם מתארים את הליך המשא ומתן כהליך גישור בין שני יריבים. התהליך הוא פשוט, שימו את המהות על השולחן, דונו בה, דברו עליה. בשלב זה התנתקו מהדמויות המלוות את הבעיה וכך תצליחו באחוזי היתכנות גבוהים יותר לנטרל את מוקדי הרגש המשפיעים עלינו. חשיבה קרה על מה קיים (עובדות), מה כדאי שיהיה (אופטימלי), מה אפשרי לעשות מיד (רציונלי), לאן נוכל להגיע (אופציונלי) ולאן היינו חולמים להגיע (חזון), תאפשר חשיבה "חלקה יותר" ללא הדמויות. רק אז אנחנו מנטרלים את הדעות המוקדמות.

כשאנחנו מעורבים כצד שלישי בפתרון מחלוקת בין אנשים אחרים, עלינו לדון בנושא מבלי לערב את אישיותם של המעורבים בנושא. רק לאחר שנמצא פתרון למהות הבעיה נכניס למשוואה גם את אופי המעורבים למציאת הנוסחה שתאפשר להם לקבל בשלום את הפתרון המוצע. בשלב הזה גם המנהלים הבכירים השכילו לשים את האגו בצד ולמצוא נוסחא להידברות. במשקל עלות תועלת הם מיומנים. הם כבר הבינו, או שיהיה שלום עליהם או חלילה, עליהם השלום.

---

דורון בטשי, מנכ"ל שביט הדרכה, לתגובות:[email protected]