״יום אחד חלם ג׳ואנג דזה שהוא פרפר, מעופף לו כך. כמה כיף היה לו לעשות כך מה שהוא רוצה! הוא לא ידע שהוא היה ג׳ואנג דזה. לפתע התעורר, וגילה שהוא ללא כל ספק ג׳ואנג דזה. הוא לא ידע אם הוא ג׳ואנג דזה שחלם שהוא פרפר, או שמא הוא פרפר שחולם שהוא ג׳ואנג דזה״.

הקטע המפורסם הזה, מתוך ספרו של החכם הדאואיסטי ג׳ואנג דזה, הוא דוגמה נפלאה לאופן שבו חלומות משמשים בתרבות הסינית כדי לעזור לנו לחשוב מחדש על המציאות שבה אנו חיים. התרבות הסינית מלאה בסיפורים על חלומות שעזרו לאנשים להתעורר לכל מיני עקרונות ולעשות שינויים גדולים בחיים שלהם.

״איך אני יודע שליהנות מהחיים זה לא אשליה?״ שואל ג׳ואנג דזה בספר, ״איך אני יודע שלשנוא את המוות זה לא כמו אנשים שהלכו לאיבוד בילדותם ולא יודעים מהי הדרך הביתה?״

״כשאנחנו חולמים אנחנו לא יודעים שאנחנו חולמים״, הוא אומר, ״אנחנו אפילו יכולים לחלום שאנחנו מפרשים חלום. רק כשאנחנו מתעוררים אנחנו יודעים שהיה זה חלום. ועדיין, השוטים חושבים שהם ערים, וטוענים שהם יודעים שהם שליטים או שהם רועי צאן״.

אחד הסיפורים המפורסמים בספרות הסינית הקלאסית הוא הסיפור על לו שאנג, שהיה איכר צעיר ומשכיל ושאף תמיד להגיע לגדולות.

בכל שנה ניגש לוּ לנסות את מזלו בבחינות הקיסריות, כדי להתקבל למשרה יוקרתית של פקיד ציבור ולהתקדם בחיים. אולם לרוע המזל, בכל שנה נכשל לוּ בבחינות. במשך כל השנה היה משקיע שעות ארוכות בלימודים מפרכים רק כדי לספוג אכזבה נוספת כשהתפרסמו תוצאות הבחינות.

יום אחד עבר לוּ ליד פונדק דרכים כשהוא לבוש בבגדי הפשתן הפשוטים שלו, והחליט להיכנס כדי לנוח מעט. בעל הפונדק העמיד בדיוק סיר של דוחן על האש, ולוּ התיישב בינתיים ליד איש זקן עם חיוך טוב וזקן לבן ארוך. אבל הזקן הזה לא היה סתם זקן. הוא היה טאואיסט.

הטאואיסטים הם אנשים המחפשים את ה״טאו״ (או ״דאו״ – "הדרך"), או בעצם אנשים השואפים לשפר את עצמם בהתאם לטאו. לפי הטאואיזם, אחת מהתורות שהשפיעו באופן העמוק ביותר על התרבות הסינית, מאחורי כל התנהלות היקום קיים ״טאו״ שאחראי לה, משהו בלתי נראה ובלתי מוסבר. במקור, הם מאמינים, כולנו התאמנו לטאו הזה, אבל עם הזמן התרחקנו ממנו. הם מאמינים שהאדם יכול להתאים את עצמו בחזרה לטאו על ידי חזרה למקור, למה שפשוט, תמים, ומותאם באופן טבעי ובלי מאמץ ליקום.

לו שנג והטאואיסט ניהלו שיחה שלווה ונעימה. אבל אז, לוּ נאנח אנחה כבדה, וקרא בקול עגום: ״אני כזה כישלון!״

הטאואיסט התפלא: ״מדוע אתה אומר כך באמצע שיחה נעימה שכזאת? נראה שאינך סובל מדבר. לוּ סיפר לו בעצב על ניסיונותיו הכושלים להתקדם בחיים. הטאואיסט חייך, שלף כרית מהתיק, ואמר: ״הנח את ראשך על הכרית הזאת ונוח, וכל מה שאתה רוצה – יתממש״.

ואכן, כעבור כמה חודשים התחתן לוּ עם אישה יפהפיה ממשפחה מכובדת, ועושרו הלך וגדל. בשנה שלאחר מכן הצליח לו לעבור סוף סוף את הבחינות הקיסריות, והצטרף לשירות החצר הקיסרית. הוא התקדם במהירות בתפקידיו, וביצע את המשימות החשובות ביותר בחצר הקיסרית. לאחר שהצליח למנוע את פלישות האויבים, הוא קודם לתפקידים גבוהים עוד יותר, והיה מושא להערצה בעיני כול.

אבל הצלחתו המטאורית של לו שנג גם גררה קנאה בקרב עמיתיו. הוא נפל קורבן לעלילה שרקמו נגדו כמה שרים בחצר הקיסרית, והוגלה. לאחר שלוש שנים החזיר אותו הקיסר למשרה בכירה. אבל אז העלילו עליו עמיתיו עלילה קשה אף יותר והוא הואשם בניסיון הפיכה. ״מה היה חסר לי אז בכפר?״ הוא חשב לעצמו כשהגיעו השומרים לעצור אותו. ״מדוע הייתי צריך לרדוף אחר תהילה ומעמד?״

כל הנאשמים במזימה הוצאו להורג, וגורלו של לו עמד להיות זהה. אבל ברגע האחרון חנן אותו הקיסר ושלח אותו פעם נוספת לגלות. אחרי כמה שנים הבין הקיסר את הטעות שנעשתה, והחזיר אותו למשרה רמה. לו כבר הזדקן והתעייף, ורצה לפרוש. אבל הקיסר, שהעריך כל כך את יכולותיו, לא הסכים לשחרר אותו. בקשה אחר בקשה נענתה בסירוב. לבסוף, בגיל 81, חלה לו שנג במחלה קשה, ומת.

באותו רגע התעורר לו שאנג בבהלה והסתכל מסביב. הזקן עדיין ישב לידו, ודוחן עדיין התבשל לו בסיר, ואפילו לא היה מוכן עוד. במשך זמן ארוך ישב לוּ ולא אמר מילה. ״הייתכן שחלמתי כל הזמן הזה?״ הוא שאל. ״כך הם החיים כפי שאתה רוצה אותם״, אמר לו הטאואיסט. לו שנג התחיל לחשוב לעצמו – מה באמת חשוב לו בחיים? מה הוא באמת רוצה להשיג? מה הדבר שהוא באמת רוצה לשפר בחיים שלו? הוא קד קידה עמוקה לזקן, ויצא אל דרך חדשה.

הביטוי ״חלום בזמן שמתבשל הדוחן״ נכנס כביטוי שגור לשפה הסינית. היום משתמשים בו כמטפורה לציון אשליות בלתי מציאותיות, או חלום באספמיה. במקור הוא מרמז על האשליה שבמציאות החומרית וקורא לנו לחפש את מה שמעבר.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן