הרשמה לניוזלטר

התקשורת, ברובה הגדול, שואפת לקדם נרטבים על חשבון עובדות, דיווח הוגן ודיוק, אומרת שריל אטקינסון, עיתונאית חוקרת שזכתה חמש פעמים בפרס “אמי”. לתמונה נכנסות גם ענקיות הטכנולוגיה השולטות בתכנים שהציבור יכול לראות ועושות שימוש ב”בודקי עובדות” חיצוניים כדי להכתיב את “האמת המקובלת”

יאן יקיאלק | 13 בדצמבר 2020 | גיאו-פוליטיקה | 16 דק׳

“בין 90 ל-95 אחוז מהדיווחים בתקשורת מוטים על ידי נרטיבים”

ברומן הדיסטופי של ג’ורג’ אורוול, 1984, הגיבור האומלל וינסטון סמית’ עובד כעורך רשומות ממשלתיות במיניסטריון האמת. המשימה של סמית’ היא לשכתב את ההיסטוריה – לשנות סיפורים שפורסמו בעיתון כדי שייראו מתאימים לגרסת האמת הנוכחית של המפלגה השולטת.

כיוון ששקר אחד מוביל בהכרח לאחר, עבודתו של סמית’ לעולם אינה נגמרת. הוא מגלה כי יש לשכתב כל הזמן את ההיסטוריה. וכך בעולם שיצר אורוול אין “חדשות” אמיתיות, אלא רק מידע שהחזקים החליטו שאנשים צריכים לשמוע ולהאמין לו.

העיתונאית שריל אטקינסון, לשעבר עיתונאית חוקרת ב-CBS (במשך 21 שנה), מנחה ב-CNN וזוכת פרס “אמי” חמש פעמים בגין עבודותיה העיתונאיות, טוענת שהיום אנו כבר חיים בסביבה אורווליאנית כזו, אך מתקשים להבחין בה, שכן לא הממשלה מבצעת את פעולת שכתוב האמת, אלא כלי התקשורת שהתרגלנו להאמין להם. “כלי התקשורת מתקנים ללא הרף את ‘העובדות’ כך שיתאימו לסיפורה המשתנה של הממשלה או הפוליטיקה שבה הם תומכים. הם מסננים מידע המוצג לציבור, כך שרק נקודות מבט ‘נכונות’ יוצגו מלכתחילה. הם מצנזרים מידע, לא מפרסמים את כל העובדות, מתייגים דעות מסוימות כלא לגיטימיות, ושופטים אנשים ואירועים מהעבר הרחוק באמצעות סטנדרטים מודרניים שנויים במחלוקת”.

בספרה החדש “הטיה: כיצד כלי התקשורת לימדו אותנו לאהוב צנזורה ולשנוא עיתונאות”, שוטחת אטקינסון סיפורים מעברה המקצועי כעיתונאית חוקרת ב-CBS, כדי להמחיש כיצד הזינו אותה שוב ושוב במשימות עיתונאיות שתוצאתן הייתה ידועה מראש, במטרה לקדם “נרטיב” מסוים ולהשפיע על הציבור. אטקינסון אינה מסתפקת בסיפוריה האישיים, אלא מביאה שיחות שערכה עם כתבים, עורכים ומפיקים שהועסקו או שעדיין מועסקים בכלי התקשורת כמו CNN, CBS, NBC, ABC, MSNBC, חדשות בלומברג והניו יורק טיימס. יש מהם שעבדו בתוכניות פופולריות כמו “60 Minutes”. מרביתם ביקשו לא להיות מצוטטים בשמם כדי שיוכלו לדבר בחופשיות, ורובם ככולם, היא כותבת, “לא הגדירו עצמם כקונסרבטיבים. רובם אמרו שהם ליברלים, פרוגרסיבים או אפילו ליברלים מאוד”.

בריאיון שערכתי איתה היא סיפרה שפעולת הדיווח הישרה וההוגנת “הפכה לדבר חריג כל כך בנוף התקשורתי של ימינו, עד שמי שעושה זאת מתויג מיד כקונסרבטיבי, כמי שלא עוקב אחר הקו המפלגתי הליברלי – שהוא קו ברירת המחדל בתקשורת. אפילו אם דעותיך נותרות במרכז, הן נתפסות או מתוארות כימניות יותר ויותר, גם כשהן לא. כל זה הוא חלק מניסיון להסיט את השיח הציבורי, ולמנוע דיווחים או פרסום מידע שבעלי אינטרסים מסוימים לא רוצים שידווח”.

את קוראת לזה “הנרטיב”. מהו אותו נרטיב? מתי נעשית מודעת לראשונה לקיומו של הנרטיב?

“שמעתי את המילה לראשונה כשעבדתי כעיתונאית ב-CBS. נרטיב הוא קו עלילתי שבעלי אינטרסים מסוימים רוצים שיסופר. לכן הם יוודאו שחוט מקשר מהנרטיב הזה עובר לאורך כל העובדות המובאות בדיווח החדשותי. המטרה היא להציג עלילה מקיפה וכוללת לציבור הרחב או לקהל מסוים, כדי להגדיר ולצמצם את נקודות המבט של הקורא או הצופה. זהו הנרטיב, ומטרתו להטמיע רעיונות מסוימים עמוק בחברה, עד שלא יטילו בהם ספק יותר”.

אטקינסון כותבת בספרה כי הנרטיב המוקדם ביותר שנתקלה בו היה ב-1996 כשעבדה ככתבת ב-CBS. “הגיעה אלינו מהסניף בניו יורק משימה: תעשו כתבה שתראה מדוע תוכנית המס השטוח של סטיב פורבס לא תעבוד. פורבס היה מועמד רפובליקני שרץ לנשיאות. לכתבה הייתה מסקנה מוכתבת מראש. הנרטיב היה שתוכנית המס שהציע פורבס תועיל לעשירים ותפגע בעניים. אבל למעשה, אף אחד לא ידע בוודאות מה תהיה התוצאה של תוכנית מס כזו. קיימות דעות שונות בקרב כלכלנים, וללא ספק עיתונאים אינם יכולים לטעון שהם יודעים בוודאות. אבל זה מה שהתבקשנו לעשות”.

“בספר אני נותנת דוגמאות עכשוויות, מהתקופה הנוכחית, כגון שינויי האקלים”, היא אומרת בראיון. “בחדשות אתה רואה שכל אירוע כמעט נקשר לנושא של שינוי האקלים. זהו קידום נרטיב על חשבון עובדות, דיווח הוגן ומדויק. אנו רואים כיום כיצד הנרטיב הזה משתלט במידה רבה על התקשורת”.

בואי ניקח דוגמה קונקרטית – שריפות הענק שפרצו בקליפורניה. מרבית כלי התקשורת, כמו גם פוליטיקאים בולטים, מייחסים אותן לשינויי האקלים. יש סיבות אחרות?

“זה משהו שאסור לדבר עליו. הנרטיב בחדשות וברשתות החברתיות דורש שלא תדבר על סיבות אחרות. אבל יש לפחות שלושה גורמים נוספים לשריפות. גורם ידוע אחד הוא תחזוקה לקויה של היערות. מחלקת היערות של קליפורניה מתלוננת שאין לה תקציב ויש קרבות תקציביים סביב הנושא. הגורם השני הוא הצתות בזדון. יש אנשים שנתפסו בשעת המעשה ואין לזה שום קשר לשינויי האקלים. והגורם השלישי, שהוא עובדה מוגמרת, קשור בחברת החשמל PG&E. היא כבר שילמה הון עתק לקורבנות כמה מהשריפות הקשות ביותר בקליפורניה משום שקווי החשמל שלה הם שגרמו לחלק מהשריפות. כלומר, קווי החשמל הובילו לחלק משריפות הענק שאנשים רבים מייחסים בשוגג לשינויי האקלים.

“למעשה התנהלה תביעה משפטית גדולה מאוד בנושא. בית המשפט הורה לחברה החשמל לשלם לקורבנות חלק מהשריפות. זו הסיבה שבגללה יש כיום הפסקות חשמל בקליפורניה, כי חברת החשמל חוששת שקווי החשמל יציתו שריפות נוספות בתנאי מזג אוויר מסוימים. הנושא מבוסס ומתועד בתיקים המשפטיים, אבל הוא אינו מדווח כי יש נרטיב שמניע את ערוצי החדשות והעיתונים, אליו אתה נחשף כאשר אתה מפעיל את הטלוויזיה או קורא את החדשות”.

בספרה כותבת אטקינסון כי קיימים סוגים נוספים של נרטיבים, למשל כאלה המבוססים על מידע נכון “שמוצג במכוון בצורה מוטה כדי לבלבל, להשתיק או להשתלט על עובדות אחרות”. דוגמה לכך הם דיווחים המופיעים מעת לעת על רוצח המונים שיורה בחפים מפשע. “הרוצח השתמש באקדח או ברובה. זה נכון. אז דיווחים רבים בתקשורת על הפשע שבוצע מתרכזים באחזקת האקדח או הרובה ומדגישים זאת יתר על המידה תוך התעלמות מגורמים נוספים שהובילו את האדם לרצוח – כל זה כדי לקדם את הנרטיב של תמיכה בחוקי נשק בארה”ב”.

עד כמה הדיווח בעיתונות ובטלוויזיה מוטה לכיוון של נרטיבים, לדעתך?

“הייתי אומרת שבין 90 ל-95 אחוז”.

ומי מכתיב את הנרטיבים?

“יש כמה רבדים לזה. הראשון הוא העורך והכתבים שמושפעים מדעות פוליטיות ומאמונות מסוימות ומקדמים אותן. מיד נדבר על כמה דוגמאות. הרובד השני הם בעלי אינטרסים, כמו פוליטיקאים, שדולות ועמותות או לוביסטים וכו’ המנסים לקדם אג’נדה מסוימת. זה רובד שרלוונטי בעיקר בארה”ב. אני קוראת להם “אמני מריחה”. מטרתם להשפיע על הציבור מבלי שטביעות האצבעות שלהם ייראו על המוצר. לספר ראיינתי אמני מריחה רבים, דמוקרטים ורפובליקנים. תופתע לשמוע שהם שמחים לדבר על מה שהם עושים, ועל כמה שהם מצליחים לתמרן את דעת הקהל. כפי שאחד מהם אמר לי, כל תמונה שבה אתה נתקל על בסיס יום-יומי, לא רק בחדשות, אלא גם בסרטים, בערוצי קומדיה ובחומרים שארגונים ללא מטרות רווח מפרסמים – כל אלה הוצבו שם מסיבה מסוימת על ידי מישהו ששילם על כך כדי שזה יגיע לעיני הציבור.

“הרובד השלישי הוא הרשתות החברתיות. כתבים ועורכים בכלי תקשורת מקדמים את הרעיון שחשוב שהמידע שאנו צורכים באינטרנט וברשתות החברתיות יהיה מבוקר, מאומת וממוין. כיום חברות הטכנולוגיה מעניקות לנו גישה לעובדות מסוימות, למחקרים מסוימים, למידע מסוים ולדעות מסוימות בצורה אורווליאנית מאוד. מידע אחר, שלא מסתדר עם הנרטיב שלהן, הן מצנזרות או לכל הפחות שמות תחתיו מעין תווית אזהרה. ויקיפדיה נמצאת גם כן תחת צנזורה של עורכים המקדמים נרטיב של צד פוליטי מסוים. גם האתר סנופס (Snopes.com) שמטרתו לבדוק עובדות, נתון למניפולציות כאלה”.

תני לי דוגמה ספציפית.

“אתן לך דוגמה. נניח שקבוצת בעלי אינטרסים מסוימת לא אוהבת את הדיווחים של אפוק טיימס באנגלית משום שהם מציגים עובדות שאינן מתאימות לנרטיב. מטרתם תהיה למנוע מאנשים לרצות לקרוא את העיתון, או לגרום להם לחשוב אוטומטית שהוא לא אמין. איך משיגים את זה? מעבירים כסף באמצעות תרומות, כך שלא ניתן להתחקות אחריו, לארגון ללא מטרות רווח כמו Media Matters for America שהוא כביכול מעין ‘כלב שמירה’. הארגון, העוסק בביקורת העיתונות, מנוהל על ידי דיוויד ברוק, לשעבר ‘אמן מריחה’ שמרן שהפך ל’אמן מריחה’ ליברלי. ברוק מנהל רשת של שדולות ומלכ”רים שכולם, למרות שמותיהם הנפרדים, פועלים תחת אותה מטרייה.

“כל מה שצריך לקרות כעת זה שמישהו יפרסם על אפוק טיימס פוסט משמיץ באיזה בלוג, כדי שאנשי המריחה מהארגונים האלה יקפצו על הפוסט ויקדמו אותו בקרב כתבי ועורכי כלי התקשורת, שבדרך כלל אוהבים לקבל דברים המתאימים לנרטיב שלהם. כתבים יכולים להיות עצלנים ופשוט לקחת את המידע שנשלח להם. ‘תראו איזה סיפור גדול, תראו מה חשפנו על אפוק טיימס’, ומהמידע הם ייצרו כתבה גדולה ומשמיצה עוד יותר. לאחר מכן כלי תקשורת נוספים בעלי אותה אג’נדה ימשיכו להדהד את זה ויצרו רושם שיש תמיכה רחבה או התנגדות רחבה נגד מישהו או משהו.

“בהתחלה הכתבה המשמיצה בדרך כלל מתפרסמת באתרים כביכול-חדשותיים, כמו Salon.com, Vox.com, ‘באז פיד’ ו’הפינגטון פוסט’ שרוקדים לפי החליל של Media Matters. ומשם זה יצבור מומנטום ויגיע לערוצים גדולים יותר. אני חושבת שזה מה שקרה לאפוק טיימס באנגלית. זה התחיל כאשר הבחינו שאפוק טיימס מפרסם דיווחים הוגנים, מחוץ לנרטיב, על נושאים חשובים שתקשורת המיינסטרים לא דיווחה ולא חקרה. זה יצר תסיסה בקרב אותם בעלי אינטרסים, והדברים החלו לצוף”.

אטקינסון טוענת שהיא מכירה היטב את ההליך, שכן היא חקרה אותו וראתה מקרים דומים שקרו כבר בעבר. לדבריה, לא משנה כמה מנסים להסביר לכתבים שפרסמו את הכתבה המשמיצה את העובדות הנכונות ואת ההקשרים בין העובדות – הם לא מתקנים את הכתבה. “אתה חייב לצאת מהלך המחשבה שגופי התקשורת האלה מנסים לספק דיווחים כנים. הם עובדים מתוך מטרה אחרת: לקדם נרטיב. והם מצליחים בזה. לכן הם אינם מעוניינים בעובדות או במידע שרוצים לספק להם הסותר את הכתבה שלהם. לא משנה מה יראו להם או יאמרו, הם ימשיכו לדבוק באותו נרטיב. לכן, עם הזמן, למדתי להתעלם מדברים שקריים רבים שנאמרו עליי. ברגע שאתה מוכיח להם שזה לא נכון, הם לוקחים את מה שאתה אומר ומסובבים את זה כך שזה יישמע כאילו זה גם חלק מהנרטיב. זה למעשה מזין את זה הלאה. וכך הנרטיב הכוזב נעשה גדול ונרחב יותר ויותר, ועוד אנשים שומעים על זה, כך שלפעמים זה אפילו יפעל לרעתך”.

לאטקינסון חשוב להדגיש שלא תמיד האנשים שעושים זאת הם אנשים רעים. בדרך כלל הכתבים האלה “חולקים אמונה שהם חכמים יותר מכם (יש להם אמת גבוהה יותר, י”י). הם לא סומכים עליכם שתעבדו (process) מידע ותגיעו למסקנות, מכיוון שלדעתם [יש סיכוי גדול] שתגיעו למסקנות שגויות”.

בתחילת הספר את מתארת כיצד כמה דיווחים שהקדשת להם לא מעט זמן ומחשבה כשעבדת ב-CBS פשוט בוטלו. אחת הדוגמאות היא של עורך שאמר לך: “אני מאמין שדת היא שורש כל הרע. אנחנו לא נפרסם את זה כמו שזה”. עד כמה התופעה רווחת בחדרי החדשות של ארה”ב?

“אני חושבת שהתופעה די רווחת היום. אני שומעת דברים דומים מקולגות שלי. בספר אני מציינת שאני לא אדם דתי ושזה גם לא רלוונטי לעניין. אינני נוהגת להביע עמדות פוליטיות, ולכן אנשים רבים חושבים בטעות שאני שמרנית. בעבר חשבו בטעות שאני ליברלית. אני חושבת שאם אתבקש להביע את דעותיי בנושאים מסוימים, ככל הנראה אתפס ליברלית בחלק מהנושאים ושמרנית בנושאים אחרים. אני גם נוטה לשנות את דעותיי בהתאם לנסיבות.

“לעניינינו, לפני שביטלו את הכתבה הזו הם רצו שאחליף את המרואיינים שהופיעו בה, נוצרים טיפוסיים למדי שחיים בארה”ב, באנשים שנראים קיצוניים יותר ולא-הגיוניים. המטרה הייתה לגרום לכתבה לייצג אנשים דתיים ככאלה כדי שהציבור לא יוכל להתחבר אליהם. סירבתי: ‘אני לא מתכוונת להכניס אנשים אחרים לכתבה. אלה האנשים שראיינו, והם מייצגים את נקודת המבט הזאת היטב’. אז ביטלו את הכתבה”.

את כותבת גם על מושג שכינית “משחק ההחלפה”. ספרי לי על זה.

“זה מצב נפוץ ביותר שבו ידיעה חדשותית מטופלת בדרך מסוימת על ידי כלי תקשורת אחד, ובדרך אחרת לחלוטין על ידי כלי תקשורת בעל אג’נדה אחרת. לדוגמה, ברשת CNN תקפו בחודש שעבר את טראמפ, במשך יומיים ובצורה חריפה ביותר, לאחר שלא יצא לתקשורת והתראיין אחרי שהתקשורת הכריזה על ביידן כנשיא. לפני הבחירות ניסיתי את זה בטוויטר – צייצתי: ‘דונלד טראמפ הכריז שהוא אינו מתכוון לענות לשאלות של כתבים עד יום חמישי הבא, ולא מתכוון להופיע בציבור’. ואז הוספתי ‘לא באמת. זה היה ג’ו ביידן שפרסם את זה”. אתה יכול לדמיין את הכיסוי התקשורתי שקיבל ביידן – אף אחד לא ביקר אותו לרגע. אני טוענת שכל צד צריך לקבל יחס דומה מצד התקשורת”.

את מזכירה כותרת בניו יורק טיימס שציטטה את הנשיא טראמפ מגנה את הגזענות ואת העליונות הלבנה במסגרת אחד הדיבייטים, אבל אז היא הוחלפה.

“נכון. פעם אחת לשם שינוי הניו יורק טיימס פרסם כותרת הוגנת על טראמפ, שבה נכתב שהוא מגנה את הגזענות ותומך באחדות. אבל אז העיתון הותקף בצורה קשה על ידי שמאלנים רדיקלים בטוויטר – וכך קומץ אנשים שיצרו רעש כאילו הם המון רב – גרמו לניו יורק טיימס לשנות את הכותרת. הרבה כותרות שונו על ידי הניו יורק טיימס בדרך זו.

“טראמפ גינה כל כך הרבה פעמים את הגזענות. הוא אמר את זה במפורש מאז שנת 2000, אבל התקשורת תמיד מעמידה פנים כאילו הוא מעולם לא גינה את זה. כל הזמן דורשים ממנו לגנות, אבל אז כשהוא אומר את זה במפורש, אנשי הצוות בניו יורק טיימס טוענים: ‘טוב, אנחנו לא צריכים לדווח שהוא אמר את זה, כי הוא לא התכוון לזה, כי כולנו יודעים שהוא גזען’. זה הנרטיב.

“מאז אמצע 2015, הנרטיב העיתונאי הדומיננטי הוא אנטי טראמפ, עד כדי כך שאם כתב עצמאי נשאר אובייקטיבי ולא נוקט עמדה נגד טראמפ, הוא מואשם בהיותו פרו-טראמפ. נרטיב כזה לא היה קיים, מניסיוני, עם הנשיא אובמה. אלה מאיתנו שכתבו סיפורים ניטרליים על אובמה, או כתבו סיפורים שכללו אזכורים אודותיו, לא זכו לביקורות קבועות על היותם ‘פרו-אובמה’. אבל אם תזכיר היום את טראמפ באיזשהו הקשר שאינו מתקפה עליו, יהיו אנשים שיתייחסו לזה כחטא קרדינלי”.

1. הדיווח העובדתי: טראמפ מעודד אמריקנים להתאסף כדי לומר תודה לאל (הקוראים יוכלו להתווכח האם זה תקין בעת הקורונה)

2. הדיווח הנרטיבי ב-CNN שמוסיף דעה כבר בכותרת כדי להשפיע על הקורא

3. חזרה לדיווח עובדתי ב-CNN כאשר מדובר בביידן. הנרטיב ב-CNN קובע כי טראמפ תמיד יוצג באור שלילי וביידן באור חיובי

נראה שרוב העיתונות כיום כבר אינה מסתפקת בדיווח על מקרים ובהתעמקות בהם, אלא אומרת לך מה לחשוב לגביהם. זה מורגש במיוחד ב-CNN. איך זה שציבור הקוראים והצופים מוכן לשתף פעולה עם “הנדסת תודעה” כזאת?

“כי לגופי התקשורת האלה יש השפעה וכוח רב, והם יודעים שאנשים סומכים עליהם וגם רוצים לקרוא דברים שהם כבר מסכימים איתם. החל מ-2016 בערך עלה הרעיון שפייסבוק תתחיל לבדוק עובדות עבורנו, כי אנחנו לא יודעים לחשוב בעצמנו, ואנחנו לא מסוגלים להחליט בכוחות עצמנו. מלכתחילה, עצם הרעיון שנבקש מחברות ההייטק לומר לנו מה אמיתי ומה לא, מה אסור ומה מותר לשתף, היה אבסורד. אבל עכשיו הפכנו כה קֵהֶה חושים, שאנחנו אפילו מעודדים את זה. כותרת המשנה של הספר שלי היא ‘איך התקשורת [החדשותית] לימדה אותנו לאהוב צנזורה ולשנוא עיתונאות’. אנחנו לא מודעים למדרון החלקלק, שבעוד עשר שנים, אם לא נשנה דברים, לא נוכל למצוא יותר את רוב המידע באינטרנט. לא תהיה לנו יותר גישה למידע רחב, אלא רק למה שקבוצות בעלי אינטרסים רוצות שנקרא.

“קח לדוגמה את שיתוף הפעולה בין גוגל לארגון הבריאות העולמי (WHO). גוגל וידאה שכאשר אנשים יחפשו ‘נגיף הקורונה’ הם יופנו קודם כל למידע ולאתרים שאושרו על ידי ארגון הבריאות העולמי. זה מסוכן מאוד. ארגון הבריאות העולמי הושפע מהמפלגה הקומוניסטית הסינית, וגם הודה שטעה כמה פעמים. זה כמובן סביר – רופאים ומומחים טועים לפעמים. אבל גוגל לא הודתה בכך, אלא המשיכה לכוון אותנו לארגון הבריאות העולמי וכך להשפיע על היכולת שלנו לערוך מחקר עצמאי כיוון שהיא שולטת בתוצאות שנראה כאשר ננסה לחפש מידע.

ההפניה של גוגל לארגון הבריאות העולמי בלבד תוך הסתרת מקורות מידע אחרים היא מהלך מסוכן, טוענת אטקינסון

“כעת דמיין מצב שבו גוגל שולטת כמעט בכל הפניה למידע שאתה מנסה לגשת אליו, ומונעת ממך למצוא את המחקרים המדעיים שאומרים ההפך מארגון הבריאות העולמי, בכך שהיא קוברת אותם ביעילות או מוודאת שלא יצליחו לגשת אליהם.

“דוגמה אחרת הם הדיונים סביב סעיף 230 לחוק ההגינות בתקשורת. אנשים רבים אומרים: ‘טוב, ענקיות הטכנולוגיה מצנזרות את טראמפ, את תומכיו ואת הרפובליקנים, אבל לא את הליברלים’. לאן זה מוביל? אנשים חכמים מושכים בחוטים מאחורי הקלעים כדי שהרשתות החברתיות יעשו את אותו הדבר גם לליברלים. כך בעצם נותנים יותר שליטה לרשתות החברתיות, לשחקנים שיאמרו ‘אוקיי, נצנזר מימין ומשמאל. נצנזר את כולם, בלי רחמים’.

“עלינו לשים את הדברים בפרופורציה הנכונה ולומר להם לא לגעת במידע שלנו, מלבד מידע שאינו חוקי, ולא לבקש, שלא במודע, שימשיכו לצנזר אותנו. זה בסופו של דבר לא יעזור לאף אחד”.

אם כבר הזכרת את סעיף 230, נראה שטוויטר לקחו את זה לרמה אחרת – הם החליטו לצנזר כתבת תחקיר והודו בגלוי שההחלטה לא עברה אימות עובדתי על ידי המומחים שלהם.

“נכון. התפיסה שטוויטר היא מומחית מיידית לכל נושא ועניין שאין לה שום ידע לגביו היא שגויה מהיסוד. לטוויטר לא הייתה שום דרך לסתור את הדברים שפורסמו בניו יורק פוסט על האנטר ביידן והמיילים של שותפיו העסקיים, ובשום מצב טוויטר לא אמינה יותר מהניו יורק פוסט שכתביו עבדו על התחקיר זמן רב. לטוויטר אין שום דרך לאמת או להפריך את האימיילים. זה סיפור שכלל תיעודים כתובים ומקורות גלויים, אבל כל מה ששמענו זה ‘לא מאומת, בלי ראיות’ וטוויטר הורידה אותו מיד.

“תחשוב איזה אבסורד זה. סיפור הקנוניה של טראמפ ורוסיה ב-2016 – שהתברר שאין מאחוריו כלום – הופיע ברוב כלי התקשורת בעולם. במשך שנים הוא קודם כסיפור אמיתי, אף על פי שהתבסס פעמים רבות על מקורות אנונימיים שהציגו מידע כוזב. למה? כי את הנרטיב הזה היה רצון לקדם בכלי התקשורת וברשתות החברתיות”.

היו שטענו שכל הסיפור על המחשב הנייד של האנטר ביידן זאת דיסאינפורמציה רוסית.

“כי זו תגובת ברירת המחדל שלנו כיום אחרי קמפיין הדיסאינפורמציה האמיתי – פרשיית טראמפ-רוסיה – שבה הרוסים סיפקו מידע כוזב ל-FBI באמצעות מתווכים דמוקרטים. אגב, הפרשה הזו מעולם לא תויגה על ידי כלי התקשורת כדיסאינפורמציה רוסית כי היא התאימה לנרטיב שלהם, ופלח מסוים בציבור פותה לקבל את הנרטיב. העיתונאי הליברלי גלן גרינוולד פרסם מאמר בו תיאר ציבור שטוף מוח כל כך, עד שכל מה שקורה נחשב בעיניו להתערבות זרה או התערבות של הרוסים. הוא קלע בדיוק למטרה. זה הכול חלק מהנרטיב. הרעיון הזה נשתל בתחילת 2016 ותפס בקרב אנשים רבים שלא רוצים או שאין להם זמן לחשוב בכוחות עצמם ולחקור דברים בעצמם, אלא פשוט סופגים את הנרטיבים האלה בערוצי התקשורת וברשתות החברתיות. ערוצי החדשות והרשתות החברתיות הפכו למציאות שלהם, וזה מה שהם מאמינים בו”.

לאחרונה הבחנתי ש-CBS התחילה לסקר מעט את פרשת האנטר ביידן. היא שכרה את העיתונאית קתרין הרידג’, שעושה עבודה עיתונאית לא רעה בנושא. האם זה מלמד ש-CBS החליטו לרדת מהנרטיב שלהם בנושא הזה?

“קשה לומר. לפעמים ערוץ תקשורת ישכור את שירותיו של מישהו כדי להשתיק אותו או לגרום לו להיות פחות גלוי לעין הציבור. לקתרין הרידג’ הייתה נראות הרבה יותר גדולה כשעבדה בפוקס ניוז. דיברתי עם אנשים ב-CBS. ראיתי גם ציוצים שלה בטוויטר. היא לא מופיעה לעתים קרובות בחדשות הערב. היא בעיקר מצייצת בטוויטר דברים רבים שהיא לא יכולה להעלות לחדשות. או שאולי היא מופיעה בחדשות הבוקר. זאת השיטה שלהם לקבור חדשות. הם מעמידים פנים כאילו הם רוצים לסקר משהו, אבל בפועל קוברים אותו כשהם מוודאים שהוא יהיה פחות בולט. כלי תקשורת גם מתחרים זה בזה לעתים. לדוגמה, הם העסיקו מישהו אחר מבטיח ומוכשר מאוד באותו תחום לפני כמה שנים, אבל מעולם לא העלו אותו לאוויר. הם העסיקו אותו רק כדי שרשת מתחרה לא תקבל אותו. עם זאת, יש פה ושם עדיין מקרים חריגים שבהם נעשים דיווחים מצוינים. הקדשתי פרק שלם לנושא”.

מה היא לדעתך הדרך לחזור לעיתונות ישרה – כזאת הנותנת לאנשים להחליט על דעת עצמם?

שאלתי אנשים רבים במשך השנים האם הם מעדיפים לצפות בערוצי השמאל, כמו CNN ו-MSNBC, או בערוצי הימין כמו פוקס ניוז. הם עדיין אומרים שהם היו מעדיפים משהו במרכז, אם היה ערוץ כזה. הם רוצים מקום שבו הם יכולים לקבל את הדיווח כמו שהוא – עובדתי.

“כשאתה אומר לעצמך בתור עיתונאי: ‘אני רוצה להציג את נקודות המבט הרציונליות ביותר שאני יכול למצוא בשני הצדדים’ – הדיווח שלך הופך למדויק יותר. המטרה שלך אינה לגרום לאנשים לחשוב כמוך על נושא מסוים, אלא להציג נקודות מבט שונות ועובדות, במיוחד אם קבוצות אינטרסים חזקות מנסות להסתיר אותן. ‘אני רק רוצה להנגיש את המידע לצופים’ – זה איך שאני ניגשת לעבודה שלי, ואני עושה את זה בצורה א-פוליטית”.

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
וונדר וומן וקפטן אמריקה הגרסה האמיתית

דינה גורדון

בדצמבר 1944 האמריקנים היו בטוחים שמלחמת העולם השנייה תסתיים עד חג המולד, אבל זה לא קרה. היטלר שלח כמה אוגדות, מהטובות ביותר...

מפיסטו המודרני: מחול השדים של מרקס

איל לוינטר

כיום כבר ידוע שמשטרים קומוניסטיים הביאו הרס וחורבן לעולם – כ-100 מיליון איש נרצחו תחת משטרים אלה במאה ה-20 בלבד, מיליונים...

חוכמת החינוך ההפוך של קונפוציוס

מאיה מזרחי

1.  פרק ראשון – ההורים מה תפקידו של הילד במשפחה, היא שאלה שהורים, מורים ומערכת החינוך כולה מתחבטת בה זמן רב. לפני יותר משנה...

המהלך הבא במשחק השחמט העולמי – אפריל 2021

איל לוינטר

1. קים חוזר: מה יהיה המהלך הבא שלו? הזירה הצפון-קוריאנית מתחממת. באמצע מארס שיגרה אחותו של קים ג'ונג-און איום כלפי ארה"ב לפיו...

פורצים חמושים בפטישים כבדים פרצו לבית הדפוס של אפוק טיימס בהונג קונג

פרנק פאנג

ארבעה פורצים חדרו לבית הדפוס של אפוק טיימס בהונג קונג בשעות הבוקר המוקדמות אתמול (12 באפריל)....

עתיד היהדות

איל לוינטר

כשראיינתי לראשונה את פרופ' דוד פסיג, המתמחה בחיזוי מגמות טכנולוגיות, כלכליות-חברתיות וחינוכיות, זה היה ב-2019. ישבנו אז לקפה בפקולטה לחינוך...

המהלך הבא במשחק השחמט העולמי – מארס 2021

דור לוינטר, יאן יקיאלק

1. מדוע לא ניתן לחזור להסכם הגרעין המקורי מאת דור לוינטר הנשיא ביידן מעוניין לחזור להסכם הגרעין מ-2015, אבל האם ההסכם ההוא בכלל...

מבוכים ודרכונים

דור לוינטר

הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת "אורות שאול", ראש תחום אתיקה ב"צהר" וחבר בוועדת הלסינקי העליונה לאישור תרפיות תאיות. הוא כיהן בוועדות שונות של משרד...

שתפו: