בחודש יוני האחרון סין תפקדה כרגיל, לפחות כך נראה היה. התיירים הזרים גדשו את כיכר טיאננמן בבייג'ינג, המסחר בבורסה בשנגחאי התנהל על מי מנוחות והתקשורת המקומית פרסמה שסין מאיימת לפלוש לאזור הטריטוריאלי של יפן. שום דבר חדש. חודש לפני כן ראש ממשלה ישראלי אפילו טיפס על החומה הסינית. נראה היה שהכול עסקים כרגיל. אבל למעשה, מתחת לפני השטח ובמקום בלתי צפוי התרחש משהו בלתי רגיל שאף אחד לא צפה.

בחודש יוני החל לעלות ריח לא טוב ממערכת הבנקאות של סין. תהליך ידוע הוא שכאשר בנקים במדינה מסוימת צריכים כסף בטווח קצר של ימים בודדים, הם בדרך כלל לווים אותו מבנקים אחרים באותה מדינה, בריבית נמוכה יחסית וכמעט קבועה, שבסין עומדת על כ-3.5 אחוזים בממוצע. אבל בחודש יוני הריבית הזו החלה לעלות מעל לממוצע, וב-20 ביוני, בתוך יום בודד, היא עלתה לרמתה הגבוהה ביותר אי פעם בהיסטוריה של כלכלת סין: קצת יותר מ-13 אחוז.

קפיצה חדה כזו בריבית העלתה ריח של משבר אמון במערכת הבנקאות, בין הבנקים בסין. ריח שזכור משנת 2008, רגע לפני שמערכת הבנקאות בארה"ב קרסה והמשבר הכלכלי פרץ. לפחות בתיאוריה, אז כמו היום, הבנקים היו במצב פיננסי קשה. אבל אף אחד מהם לא ידע על מצבו הקשה של השני. כשהם גילו את זה לבסוף, הם חששו שאם ילוו כסף אחד לשני, לא יוכלו לקבל אותו בחזרה, וכך הריבית בין הבנקים קפצה בעשרות אחוזים.

שלושה ימים מאוחר יותר התיאוריה הזו עברה לשלב מתקדם יותר. לקוחות שהגיעו למשוך כסף מסניפי הבנק הגדול ביותר בסין (ICBC) גילו שאינם יכולים למשוך אותו. הכספומטים לא תפקדו בכמה ערים ברחבי סין, פקידי הבנק לא עבדו, ואפילו לא ניתן היה לבצע העברות כספים דרך האינטרנט. למחרת היום, גם מערכת העברת הכספים של בנק אוף צ'יינה, הבנק השלישי בגודלו בסין שהתפרסם בישראל לאחר שהלבין כספים עבור ארגוני טרור בגדה, הפסיקה להוציא כסף.

"אני לא יכול למשוך כסף מ-ICBC ומבנק אוף צ'יינה, ואני לא יודע איזה בנק יהיה הבא", התלונן וואנג יאנג-יוֹאוּ, לקוח ממורמר שצוטט בסוכנות החדשות רויטרס.

יומיים מאוחר יותר צוטטו בחלק מכלי התקשורת מקורות אנונימיים מתוך התעשייה. המקורות טענו כי הבנק המרכזי של סין נאלץ להזרים כ-8.6 מיליארד דולר לבנק לא ידוע בסין במטרה לחלץ אותו מפשיטת רגל. במקביל, פורסם בכתב העת הסיני Caixin, כי מספר בנקים סיניים הפסיקו להלוות כספים באופן זמני, ככל הנראה בגלל בעיית נזילות.

עוד קודם לכן פורסמה בתקשורת המקומית כתבה שטענה כי ICBC שלח מכתב ללקוחות פוטנציאלים, ובו הודה כי עליו למצוא "קרוב ל-100 מיליארד יואן" שהלווה לבנק סיני אחר ולא קיבל בחזרה. ICBC כמובן הכחיש וטען שכל הבעיה בכספומטים ובמערכות העברת הכספים נבעה מ"עדכוני מערכת".

זה לא שכנע את התקשורת העולמית שגעשה ורעשה. הכותרות רמזו על משבר כלכלי בסין; תחזית הצמיחה של סין ירדה; גם פול קרוגמן, לשעבר חתן פרס נובל בכלכלה, ניבא שחורות לכלכלת סין בטור שלו בניו יורק טיימס. פתאום הכלכלה השנייה בגודלה בעולם שאמורה הייתה לעקוף את ארה"ב בעשור הבא, כבר לא כזו יציבה.

אם אכן כך הוא המצב, דבר שלגביו הדעות עדיין חלוקות, יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת. אף על פי שרוב העולם נתפס עם המכנסיים למטה בזמן המשבר בארה"ב, ולא היה רוצה להיתפס כך שוב, חודש וחצי מאוחר יותר נראה שהסופה שככה וההיסטוריה חוזרת על עצמה. כפי שקרה רגע לפני שיא המשבר האחרון בארה"ב, גם עתה כלכלנים לא מעטים בוחרים לרכך את הסופה, ומתעלמים ממה שעשוי להיות המשבר הגדול הבא.

מחלה מדבקת ששמה אי ודאות

כדי להבין מה בעצם קרה פה צריך לחזור כמה שנים אחורה, לרגעים שלפני המשבר הכלכלי בארה"ב, כיוון שהאנלוגיה בינו לבין המשבר בסין מעניינת במיוחד.

אחד הכלכלנים המפורסמים בעולם היום הוא פרופסור נוריאל רוביני, לאחר שהצליח לחזות את המשבר בארה"ב ששיתק את שוק האשראי העולמי. בספרו Crisis Economics הוא משתמש ברולטה רוסית כדי להסביר מה קרה בשווקים החל מקיץ 2007.

ברולטה רוסית כל שחקן מסביב לשולחן מקבל את האקדח התופי הטעון בכדור אחד בלבד, מסובב את התוף, מכוון את האקדח לראש ולוחץ על ההדק. לשחקן אין מושג אם תיפלט ירייה או לא, אבל כיוון שהוא יודע שבאקדח יש מקום לשישה כדורים, הוא יכול לחשב שקיים סיכון של 1 ל-6 שלחיצה על ההדק תפלוט כדור.

"אפילו אם האנשים שמשחקים במשחק הזה הם חולי נפש עם נטיות אובדניות, הם עדיין יכולים לחשב את הסיכון. אבל כעת נניח שהשחקנים מקבלים אקדח מסתורי שמישהו אחר הכין. באקדח עשוי להיות כדור אחד, שישה כדורים או אף כדור. הוא אפילו עשוי לירות כדורי סרק במקום כדורים אמיתיים. השחקנים לא יודעים, ולכן אין להם מושג איך לחשב את הסיכון לפלוט כדור. הסיכויים למות אינם ניתנים לכימות. זו אי ודאות".

רוביני מתייחס לגורם אי הוודאות כמו אל איזה וירוס, שכאשר הוא חודר למערכת הוא עושה דבר אחד בלבד: יוצר פאניקה. הוא מסביר שעד קיץ 2007, רגע לפני שפרץ המשבר, רוב הכלכלנים בעולם היו בטוחים ביכולתם לחשב את הסיכון שקיים בשוק האמריקני, באמצעות מודלים כלכליים ידועים. אבל אז מוסדות פיננסיים רבים בארה"ב, ביניהם בנקים גדולים, נדרשו לחשוף את "הגופות" שהסתירו בארונם, את אותם "נכסים רעילים" שסיבכו אותם בהפסדי עתק.

אבל הבעיה לא הייתה ב"גופות" שראו על פני השטח, אלא באלה שאף אחד לא ידע עליהן. "איפה קבורות יתר הגופות? וכמה כאלה יש?" תוהה רוביני. "אף אחד לא יכול היה לדעת; אי הוודאות שלטה".

אי הוודאות התפשטה כמו מחלה מדבקת וחדרה לאחד ממוקדי הרעש החשובים ביותר בכלכלה: השוק הבין-בנקאי, המרחב הווירטואלי שבו הבנקים מלווים כספים אחד לשני. ומכאן הסיפור ידוע – בנקים שעד אז לחצו ידיים זה עם זה, לפתע חשדו זה בזה. אף אחד לא ידע כמה "גופות" מסתיר השני, והריבית הבין בנקאית (הליבור) קפצה מ-10 ל-70.

באופן צפוי, הבנקים המרכזיים נחלצו לעזרה. ב-9 באוגוסט הבנק האירופי המרכזי הלווה כ-95 מיליארד יורו לכ-50 בנקים, וביום שלאחר מכן עוד כ-60 מיליארד. דבר דומה קרה עם הבנק המרכזי של ארה"ב. למרות שזה עזר להוריד את ריבת הליבור לרמה נורמלית, זה עזר רק באופן זמני. כחודש מאוחר יותר היא שוב קפצה כשנודע יותר על הפסדי הבנקים וכשהפניקה התפשטה.

בסוף 2007 המערכת הפיננסית בארה"ב נראתה כמו שדה מוקשים גדול. חלק מהמוקשים התפוצצו, אולם רובם נשארו קבורים, ממתינים להתפוצץ מתישהו.

סין נתפסה עם המכנסיים למטה בשיאו של המשבר, בשלהי 2008. בשני העשורים הקודמים מודל הצמיחה שלה היה מוכוון ייצוא. הרעיון היה לנצל את כוח העבודה הזול במדינה וגם את הביקושים מחו"ל. במילים פשוטות, כוח העבודה הממושמע ייצר בזול ותוצרתו יוצאה למדינות כמו ארה"ב ואירופה. במקביל, הממשל הסיני הפנה משאבים כספיים גדולים כדי להגדיל עוד יותר את הייצור של כוח העבודה שלו, מהלך שהגדיל שוב את הייצוא.

החיסרון במודל הזה הוא שמי שצורך את התוצרת שמיוצרת בסין נמצא בעיקר בחו"ל, במקום בסין. וכך הצריכה הפנימית של המדינה, זו שמקבלת נתח משמעותי בכל מדינה אחרת בעולם, נותרה נמוכה מאוד בסין, בעיה שכמה שנים אחר כך תפגע בסין כמו בומרנג.

כשפרץ המשבר בארה"ב התברר לסינים שארה"ב ואירופה כבר לא יוכלו להמשיך לצרוך ממנה באותו קצב. הייצוא מסין נפל מתחילת 2008, דבר שהוביל לסגירת אלפי מפעלים ופיטורי עובדים רבים, ויצר חשש מאי יציבות פנימית בסין. איך הגיב לכך המשטר הסיני? הוא החל להדפיס כסף ולהזרים אותו לכלכלה, בניסיון לאושש אותה. מאות מיליארדי הדולרים זרמו לפרויקטים של תשתיות וייצור, בעיקר לנדל"ן. הבנקים הלוו לכל מי שרק רצה, כמעט ללא הבחנה.

בעוד שהייצוא (נטו) של סין צנח מ-8 אחוזי תמ"ג ל-2 אחוזים, ההשקעות בסין נסקו מ-40 אחוזי תמ"ג ליותר מ-50 אחוז. באמצעות השקעה בתשתיות ובנדל"ן נבלמה ההאטה הצפויה בכלכלת סין, שהמשיכה לצמוח בקצב גבוה יחסית.

אבל נוצרה כאן בעיה. כדי שצמיחה תהיה אמיתית ולא מלאכותית, חייב להיות משתמש קצה, מישהו שיסכים לצרוך או להשתמש במה שמיוצר או נבנה. מישהו שיבוא לגור בבתים שנבנים, או לשכור את המשרדים.

התוצאה של זה היא שכיום עומדים בסין אצטדיונים נטושים, קניונים שוממים ואף ערי רפאים שאיש לא גר בהן. לאלה אפשר להוסיף השקעות רבות שנעשו ללא היגיון כלכלי איתן. "כמו מסילות רכבת מהירה שלעולם לא יחזירו את ההשקעה בהן, או שדות תעופה שבהן מטוס ממריא רק פעם או פעמיים ביום", טוען פרופסור פטריק צ'ובנק, מרצה בבית הספר לכלכלה וניהול שבאוניברסיטת טסינג-חואה בבייג'ינג. אלה דברים שאפשר לראות בשטח. החשש הוא ממה שאי אפשר לראות.

במערכת בנקאות בריאה, בנק שמלווה כסף לחברות שונות, לבסוף מקבל אותו בחזרה בתוספת ריבית. את הכסף הזה הוא יכול להלוות לחברות נוספות, וכן הלאה. אבל מה אפשר לעשות אם החברות בונות פרויקטים הפסדיים ולא יכולות להחזיר את הכסף לבנק? הפתרון פשוט: מדפיסים עוד כסף, ומלווים אותו שוב. כך ממשיך לזרום "דם" במערכת הבנקאות, וכך גם גדל החוב על כתפיהם של הבנקים ונפערים חורים במאזנם. ברבעון האחרון של השנה הקודמת גדל האשראי בשוק הסיני בכ-600 מיליארד דולר. ברבעון הראשון של 2013 הוא גדל כבר בכטריליון דולר.

כאן רק מתחילה הבעיה. לא רבים יודעים שלמעלה מ-70 אחוז מהתוצר של סין מגיע מעסקים קטנים-בינוניים. למרות זאת, הבנקים הסיניים שבשליטת המדינה מלווים בדרך כלל בעיקר לחברות ממשלתיות גדולות. מסיבה זו קמה בסין מערכת בנקאות מחתרתית, המכונה "בנקאות צללים". עסקים קטנים-בינוניים יכולים לקבל שם הלוואה בריבית מופקעת שנעה בין 20-10 אחוז. כיום יותר מחצי מכל ההלוואות בסין מגיעות מבנקאות הצללים.

ש'יָאוֹ גָאנְג, לשעבר יו"ר דירקטוריון בנק אוף צ'יינה, כתב מאמר דעה בעיתונות הסינית באוקטובר 2012, כשעוד כיהן בתפקיד. במאמר הוא השווה את "בנקאות הצללים" להונאת פונזי. במילים פשוטות, חברות שלוות כספים מחזירות אותם באמצעות הלוואות נוספות, כיוון שאין להן יכולת להחזיר אותם מרווחיהן, מצב מסוכן וקריטי למשק.

כך הגיעה כלכלת סין לקו אדום שבו מספר הולך וגדל של בנקים מוצאים עצמם עם נכסים רעילים במאזניהם, שכסף הם לא יראו מהם, מצב שמזכיר לא במעט את המצב שהופיע לפני המשבר בארה"ב.

נחלש ואז הופך להרסני יותר

בג'ונג-נאן-האי, מתחם הנהגת המפלגה הקומוניסטית הסינית, מנסים להשתיק את כל העניין. לפי מקורות פנימיים שצוטטו בוול סטריט ג'ורנל, מָא קָאי, סגן נשיא סין שבתפקידו הנוכחי אחראי לפקח על הבנק המרכזי של סין, הורה לחקור מי הפיץ את "השמועות" על פשיטות הרגל של בנקים אלו או אחרים.

מהלך השתקה נוסף הוביל משרד התעמולה של המפלגה, שהורה לאמצעי התקשורת בסין לא להשתמש במילים כמו "בעיית נזילות" ו"מחסור במזומנים", לפי הוול סטריט ג'ורנל.

כחודש וחצי כבר עבר, והריבית הבין-בנקאית ירדה לרמות נורמליות. הבנק המרכזי של סין הזרים כסף חדש לבנקים שנתן להם חמצן, ובסוכנות החדשות של המפלגה הקומוניסטית הסינית דווח שמי שחשב שאין כסף טעה. "זה לא שאין כסף", נכתב בפרשנות למצב, "אלא שהכסף לא נמצא במקום הנכון".

על פני השטח נראה שגם אם הבעיה לא נפתרה, היא בעצם כבר לא כזו גדולה. המצב נרגע והאדישות חזרה. אבל אם ההיסטוריה חוזרת על עצמה, כאן בדיוק עשויה להיות נקודת התורפה, כפי שקרה כמעט בכל משבר כלכלי קודם.

למשל, במאי 1930, אחרי "השפל הגדול" שהחל בארה"ב שנה קודם לכן, הצהיר נשיא ארה"ב הרברט הובר, כי "עברנו את אחת מאותן סופות כלכליות שמגיעות כל תקופת זמן מסוימת ומביאות קשיים וסבל לאנשים […] לא הייתה פשיטת רגל משמעותית של אף בנק, או כשל תעשייתי. הסכנה מאחורינו". כעבור שלוש שנים הגיע השפל לשיאו.

ההיסטוריה חזרה על עצמה 78 שנה מאוחר יותר, במאי 2008, כאשר שר האוצר האמריקני הנרי פולסון הצהיר כי "הגרוע מכל מאחורינו", ושבוע לאחר מכן הוסיף כי "אנחנו קרובים יותר לסיום המהומה בשווקים מאשר לתחילתה". הסוף ידוע, המשבר הגיע לשיאו מיד לאחר מכן.

"בכל משבר כלכלי תמיד היו אנשים אופטימיים שבנקודת זמן מסוימת הצהירו שהגרוע מכל חלף", טוען רוביני. "לרוע המזל, רק לעתים נדירות משברים פיננסיים מכים פעם אחת ונעלמים. הם דומים להוריקנים, שצוברים תאוצה, נחלשים לזמן מסוים, ואז משיגים כוח הרסני גדול יותר. אי אפשר לרפא אותם באמצעות פשיטת רגל או חילוץ של בנק בודד, או אפילו באמצעות קריסה של סקטור מסוים בכלכלה".

הדפסת כסף היא לא הפתרון

בהקשר הזה יש דעה נפוצה מאוד בחוגים הכלכליים, דעה שכבר הפכה לקלישאה: סין תמיד תוכל להדפיס עוד כסף כדי להיחלץ מהסופה. גם הפעם, מבט על ההיסטוריה מראה שזה לא תמיד עובד.

דוגמה לכך היא מסוף 2007, אז לפתע שררה תחושת הקלה בשווקים, אחרי שבנקים רבים בארה"ב החמירו את הסטנדרטים לקבלת הלוואה, צמצמו את החשיפה שלהם לנכסים מסוכנים והלוו פחות. נראה היה שהמצב תחת שליטה. בפועל, ערך הנכסים שלהם המשיך לצנוח, בעוד התחייבויותיהם גדלו, מה שהוביל רגולטורים בארה"ב להציע לבנקים לגייס כספים נוספים כדי לחזק את מאזן התשלומים שלהם.

כך הבנקים קיבלו עירוי של מיליארדי דולרים, וחיזקו את האשליה שהם מתייצבים. גם פעולות הבנק המרכזי, הפד, תרמו לכך. הבנק סיפק הלוואות ארוכות טווח לבנקים שאמורות היו להוריד את הלחץ בשוק הבין-בנקאי, ולחדש את האמון בין הבנקים. בהתחלה זה עבד: הריבית הבין-בנקאית ירדה ונוצרה תקווה חדשה שהגרוע מכל חלף. "אני אופטימי לגבי הכלכלה", אמר הנשיא בוש. "אני אוהב את היסודות [של הכלכלה], הם נראים חזקים".

"למעשה, באותו חודש כלכלת ארה"ב נכנסה למיתון והייתה על סף קריסה. המשבר עמד להיכנס לשלב המסוכן והמשמעותי ביותר שלו", משחזר רוביני. ההלוואות ארוכות הטווח החזיקו חודשים בודדים עד שהתייבשו לגמרי, והריבית הבין-בנקאית קפצה לגבהים חסרי תקדים.

כעת גם בסין מבינים שהם לא יכולים להמשיך להדפיס כספים בלי סוף. ראש ממשלת סין, לי קה-צ'יאנג, הודה בכך כשאמר שהמשך הדפסת הכספים בקצב הנוכחי תפסיק להניב את התוצאות הרצויות. לי מבין שסין צריכה דווקא להאט את קצב ההדפסה. אבל ייתכן שזה מאוחר מדי אחרי שסין התמכרה לכסף הקל, כמו נרקומן שחייב להמשיך לקבל את המנה הקבועה שלו. במילים פשוטות, גם אם קברניטי הכלכלה רוצים לעצור את ההדפסה וההזרמה, יהיה להם קשה לעשות כך, ולא צריך ללכת רחוק כדי להבין את זה. כשהם בחרו לא להזרים כספים לבנקים מיד לאחר הקפיצה האחרונה בריבית הבין-בנקאית, נוצר משבר אשראי. הבנקים נשארו חשופים, וקברניטי הכלכלה הבינו שלא נותרה להם ברירה אלא להזרים שוב כספים נוספים, לתת לבנקים את המנה הקבועה, את החמצן למערכת התקועה.

מה הלאה

הזרמה או לא, כמו במשבר של 2008, גם עכשיו האתגר הגדול של קברניטי הכלכלה יהיה להבדיל בין הבנקים "הטובים", אלה שכמעט נגמר להם הכסף, לבין "הרעים", פושטי הרגל. השאלה תהיה לאיזה בנק יש יותר נכסים מהתחייבויות, אפילו אם לא ניתן להפוך את הנכסים לכסף. ולאיזה בנק יש יותר התחייבויות מנכסים, כאלה שמחסלות את ההון העצמי של הבנק ומובילות אותו לחדלות פירעון.

המשימה הזאת תוטל על המשרד הלאומי לביקורת חשבונות של סין, שלא יבדוק רק את הבנקים הגדולים, אלא גם את יתר הגופים בסין, כמו הממשלים המקומיים והחברות הממשלתיות.

זו לא הולכת להיות משימה פשוטה. ייתכן שהיא אפילו תהיה בלתי אפשרית. לא בגלל כמות החוב הגדולה שקשה לעמוד על דיוקה, כפי שהתלוצץ לאחרונה חתן פרס נובל לכלכלה, פול קרוגמן, כשכתב בניו יורק טיימס: "כל הנתונים הכלכליים נראים כמו סוג משעמם במיוחד של מדע בדיוני. אבל הנתונים הסיניים הם בדיוניים אפילו יותר מהשאר".

אלא בגלל הדרך שבה נהוג "לטפל" בחובות בסין, דהיינו, לגלגל את החוב, בצורה ישירה או עקיפה, למאזן הממשלתי וכך "להעלים" אותו ממאזני הממשלים המקומיים.

פרופסור מיכאל פטיס, מומחה לכלכלת סין המלמד בבית הספר לניהול שבאוניברסיטת בייג'ינג, טוען שאולי דווקא בגלל הדרך שבה נהוג "לטפל" בחובות, רעים ככל שיהיו, החובות לא יובילו להתמוטטות בנקאית או לקריסה כלכלית כלשהי. "יהיו חובות שסביר להניח שיהיו רשומים במאזנים של הבנקים. את החובות האלה מישהו יצטרך לפרוע. מכיוון שההכנסה של משקי הבית נמוכה מדי מכדי שאפשר יהיה למחוק באמצעותה את החובות (באמצעות הטלת מסים), הממשלה תהיה זו שתצטרך לממן את החוב באמצעות העברת כספי ממשל.

"דרך אחרת ליישוב החוב היא באמצעות הפרטת נכסים ממשלתיים שונים ושימוש בפדיון שהתקבל כדי לנקות את חובות הבנקים. אבל זו פעולה קשה לביצוע מבחינה פוליטית. החוב של סין, שאינו ניתן להחזר, הולך וטופח, ובסופו של דבר רובו ככולו צפוי להתגלגל למאזן הממשלתי".

איך זה קשור לאי יציבות חברתית

אחד החששות שמתלווים למשבר כלכלי בסין הוא אי יציבות חברתית. תסריטים רבים יכולים להוביל למצב הזה, אחד מהם הוא "נחיתה קשה" של הכלכלה. כשמדברים על "נחיתה קשה", מתכוונים בדרך כלל להאטה חדה בצמיחה הכלכלית, מתחת ל-7 אחוזי צמיחה.

"הקונצנזוס הוא שהצמיחה השנתית בשנים הקרובות תרד מ-7.5 אחוזי צמיחה, ל-6-5 אחוזים", אומר פרופ' פטיס. "אבל לדעתי זו עדיין תחזית גבוהה מדי. אני טוען שהצמיחה הממוצעת של כלכלת סין בעשור הקרוב תגיע בקושי ל-3 אחוזים. יידרשו לפחות עוד שנתיים-שלוש עד שנתון צמיחה כה נמוך יהיה בגדר קונצנזוס".

מה זה אומר ואיך זה קשור לאי יציבות חברתית? אם מסתכלים על שוק הנדל"ן הבועתי שמשך את רוב ההשקעות בשנים האחרונות, התמונה יחסית ברורה: נניח שחברות הבנייה מאטות את קצב הבנייה המטורף שהיה נהוג עד כה בסין, ובעיקר מנסות למכור את מלאי הדירות שנצבר אצלן וכך להימנע משפיטת רגל. פירוש הדבר הוא שחברות הבניה יעסיקו פחות פועלים וירכשו פחות חומרי בנייה.

פירוש רחב יותר הוא ירידה בביקושים לפלדה. כיום כ-40 אחוז מהביקוש לפלדה בסין מקורו בתעשיית הבנייה. וירידה בביקושים גם למלט, זכוכית, צינורות נחושות, חיווט וכו'. וגם ירידה בביקושים לריהוט וכלי בית. "המגזרים האלה תופסים כ-25 אחוז מהתמ"ג של סין", אומר פרופ' צ'ובנק. החשש הוא שירידה בביקושים תוביל לסגירת עסקים, מפעלים ואבטלה, שיובילו למחאה חברתית גדולה.

אבל אם אתם מאלה שקוראים את הנתונים הכלכליים של סין, אתם יכולים לישון בשקט בלילה. כי לא תראו שזה קורה, לפחות לא עד הרגע שזה יקרה. והסיבה לכך פשוטה: חברות הבנייה יודעות שאם הן לא יבנו דבר, הממשל יפקיע מהן את הקרקעות שחכרו. לכן הן יחשבו על כל דרך אפשרית להכריז על התחלת בנייה, ומה שאתם תראו במדד התחלות הבנייה לא ישקף את המציאות האמיתית בשטח.

"הן עשויות לחפור בור באדמה, להכריז על תחילת פרויקט בנייה, ולהקפיא את המשך העבודה ללא הגבלת זמן", אומר פרופ' פטיס. דוגמה לכך התגלתה בתחילת 2012, כאשר המשרד לשיכון ולפיתוח עירוני-חקלאי בסין העריך באומדן גס כי בערך שליש מהפרויקטים לדיור ציבורי היו רק "חפירה באדמה", ולא בנייה אמיתית של דירות.

זה כנראה חלק מהעניין בכלכלה שבה הנתונים הם דיבורים בעלמא, שבה המשבר הכלכלי אינו הוריקן, אלא במקרה הטוב רק בריזה קלילה, ואי הוודאות עשויה להתברר כצרה הכי גדולה.