הלבנט איננו רק מרחב גיאוגרפי

במסתה "אני לבנטינית" כותבת הסופרת שולמית הראבן: "נולדתי באירופה וכאילו כל ימי שם עברו בחושך ובקוצר רוח, כמו טעות, כמו מאסר, כמו נישואים אומללים – עד שראיתי לראשונה את האור העז השפוך על גדרות אבנים בהר, וזית קיצי גחון מטה, ובאר חצובה – ידעתי שזהו זה. שהגעתי לאיזו ותיקות עמוקה ומוחשית, רֶחֶם העולם, זו שבה בעצם נוצר וייווצר הכול. שזה האור הנכון, הריחות הנכונים, המגע הנכון. 'טעם עתיק מבשר ועתיק מיין, טעם עתיק כמו מים קרים' – כפי שכתב פעם על טעמם של זיתים 'לבנטיני' ידוע מאירלנד, לורנס דארל".

המונולוג של הראבן – ילידת פולין שעלתה לישראל, כמו גם יצירתו של לורנס דארל – סופר אירי שחי באלכסנדריה שבמצרים, נוצרו בתוך מרחב תרבותי מיוחד שאינו מתייחס ללבנט רק כאל מרחב גיאוגרפי, אלא כאל דיאלוג ספרותי בין הציוויליזציות המפוארות של המזרח לאלו של המערב. את המרחב והחיבור הזה ניסתה ליצור ולהגדיר הסופרת ז'קלין כהנוב, כך לפי ההיסטוריון פרופ' דוד אוחנה שחקר את כתביה. באסופה החדשה מביא אוחנה מבחר מכתביה המשתרעים בין מסות לסיפורים קצרים. ובהקדמה לאסופה כותב אוחנה על דמותה המעניינת בספרות הישראלית.