ברגע אחד של תחושת בטן, תעוזה וקמצוץ של חרדה החליטה דליה הוכברג להפוך את מה שנראה ככישלון צורב להזדמנות אדירה. כאשר הבוס שלה הודיע לה שהיא מפוטרת, היא השיבה בהנחתה מנצחת: "אני קונה את החברה שלך".

היום, כעשר שנים אחרי, היא הפכה את החברה המשפחתית הקטנה, סוכנות לחמש מאות מרצים, לסוכנות מרצים גדולה עם אלף וחמש מאות מרצים והלקוחות שלה הם מכל המגזרים במשק הישראלי.

מוותרת על הדובדבן

"אם יש לך דימוי עלי של משהו כמו 'כובשת עולם', זה ממש לא", צוחקת הוכברג. הדברים פשוט התגלגלו, כנראה כפי שהם היו צריכים לקרות, והיא זרמה איתם באמונה שלמה.

עם תנאים מצויינים בצבא קבע, קצינת הדרכה בדרגת סגן אלוף במכללה לביטחון לאומי, היא יכלה להישאר שם בנוחיות והנאה עד הפנסיה. "אם יש יחידות בצבא שנחשבות לעוגה, ומעליהן יש יחידות שנחשבות לקצפת, ועל הקצפת יש דובדבן, אז הדובדבן זו המכללה לביטחון לאומי, ולא היה אחד שלא נשא את עיניו להיות הסגן אלוף הבא בתפקיד הזה שאני מילאתי".

אבל אחרי 18 בתפקיד דובדבן, הוכברג בכל זאת הרגישה שהגיע הזמן ללכת.

"אסור להיות תקוע באותו מקום הרבה זמן. זה נזק לא רק לך, אלא גם למקום. אתה מתרגל להתנהל בצורה מסוימת ולראות דברים בצורה מסוימת שהופכת למקובעת. אתה מאבד את היכולת לראות את התמונה האמיתית של אנשים, של סיטואציות ושל כל מקום העבודה. אנחנו מפעילים כל מיני רציונליזציות כדי לא לעזוב: זה טוב… זה חשוב. הכל לא נכון. צריכים לשחרר. ואני לא כל כך מהר רציתי לשחרר. היה לי נהדר. זה היה הבית שלי, זה היה המקום שכולם מכירים אותי ואני מכירה את כולם. אבל החלטתי שאני חייבת ללכת הלאה".

היה גם עניין נוסף שהגביר את המוטיבציה לצאת החוצה. אחרי הרבה שנים במערכת קשה לקבל כל פעם מנהל חדש ולהתחיל הכול שוב כמעט מהתחלה. "כל פעם מגיע מישהו חדש, שהוא אלוף משנה, והוא מתחיל לנהל אותי מחדש. אחרי כל כך הרבה פעמים אמרתי, די אין לי כוח, לא יכולה. החכמולוגים האלה שממציאים לא את הגלגל, אלא את הבורג של הגלגל. לא רציתי יותר את זה, ואז החלטתי שאני הולכת".

היו חששות לצאת לעולם האזרחי?

"היו המון חששות", היא מספרת. "ידעתי שאין לי יותר ביטחון. אין משכורת ואין פנסיה. חששתי איך אפרנס את שני הילדים שלי. האם אני בכלל מספיק טובה, מי ירצה אותי, האם אצליח?"

הצעדים הראשונים בחוץ אכן הצדיקו את החששות. מהמשרה הראשונה, מנהלת שיווק ב"מכללה לישראל", היא פוטרה אחרי אחת עשרה חודשים וחצי כי פתאום דרשו ממנה להישאר עד שש בערב. "אני לא יכולה, אני אמא חד הורית ויש לי ילדים, אנחנו סיכמנו עד ארבע. אז את צריכה לעזוב, אמרו לי. היום זה לא היה חוקי בכלל, זה לא היה עובר", היא אומרת.

המשרה השנייה ב"מרכז המרצים לישראל", היתה אהבה ממבט ראשון, זה היה העולם המוכר של הדרכות והרצאות שהיא הכירה כל כך טוב מהצבא. "העולם הזה היה ממש חלק ממני".

אבל כאשר אחרי עשרה חודשים מצאה את עצמה שוב בסצינה של פיטורין, היא הייתה בשוק. "מה קורה לי? בצבא אף פעם לא פיטרו אותי. רק קידמו אותי כל הזמן. בעל החברה אמר לי 'המשכורת שלך גבוהה, אני לא יכול'".

זה כמו להתאהב 

מה שקרה אחר כך נשמע כמו סצינה של קרמר מתוך סיינפלד. "בסדר, אמרתי לו, אתה יודע מה? אני קונה אותך".

את מבינה שזה נשמע אבסורדי? מאיפה בא לך הרעיון?

"מהבטן לגמרי, לא מהראש בכלל. גם לא ידעתי מאיפה יש לי כסף, לא ידעתי גם כמה זה עולה. רק ביקשתי שימכור לי".

הוא היה מופתע?

"כן, היה מופתע מאוד, אבל הוא מייד התחבר כי זה התאים לו. הוא לא היה זקוק לחברה הזאת לפרנסה, הוא פשוט אהב להיפגש עם אנשים מעניינים. ונראה היה שהוא ממש חיכה שמישהו ייקח ממנו את העול. ”מבחינתי זה היה הדבר הכי נכון לעשות באותו רגע. אהבתי את העבודה הזו. אהבתי את המקום הזה. הרגשתי שאני באמת מתאימה למקום הזה יותר מהבעלים. זה מה שעשיתי בצבא וכל התחום הזה היה מוכר לי מאוד".

איך ידעת שהחברה תצליח?

צילום: אדר יראון

"לא ידעתי. לקחתי יועץ שיגיד לי כמה זה שווה, שיראה מה היכולות של המקום ולפי זה הוא תימחר את העלות ואני הייתי מוכנה. לקחתי את כל הפיצויים שלי מהצבא, שלא היו מי יודע מה הרבה ואמרתי יאללה, אני קונה את החברה הזאת. הוא קיבל כסף והיה מבסוט ואני הפכתי להיות מנכ"לית. הייתי נורא גאה בזה שאני המנכ"לית של החברה הזו. חברה שהיתה לה רק עובדת אחת, בקושי, בחצי משרה, חוץ ממני, אבל משם כבר אף אחד לא יפטר אותי.

"זו היתה חברה רדומה שאני לקחתי לידיים, וזה כמו להתאהב. ככל שהזמן עובר האהבה מתחזקת. כמו יין שהופך להיות נפלא ואני התמכרתי. וככל שעברו הימים ככה הבנתי שהחברה הזאת היא בשבילי בדיוק כמו כפפה ליד".

מה היה לך בלב ובבטן?

"שמחה"

לא דאגת?

"אני לא חושבת שבכלל הייתי מודעת לגודל העניין. אבל לאט לאט, עם הזמן, פתאום התחלתי להבין לתוך מה בעצם נכנסתי. אבל גם אז זה לא היה נורא. אני לא זוכרת הרבה לילות שלא ישנתי בגלל דאגות. שאלתי את עצמי: אם זה לא יצליח, איך תרגישי? עניתי, לא איכפת לי, אני מוכנה לקחת את הסיכון".

מאיפה זה בא?

"אני יודעת שכשיש לי משימה אני אעשה כל מה שאני יכולה בשביל להצליח. אם עשיתי את הכול ולא הצלחתי, אני אשמח באותה מידה. אבל בתנאי שעשיתי את הכול".

הכישלון לא מפחיד אותך?

"ממש לא. זה בא גם מהאמונה שהכסף הוא לא הדבר הכי חשוב בחיים. כשקניתי את החברה אמרתי לעצמי שאני לא רוצה להיות עשירה, אני רוצה להיות מאושרת".

וההצלחה היתה מיידית?

"לא, ממש לא. כמעט שנתיים לא משכתי משכורת מהחברה, חייתי בצמצום עם מה שהיה לי. לאט לאט זה הסתדר ולאט לאט זה תפס תאוצה. אם יש משהו שמעסיק אותי היום בנושא זה לתת פרנסה טובה לחמש העובדות שלי. ואני עושה את זה באהבה ובשמחה. אבל אני לא צריכה להיות מוטרדת כי הדברים עובדים יפה".

עניין של מומחיות

למרות שיש עוד סוכנויות של מרצים, שוק ההרצאות בארץ הולך ומתפתח, מספרת הוכברג, ויש עדיין פוטנציאל להתפתחות נוספת.

איך את יודעת שיש פוטנציאל נוסף?

"אני עושה המון ביקורי בית אצל חברות שהן לקוחות פוטנציאליים, ומתברר שרבים לא שמעו בכלל על סוכנויות למרצים. לדעתי פוטנציאל הצמיחה הוא לפחות פי 3-2. הראייה לכך היא הצמיחה של החברה שלי וזה תחום שגדל ומתפתח גם בכל העולם".

איך את יודעת שהרצאה מסוימת תצליח?

"זאת המומחיות שלי. את רוב המרצים שלי שמעתי בעצמי, וכמו שהעובדות שלי במשרד אומרות 'אני מוכנה להתאבד עליהם'. יש מעטים ששמעתי חלקים מההרצאה וזה הספיק. אני גם יודעת בדיוק איזה מרצה יכול להתאים לאיזה קהל, מה סוגי קהל שונים אוהבים, איזה גודל צריך להיות האולם, מה התנאים להצלחה של הרצאה טובה. אני יודעת שהרצאה טובה צריכה להתחיל במשהו מסוים ולהיגמר במשהו שני, שצריך להכניס קצת הומור, שצריך מגע עם הקהל".

את יכולה להיות מאמנת של מרצה?

"אני עושה את זה למרצים שאני מאמינה בהם, לכאלה שאני חושבת שיש פוטנציאל אדיר, וצריך רק לפתוח את הבקבוק והרוח הטובה תצא החוצה".

צילום: אדר יראון

בתשלום כמובן?

"לא בתשלום. אני מפתחת אותם, מגדלת אותם, ואחר כך אהיה הסוכנת שלהם. ואני גם אוהבת לתת, פשוט לתת כי נתינה זה דבר מופלא ונהדר. וזה לא יאומן כמה מהר ברגע שאתה נותן אתה מקבל בחזרה. זה לא שאני בן אדם רוחני. לא, אבל יש חוק כזה, שאם אתה נותן אתה בטוח מקבל בחזרה".