ליאור פרנקל (35) שמע את הצלצול הטורדני, הושיט אוטומטית את ידו וכיבה את השעון המעורר. השעה הייתה שש וחצי בבוקר. הוא התגלגל לחצי ישיבה במיטתו, שפשף את עיניו שהיו עדיין מכוסות בקורי שינה, מישש את הסמארטפון שהיה מונח ליד הכרית, קירב אותו אליו והתחיל לבדוק בקדחתנות את כל ההודעות שקיבל מאז שהלך לישון אתמול בחצות: עשרות מיילים מהבוס בסטארט-אפ, מקולגות ומחברים, אחר כך ההודעות בווטסאפ, בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם.

הרבה מאוד זמן לא הצצתי דרך החלון החוצה, סתם לראות את השמיים או מה מזג האוויר, גם שיחה עם חברים קשה לי לנהל כי כל שלוש שניות אני בודק את הסמארטפון

״שעה מאוחר יותר, פתאום קלטתי שאני עדיין רכון מכווץ במיטתי מול הסמארטפון, עדיין לא צחצחתי שיניים, לא התקלחתי ולא שתיתי קפה של בוקר״, הוא מספר בהרצאה ב-Tedx בבולגריה. ״אחרי 15 שנה שאני שקוע בתקשורת סלולרית פתאום קלטתי איך החיים שלי נראים: הרבה מאוד זמן לא הצצתי דרך החלון החוצה, סתם לראות את השמים או מה מזג האוויר, גם לא ישבתי מזמן בשקט מתחת לעץ, וגם לא נתתי למוח שלי זמן להירגע ולחלום בהקיץ וגם שיחה עם חברים קשה לנהל כי כל שלוש שניות אני בודק את הסמארטפון״.

פרנקל החליט שהוא רוצה לשנות משהו בחייו, בעיקר להזיז את הסמארטפון קצת הצידה, ולבדוק שוב מה עוד החיים יכולים להציע. כאשר הוא כבר היה מוכן לצאת לדרך, הוא פגש את שי נצר (30), ברמן, איש של חיי לילה והמון חברים, שגם הוא היה מחובר למסך כל היום, אבל גם היה מוטרד מאוד, כמו פרנקל, ממה שקורה לתקשורת האמיתית בין בני אדם.

בראיון לאפוק טיימס הם מספרים איך הם החליטו יחד לשים את החיים שלהם בצד לתקופה מסוימת, ולצאת במיזם חברתי בשם Undigitize Me כדי לעורר מודעות ולעודד עוד אנשים להתנתק מהמסך מידי פעם. שיטפון התגובות שהם קיבלו כבר בפרויקט הראשון, מאנשים בארץ ובעולם עודד אותם לצאת עם פרויקטים נוספים שהרעיון שלהם מסתכם בשתי מילים: ״דיאטה דיגיטלית״.

תחושת הבטן של פרנקל ונצר מתחברת למגמה כללית בעולם של אי נחת גובר מההתמכרות להקלקות, לציוצים, לשיתופים ולמידע שנגיש בכל רגע. היא נתמכת גם בעשרות מחקרים על ההשפעות הקשות שיש לשעות ארוכות מול מסכים על מבנה המוח, על התפקוד בחיי היומיום ועל הקשר האנושי בין בני אדם. האם באמת אפשר לעשות דיאטה דיגיטלית והאם זה חשוב?

הרגעים שאנשים רוצים בלי סמארטפון

המוח שלנו מצטמק

לפני שהגעתי לפגישה המשולשת עם פרנקל ונצר כדי לשמוע מהם את סיפורם, ניסיתי לברר אילו מחקרים נעשו בשנים האחרונות על התמכרות לטכנולוגיה והשפעתה על בריאותנו. מתברר שנכתב על זה לא מעט, והממצאים די מטרידים, בלשון המעטה.

לפי מחקר שפורסם ב-2011 ב-European Journal of Radiology, צוות חוקרים בסין מצא הצטמקות והתנוונות של תאים אפורים במוח אצל תלמידי קולג׳ שהגדירו את עצמם כמשתמשים כבדים באינטרנט, 10 שעות ביום, שישה ימים בשבוע. האזורים שנפגעו כללו את האונה הקדמית שאחראית בין השאר לביצוע משימות כמו תכנון, ארגון, עיבוד מידע ושליטה על התנהגות אימפולסיבית. אזור אחר שנפגע במיוחד נקרא אינסולה, והוא קשור ביכולת לפתח אמפתיה וחמלה. לפי אותו מחקר גם החומר הלבן במוח נפגע וכתוצאה מכך נפגעו הקשרים העצביים המחברים בין מרכזים במוח שאחראים ליכולות קוגניטיביות לבין אלה שאחראים על רגשות ועל הישרדות.

ליאור פרנקל. מסיבות בברים בלי טלפונים

מחקר מעניין אחר הוא ספרו של ניקולאס קאר, l”The Shallows: What the Internet is Doing to Our Brain”l  , שהיה מועמד לפרס פוליצר ב-2011. הוא מצטט שורה של מחקרים שבאמצעותם הוא מנתח את הקשר בין התמכרות להקלקות בלתי פוסקות על היפר לינקים לבין פגיעה בזיכרון וביכולת הריכוז.

בעוד שקאר שם דגש על ההשפעות הקוגניטיביות של הרשת, פרופ׳ שרי טירקל מ-MIT התמקדה בהשפעות הנפשיות והחברתיות. בספרה Alone Together היא מתארת על סמך מחקר של 15 שנה וראיונות עם אלפי משתמשים, כיצד העידן הדיגיטלי הופך אותנו לבודדים, מנותקים ומדוכאים יותר מתמיד.

הממצאים האלה מטרידים במיוחד, כי אחוז המשתמשים בכל סוגי המסכים הולך ועולה לאורך השנים, ואפשר לומר שבעצם לכולנו יש פוטנציאל להתמכר.

לפי מחקר שפורסם בינואר האחרון על ידי מכון הסקרים האמרקני Pew, ל-90 אחוז מהאמריקנים יש לפחות מכשיר נייד אחד, ו-67 אחוז מהם בודקים אותו בקביעות גם כאשר הוא לא מצלצל או מתריע על מיילים נכנסים. 44 אחוז מהאמריקנים ישנים עם המכשיר הנייד שלהם סמוך למיטה כדי לא לפספס שיחה או מייל במהלך הלילה. 29 אחוז אמרו שאינם יכולים לדמיין את חייהם בלי הנייד שלהם.

בארץ המצב חמור לא פחות. לפי תוצאות מחקר שמומן על ידי האיחוד האירופי והתפרסם ב-2012, בני הנוער בישראל דורגו במקום הראשון בהתמכרות לאינטרנט. 11 אחוז מהמתבגרים הישראלים שנכללו במחקר אובחנו כ״מכורים לגלישה באינטרנט״. ‏לשם השוואה, בגרמניה ובספרד מדובר בארבעה אחוזים, ובצרפת בשני אחוזים בלבד‏.

שי נצר: אנחנו עדיין לא יודעים מה הטלפונים עושים לנו

לא מטיפים להתנתקות טוטלית

אחרי שסיימתי לנבור במחקרים הרבים, נפגשנו לשיחה המשולשת כשהסמארטפונים של כולנו מכובים. נצר רוצה להדגיש כבר בהתחלה שהם בשום אופן לא מטיפים להתנתקות טוטלית. ״אנחנו חושבים שהסמארטפון הוא מכשיר מדהים שעוזר לנו להיות יותר חכמים ויותר יעילים אבל כשאנשים מסמסים במעבר חצייה או הורים לא מתקשרים עם הילדים כי הם כל הזמן מתכתבים בפייסבוק, אז יש בעיה״, הוא אומר. ״יש לנו את הטלפונים החכמים האלה פחות מעשר שנים ואנחנו עדיין לא יודעים מה הם עושים לנו. אני בטוח שבעוד 15 שנה יהיו חוקים שיגבילו את השימוש בהם כי יבינו שזה לא בריא״.

פרנקל משלים בדוגמה מההיסטוריה של המהפכה התעשייתית. ״בהתחלה כולם נהנו מהמחירים הזולים של המוצרים. לקח לנו יותר מ-50 שנה לגלות את המחיר היקר ששילמנו עבור המוצרים הזולים: זיהום אוויר וניצול של עבודת ילדים. בני אדם מטבעם קודם כל נהנים ממה שהטכנולוגיה מציעה ורק אחרי זה מבינים שיש לזה גם מחיר. אז אנחנו רוצים לעורר אנשים כבר עכשיו לשים לב מה המחיר שנשלם בעתיד ומה צריך לעשות כדי שהמחיר יהיה זול יותר״.

וכך הגעתם לפרויקט הראשון שלכם.

״כן, קראנו לו phones faced down. ביקשנו מחברים לשלוח תמונות של רגעים בחייהם שבהם הם היו מעדיפים להפוך את הסמארטפון על פניו ולהניח אותו בצד. תוך זמן קצר המייל שלי התמלא במאות תמונות שאנשים שלחו לי מכל העולם שמראות אותם ברגעים כאלה שהם בחרו בעצמם״, מספר פרנקל. ״נהנית בארוחת בוקר, משחק עם הילד, גולש בים, מחפש מילים לסיפור, עושה יוגה, משוחח עם חברה, בחתונה של חבר. הפכנו את התמונות לפוסטרים יפהפיים והם הפכו לוויראלים ברשת ב-32 מדינות, וזה הגיע גם לרדיו ולטלוויזיה״.

ההד העצום שעורר הקמפיין שלהם הפתיע את פרנקל ונצר ושכנע אותם שהם עלו על משהו חשוב. הקמפיין הבא שלהם, שהיה במארס השנה, נקרא ״רגע״. הפעם הם החליטו לוותר על הטכנולוגיה וממש לצאת החוצה. הם הכינו פוסטרים מעוצבים עם עננים וירטואליים של ‘אייקלאוד׳ ו׳סאונדקלאוד׳, שבמרכזם המילה ״רגע״ ומתחתם משפטים בנוסח: ״תרימו את הראש לשמים, יש עננים גם שם״.

״הסתובבתי ברחוב ודחפתי את הפוסטר לאנשים מתחת לאף, בזמן שהם מסמסים כשהם חוצים את הכביש, או עומדים בתור״, מספר נצר, ״וזכיתי להמון חיבוקים בגלל זה״, הוא מוסיף ועדיין מתרגש כשהוא נזכר. בתוך אותו פוסטר הם גם הזמינו אנשים להיות חלק מפרויקט בין-לאומי של ״יום לא דיגיטלי״. היום הזה הוא תוצר של שיתוף פעולה עם מיזם אמריקני דומה בשם REBOOT שחוגג את היום הזה זו השנה הרביעית בניו יורק, לוס אנג׳לס וסן פרנסיסקו. הרעיון הוא לכבות את הסמארטפון, להניח בצד את הטאבלט, להיפרד מהפייסבוק, להתרחק מהאינטרנט ולהתמקד בפעילויות שנזנחו בעידן הדיגיטלי כמו שיחות פנים אל פנים עם בני משפחה וחברים.

״ביום שישי עשינו מסיבות בברים בלי טלפונים ובשבת פעילויות בבתי קפה ושיעורי יוגה חינם, והפצנו אפליקציה חינמית שמעודדת אנשים להעביר שיחות ארוכות מהנייד לטלפונים נייחים בבית או בעבודה״, מספר פרנקל.

מתוך הפרויקט הזה צמח גם ספר לילדים.

״כן״, אומר פרנקל. ״יצרתי קשר עם עינב קשר, פסיכותרפיסטית שעובדת עם ילדים עם הפרעות קשב. היא התלהבה מאוד מהמיזם שלנו והחלטנו ליצור יחד ספר ילדים שיצא בעוד כמה חודשים. אנחנו חושבים יחד והיא כותבת״.

מה הרעיון בספר?

״זה סיפור על עולם עתידי שבו כל החיים מתנהלים בעולמות וירטואליים מתוך הכורסה, והילדים לא יודעים איך היו החיים פעם בכדור הארץ כאשר ילדים שיחקו בחוץ והתלכלכו ונפצעו. הספר מזמין אותם בעדינות להפחית את השימוש בטכנולוגיה, לנסות לצאת החוצה ולחזור ולהכיר את העולם דרך החושים שלהם ולא רק דרך משחקי מחשב או דרך פילטרים באינסטגרם״.

סדנה של הקשבה

המיזם של פרנקל ונצר מתחבר לעשרות בלוגים ואתרים שמופיעים, איך לא, באינטרנט, שנותנים טיפים ועצות איך להפחית את הסימביוזה הדיגיטלית שלנו עם כל סוגי המסכים. ״חופשות ללא גאדג׳טים״ הפכו לטרנד בבתי מלון יוקרתיים ויש גם מיזמים שמציעים סופי שבוע וחופשות ללא טכנולוגיה. כל המגמה הזאת מכונה Slow Tec Movement והיא חלק ממגמה רחבה יותר שתופסת תאוצה של Slow Movement שקוראת לכולנו לחזור לקצב חיים קצת יותר שפוי.

אחד המיזמים הידועים לגמילה מעודף טכנולוגיה הוא Digital Detox של פליקס לוי וברוק דין, בחוות ״שאמבאלה״ בלב יערות סקוויה בצפון קליפורניה. במשך סוף שבוע של שלושה ימים המשתתפים, מקסימום 15 איש, משאירים בחוץ את הסמארטפונים, הטאבלטים וכל גאדג׳ט אחר, ונכנסים לסדנה של הקשבה לעצמם ולאחרים בסגנון של חזרה לטבע. הם אוכלים אוכל צמחוני, עושים יוגה, לומדים לירות חיצים מקשת, שוחים בפלגים בסביבה, מטיילים במשך שעות ארוכות ביער וכותבים יומן יומי איך הם מרגישים להיות מנותקים מהגאדג׳טים שלהם.

אחד האורחים בסדנה הזאת היה הארפר ריד, שהיה אחראי על ניהול הקמפיין הדיגיטלי של הנשיא ברק אובמה בבחירות האחרונות. הוא סיפר בראיון ל״האפינגטון פוסט״ שבסוף הסדנה הוא גילה שזה לא נורא לא להיות מחובר, ושהוא הצליח להתמקד ולהגיע לבהירות מחשבתית.

לוי עצמו (30), היה מכור למסכים כשהיה סגן נשיא של חברת סטראט-אפ אינטרנטית ״קוסקאסט״, שמסייעת למיזמים חברתיים. הוא עבד 80 שעות בשבוע, וישן עם הסמארטפון מתחת לכרית, עד שהגיע לחדר מיון על סף מוות כשהוא סובל מקרע בוושט. ״הרופאים אמרו שהקרע נובע מעודף מתח, עודף קפה, עודף עבודה ועודף מזון מהיר״, הוא מספר לניוזוויק. אז הוא החליט לעשות את השינוי הזה בחייו.

אם אנחנו חושבים לאן כל המגמות האלה מובילות, כדאי לשים לב במיוחד איך אנחנו מגדלים את הדור הבא. על כך יש לד״ר קתרין שטיינר-אדאיר מהמחלקה לפסיכיאטריה באוניברסיטת הרווארד, כמה דברים להגיד. היא ראיינה יותר מאלף ילדים בגילאי 18-4, כדי לחקור איך הטכנולוגיה משפיעה על התפתחותם. את הממצאים שלה היא פרסמה ב-2013 בספרה The Big Disconnect.

״אף פעם, אף פעם אל תשימו תינוק מול מסך״, היא אומרת בטור עצות שכתבה ל׳האפינגטון פוסט׳. ״אנחנו עדיין לא יודעים מהי האינטראקציה הכימית שמתרחשת בין מוח התינוק לבין הסמארטפון, אבל כבר ידוע שזה עלול להוביל לבעיות התנהגות. למעשה גם לא כדאי לשים פעוט מול מסך עד גיל חמש, כי זה השלב שבו מתפתח החלק הסנסורי של המוח. כדי שהחלק הזה יתפתח היטב, הילד זקוק לשחק בחוץ, לבנות, לרקוד, לקפוץ, לצבוע – כל הפעולות שדורשות תפקוד רב חושי. וזה הפוך לגמרי מהחלקה פסיבית של האצבע על מסך״.

אגב, יש גם כמה מבכירי עמק הסיליקון, אלה שמפתחים את כל הגאדג׳טים, שלא מרשים לילדים שלהם לגעת במסכים עד גיל עשר. ייתכן שהם יודעים למה.