בהוליווד אוהבים את תסריט ה"בלתי אפשרי". יספרו לכם על קבוצה שהצליחה להשיג דבר מה שלא היה ביכולתה. על קבוצה קטנה מקריית שמונה. על המאמן ועל סגל השחקנים האנונימיים שלה ועל התקציב הבינוני שקיבלה. ואיך לבסוף היא התגבשה והפכה ל"מכונה" שגברה על גדולות ממנה וזכתה בתואר האלופה. אבל הסיפור לא יושלם ללא הנוסחה. איך הצליחה הקבוצה הקטנה להפוך למכונה משומנת וחזקה? קרוב לוודאי יש איזו שיטה או משוואה.

ראית את הסרט "מאניבול" (Moneyball)? אני שואל את רן בן שמעון בריאיון שקיימתי אתו. בסרט, המבוסס על מקרה אמיתי, מגלם בראד פיט מנהל קבוצת בייסבול צנועה שהצליחה לנצח לאורך זמן קבוצות גדולות ממנה, אף על פי שתקציב המשכורות שלה היה השני הכי נמוך בליגה.

"ודאי. אם התעמקת בסרט ראית שהם מדברים בו על נוסחאות מתמטיות שבאמצעותן הם מוצאים שחקנים מסוימים שהם מביאים לקבוצה. השחקנים בסרט נמדדים על פי פרמטרים סטטיסטיים טהורים", אומר בן שמעון. יש לך שיטה דומה? אני מחפש את הנוסחה של הקבוצה מקרית שמונה. או שההצלחה נובעת רק מעבודה קשה? אני שואל. "אני הבנאדם האחרון שמאמין בסטטיסטיקה בכדורגל", מפתיע בן שמעון. "אני לא מודד את השחקנים שלי על פי סטטיסטיקות, אלא על פי פרמים – תמונות ממשחקים.

"אבל בעניין אחד אני דווקא כן מרגיש קרוב ל'מאניבול' – לאסוף חבר'ה שאני יכול לראות את היכולות שלהם לפני שכולם ראו אותם. ב'מאניבול' הם נשענים על סטטיסטיקה כדי לזהות שחקנים שהפוטנציאל שלהם פוספס. לאחר שהם זיהו את הפוטנציאל הם לוקחים את השחקן השלישי של קבוצה מסוימת, ומקדמים אותו להיות השחקן הראשון בקבוצה שלהם. אנחנו מאמינים גדולים מאוד בלקחת שחקנים רגע לפני ההצלחה הגדולה שלהם. כך עשינו במועדון הזה".

איך בונים קבוצה מנצחת בתקציב קטן

אחת הקלישאות בכדורגל הישראלי היא שעם תקציב גדול אפשר לבנות קבוצה מנצחת. לפי ההיגיון המקובל, ככל שיש לקבוצה משאבים כספיים גדולים יותר, היא יכולה להביא שחקנים טובים יותר. אך תקציבים לחוד ומציאות לחוד, לפחות בכדורגל הישראלי. רק בעונה האחרונה גברה קריית שמונה עם תקציב של כ-17 מיליון שקל, על מכבי ת"א (88 מיליון שקל), מכבי חיפה (63 מיליון) והפועל ת"א (47 מיליון), לפי נתונים מ"גלובס". גם בכיוון ההפוך ההיגיון הזה לא פועל. למכבי פ"ת היה תקציב זהה לזה של קריית שמונה. מכבי פ"ת עומדת לרדת ליגה, בעוד קריית שמונה אלופה.

לפני שהעונה התחילה קיבלת תקציב בינוני מאוד כדי לבחור שחקנים…

"לא. אצלנו זה לא עובד כך. בקרית שמונה אין תקציב".

מה זאת אומרת?

"אין תקציב. הבעלים מעוניין להשקיע סכום נמוך כמה שיותר. אם צריך להגדיל אותו אז מגדילים אותו. צריך לבנות קבוצה בתקציב הנמוך ביותר. אם אני אבוא ואציע לבעלים שחקן ברמה גבוהה בהרבה כסף והוא יחשוב שזה נכון אנחנו נוסיף אותו, ואם לא אז לא".

אז איך אתה בונה את הקבוצה?

"בקרית שמונה לא התחלנו בהיבטים הכלכליים. שאלנו מי יש לנו בסגל? מיפינו את כל מי שאנחנו חושבים שלא מתאים לראייה שלנו, שעליה נדבר בהמשך, והשארנו את כל אלה שכן מתאימים. ואז בחרנו שחקנים שיתווספו לקבוצה על פי פרמטרים מסוימים, כמו: רקע לפני הצלחה, שחקנים שאנחנו מאמינים בפוטנציאל שלהם, שחקנים שאנחנו מוכנים לקחת איתם סיכון כי במקומות אחרים לא הייתה להם חממת האימונים שאותה אנחנו מסוגלים לתת להם. מלבד זה, אנחנו בוחרים את החבר'ה שלנו על פי אישיות. הוצעו לנו הרבה מאוד שחקנים מצליחים, אבל הם לא התאימו באישיות לקבוצה שלנו".

בכל זאת, צריך איזשהו דבק שיחבר את הכול, איזושהי שיטה.

"זו לא כל כך השיטה, אלא הסגנון. אחרי שהסתכלנו במראה הבנו שעל בסיס כישרון בלבד לא נגיע לגבהים. ברגע שהבנו את זה התחלנו לעבוד על הפן הקבוצתי. זה היה הבסיס לכל העבודה. אמרו ששחקנים משחקים בשביל סמל. אבל אף אחד אף פעם לא בדק עם השחקנים מה קורה כשאתה שם להם שיק של 100 אלף דולר מול הסמל. היום צריך להסתכל לשחקנים בעיניים ולומר להם את האמת: אתם משחקים בשביל עצמכם, לא בשביל אף אחד אחר. אתם הכי חשובים בעולם, אבל בשביל שאתם, שהכי חשובים בעולם תצליחו, צריכה להיות קבוצה".

התחלת לדבר על סגנון המשחק…

"עוד לא נכנסתי לזה. לאחר שעברנו את השלבים האלה הרכבנו על זה יכולות מקצועיות ויכולות אימון שהשנה הוכחו כטובות. על זה מתאימים שיטה שמתאימה לקבוצה. דווקא בעניין של שיטה וסגנון אני חושב שקשה לדבר רק על מה שעשינו השנה, צריך את ההקשר ההיסטורי. אני כבר חמש שנים בקשר כזה או אחר עם הקבוצה הזאת. בחמש שנים האחרונות אימנתי אותה. קיבלתי אותה בליגה השנייה ועלינו ביחד לליגת העל בשנה הראשונה. לאחר מכן היה לנו הישג משמעותי בכל שנה".

בוא ניגע קצת יותר בסגנון וגם בשיטה. לפי איזה קריטריון אתה בוחר את השחקנים שיכולים להתאים לקבוצה?

"אני בוחר שחקנים בתחילת הדרך שאני יכול לעבוד איתם. יש סוג אחד של שחקן שאני מוותר עליו מראש, אני לא רוצה לעבוד איתו ולא רוצה לשפר אותו. זה שחקן עצלן. עם עצלנות אני לא מסוגל להסתדר. אני מודה שאין לי יכולת לקדם עצלנים. אני לוקח קבוצה שבה כולם מוכנים לעבוד קשה. אני אומר שהצלחה שייכת למי שהכי רוצה אותה. היא לא שייכת לאף אחד, לא למכבי ולא להפועל. אנחנו באים למשחקים הגדולים ביותר בלי טיטולים, עושים תצוגות יפות מאוד, ועם הזמן מבינים שאנחנו לא פחות טובים מאף אחד. זו עבודה סיזיפית, עבודה מנטאלית לאורך חמש שנים".

השיטה פחות חשובה

כמה ימים לאחר הפגישה עם בן שמעון התראיין הרמטכ"ל בני גנץ לאחד העיתונים בארץ, ואמר: "אני לא יכול לחיות עם מפקדים שלא מביאים אתם שני דברים בו בזמן: נחישות ותבונה פיקודית. מפקד חכם שאינו נחוש, לא עוזר לי. מפקד נחוש שאינו חכם או אינו נבון, גם כן לא עוזר לי".

לא לחינם נזכרתי בדבריו של בן שמעון, שדיבר בטונים דומים, לא על נחישות וחכמה אלא על שחקן עצל. למרות ההבדל ה"קטן" בין בן שמעון לרמטכ"ל, הטונים וההתנסחות שלו לכל אורך הריאיון הזכירו לי תפיסות ניהוליות שלומדים בבתי ספר למנהל עסקים או בצה"ל. בחזרה לריאיון.

בסופו של דבר התאמת את השיטה לשחקנים…

"זה נושא קצת יותר מורכב. על פניו כן, אבל בסופו של דבר הכול נמצא באיזונים. כולם יודעים את כל התאוריות בעולם. כל איש כדורגל שתשב איתו במקום הזה יידע את כל התיאוריות שאותן אני יודע. את האיזונים לא כולם יודעים. האיזונים שאנחנו בחרנו הם בין בני האדם ליכולות שלהם בתור שחקנים. אם תיקח רק שחקנים שמשקיעים לא תגיע לכלום, אם תיקח רק שחקנים עם יכולת, גם לא תגיע לכלום. חייב להיות איזשהו איזון בין היכולת לבין ההשקעה. אז יצרנו את האיזון הנכון. יש המון איזונים נוספים: בין מגן ימני לבין מגן שמאלי, בין הגנה לבין התקפה, בין מבוגרים לצעירים…

"ולגבי השיטה, יש לי שיטה אחת שאני מאוד אוהב בכדורגל שאני מאמין בו. אבל במהלך חמש השנים האחרונות שיחקנו בארבע שיטות שונות. היו תקופות ששיטה אחת הייתה יותר דומיננטית, ותקופות שבהן שיטה אחרת. ככל שרמת האינטליגנציה של השחקנים שלך גבוהה יותר, אתה יכול לשלב בין שיטות. היה שילוב בין שיטות, והתאמה לשחקנים, ואף התאמה של שחקן לשיטה. למשל, כשהבאתי את סולארי הייתי צריך לגרום לו להתאים לשיטה הקיימת".

גם העונה שיחקתם בכמה שיטות שונות?

"שתיים, אחת דומיננטית מאוד".

תרחיב.

"יש משהו חשוב שצריך להבין, ואחרי זה אענה על השאלה. הרבה אנשים מתעסקים בשיטות ועושים עוול גדול להבנה עמוקה יותר של הכדורגל: זה לא משנה באיזו שיטה אתה משחק, אלא לכמה שחקנים אתה נותן לרוץ קדימה, וכמה אתה מחזיר אחורה".

זה מה שיותר חשוב?

"בוודאי. ברצלונה היא הקבוצה הכי התקפית בעולם והיא משחקת בלי חלוץ. היא משחקת 6-4. מי חלוץ? אין לה חלוץ. פעם היה להם את סמואל אטו. מכרו אותו. אחרי זה הביאו את איברהימוביץ. גם אותו מכרו. היום מי שמשחק שם זה מסי, וקצת פברגאס. אין להם חלוץ והם עדיין הקבוצה הכי התקפית בעולם.

"אני מכיר הרבה מאוד מאמנים שבשביל למצוא חן בעיניי פרשנים יכולים לשים שלושה חלוצים בהרכב. אבל לחלוצים האלה יש הגבלות, למשל שהם צריכים לחזור עד ה-16. במילים אחרות, אולי השיטה היא התקפית, אבל הסגנון הוא הגנתי מאוד.

"השיטה לא כל כך משנה. אבל אם שאלת, אז שיחקנו בשיטה אחת השנה של 4-3-3 , עם שלושה חלוצים. לשלושת החלוצים הקדמיים שלנו לא היה אף פעם סדר מקובל. אבל להתקפה היה הרבה מאוד כוח. השיטה השנייה ששיחקנו בה במשחקים מסוימים נגד קבוצות ששיחקו נגדנו הרבה יותר הגנתי, הייתה 4-4-2 בקווים, שבה שני שחקנים היו קשרים או חלוצים. כלומר, הייתה סיטואציה שבה שיחקנו 4-2-4, עם 4 חלוצים. זה היה בדקות מסוימות, במשחקים מסוימים מאוד. לאורך זמן שיחקנו 4-3-3 טהור שזו שיטה שהביאה את היכולות שלנו לידי ביטוי".

אם היית משחק נגד קבוצה גדולה כמו ברצלונה, לא היית משנה את השיטה לבונקר עם 8-7 שחקני הגנה?

"אני לא חושב שיש דרך אחרת לשחק נגד ברצלונה. ברצלונה הפסידה פעמיים לקבוצות ששיחקו בשיטה הזו. אז כנראה שכך מתאים לשחק כיום נגד ברצלונה".

אז אפשר לומר שאם היית מבין שבשיטה מסוימת אפשר לנצח את אחת הגדולות בליגה שלנו, היית משנה את השיטה במשחקים ספציפיים.

"נכון, אבל זה לא הפרמטר היחיד שגורם לי לשנות. פרמטר משמעותי יותר שבא לידי ביטוי אצלי הוא מה הקבוצה שלי יכולה לעשות הכי טוב נגד הקבוצה היריבה. הרבה קבוצות ניצחו את מכבי חיפה בהסתגרות הגנתית ויציאה למתפרצות. אבל מכיוון שאני חושב שהחלק הקדמי שלי לא מספיק מהיר, אני לא יכול לשחק ככה. שיחקנו נגד מכבי חיפה הגנה גבוהה עם לחץ גדול קדימה, וניצחנו את המשחק הזה 3-0".

עם כל הכבוד לסגנון ולשיטה, אף אחד לא דמיין שתצליח לקחת אליפות עם חומר השחקנים של קריית שמונה. איך הפכת שחקנים כמו רביד גזל וגרזיץ' משחקנים בינוניים לגדולים?

"אחד התפקידים הראשונים של מאמן הוא לשפר את היכולות של כל שחקן ושחקן באופן אינדיבידואלי. כלומר, אי אפשר לדרוש 'שלם אחד גדול', או יכולות קבוצתיות גדולות, בלי שכל אחד מהפרטים בקבוצה יהיה ברמה גבוהה יותר מזו שבה הוא היה. בקריית שמונה – דני עמוס היה שוער שנחשב ללא מספיק טוב; אף אחד לא ידע מי זה שיר צדק שהיום הוא בנבחרת; אלעד גבאי בא מבני לוד. שבע שנים הוא שיחק בליגות ואף אחד לא ראה אותו, והרשימה הולכת וגדלה כל הזמן. אני יכול להגיד במשפט אחד כללי שזו עבודה גדולה קשה וסיזיפית, זו ישיבה עם השחקנים מול וידאו במשך שעות וזו השקעה מנטאלית עצומה בעזרת פסיכולוג. אנחנו אחת הקבוצות היחידות במדינת ישראל אם לא היחידה שעובדת עם פסיכולוג. לשפר שחקן, לשפר את היכולות המנטאליות שלו, זו עבודה קשה מאוד".

אתה יושב עם כל שחקן ומראה לו וידאו של המשחק שלו?

"וידאו אישי. ברגע שהוא יודע שעוקבים אחרי כל פעולה שלו במגרש, אחרי כל עצירת כדור – לאיזה צד היא נעצרה, איך תנועות הגוף שלו, מה הוא עושה אחרי איבוד כדור, מה הוא עושה עם לקיחת הכדור, אין לי ספק שהוא בא למשחק אחרי זה וחושב על מה שהמאמן הולך להראות לו. הוא דוחף את עצמו לשיפורים כל הזמן".

את הידע שלך למדת ממאמן מסוים? אולי גוטמן או גרנט?

"בגיל צעיר מאוד הבנתי שלא אחכה אף אדם. כמו שלקחתי מאלי ומאברהם הרבה מאוד, יש כמה דברים שלא לקחתי מהם. דרך אגב, הרבה מאוד מהדברים שמלווים אותי בחיים הם לאו דווקא דברים שלקחתי מאנשי כדורגל. יש הרבה דברים שנשענים על אנשי ספורט אמריקנים".

תן דוגמה.

"גישה לצעירים. כשהייתי צעיר מאוד קראתי ספר של ריק מקיניו. הוא כאילו קרא את המחשבות שלי והלך לכתוב אותם על ספר. הוא חיזק אצלי דעות שהיו אצלי. הוא שתל אצלי את הבנייה של צעירים – איך צעירים מגיעים למכללה בארצות הברית, איך הם מסיימים אותה, ועוד כל מיני דברים בדרך של חיפוש שחקנים רעבים ונמרצים. התנהלות השחקנים בארה"ב היא מצוינת. זה הספורט הטהור".

אותו מודל בקבוצות אחרות

בן שמעון מספר על התנור שהם בנו בקריית שמונה. מעין חממה שאליה נכנסים השחקנים, מתבשלים, ויוצאים הרבה יותר טובים. התנור הזה מורכב מהצוות המקצועי שמלווה את הקבוצה, ממתקן האימונים וגם מהנהלת הקבוצה שבראשה הבעלים איזי שרצקי, שאמר לאחרונה: "אני רק יכול לומר בינתיים שהוא (בן שמעון) הצליח רק אצלי".

שאלתי את בן שמעון האם הוא מאמין שיוכל לשחזר את ההצלחה גם בקבוצה אחרת, או שבאמת היה בקרית שמונה משהו ייחודי ובלעדי. "קודם כל, אני מאמין בזה כפילוסופיית חיים", השיב בן שמעון. "בכל מועדון בעולם זה יכול לעבוד, אבל צריכים לעשות את ההתאמות וצריכים להיות מספיק גמישים לכל מה שקורה בדרך. אם ארצה לעשות במקום אחר בדיוק מה שעשיתי בקריית שמונה – אכשל במאה אחוז".

בקריית שמונה הייתה התערבות של הבעלים בעניינים מקצועיים?

"בוודאי, התערבות גדולה".

אתה מרוצה מזה?

"אני בעד. אני לא מתבייש בזה ואני אומר את זה בכל פורום, כשאיזי [שרצקי] מתערב בעניינים מקצועיים, הוא לא מתערב בהרכבים, ולא במי להחליף או לא להחליף או מה לעשות בקבוצה. הוא מתערב בגדול בקביעת מדיניות של מועדון ובקביעת שחקנים שמתאימים למועדון ולתקציב".

ביחד אתך?

"כמובן שביחד איתי, שום דבר הוא לא הנחית עליי מעולם. הכול בא ממקום טוב. אני דווקא עודדתי מאוד את ההתערבות שלו כי אני חושב שזה אפשר לו להתקרב יותר לקבוצה, לאהוב יותר את מה שעושים ולהשקיע יותר במה שעושים".

מה היה שונה במכבי תל אביב שלא עבד?

"ללא קשר לאם אהיה או לא אהיה שם, אני בוחן את עצמי. אני עשיתי בזמנו טעויות. היום אני מודע להן ומכיר אותן טוב יותר מאשר בתקופה שבה היה מעורב בעניינים רגש. זה כנראה משהו שהיה צריך לקרות".

לקראת העונה הבאה אתה מחפש מועדון שתוכל לשחזר בו את ההצלחה?

"לא הכול תלוי בי. זה לא עניין של איזה מועדונים אני מחפש, השאלה היא איזה מועדונים מחפשים אותי ומתוך מה שאפשר אני מנסה לבחור את הכי טוב. לא סימנתי מטרה מסוימת. לא אהיה במקום שלא ארגיש שלם במאה אחוז שהוא יכול לתת לי כלים להצלחה".

אז איפה תאמן בעונה הבאה?

"אני יכול לגלות לך שאני לא יודע" (נכון למועד כתיבת שורות אלה).

איך ויתרת על הזדמנות להגיע עם קריית שמונה לליגת האלופות?

"קודם כל כדי להגיע לשלב הבתים בליגת האלופות צריכים לעבור שלושה משחקים. זאת דרך קשה וארוכה מאוד, אבל אין ספק שזה משהו שכואב לי מאוד. כל סיום הדרך בקריית שמונה מכאיב לי. אבל זה מה שהחלטתי, אני שלם עם זה, עם זה אני הולך, אני רוצה להמשיך הלאה וזה בסדר גמור".

תרבות של אלימות

לקראת סיום שאלתי את בן שמעון מה הוא חושב על האלימות במגרשים שעלתה לאחרונה לרמות קיצוניות אפילו בתוך המגרש, כאשר שחקנים מתקוטטים זה עם זה כמו בזירת בושידו. "כואב לראות את זה. זה כל כך אינטנסיבי בתקופה האחרונה וזה מוציא לאנשים את החשק מהמשחק הזה. למשחק הזה יש כל כך הרבה דברים מדהימים להציע".

מאיפה זה מגיע?

"זו ממש בבואה של החברה הישראלית. בכדורגל לפעמים התופעות מתעצמות ויש רגעים שבהם הלבה יוצאת, אבל התהליך עצמו לא מתחיל בכדורגל, אלא בא מבחוץ. אני טוען שזה נושא לא כל כך קיצוני שצריך לטפל בו בצורה קיצונית".

איך?

"צריך טיפול חד וחלק של המשטרה ושל רשויות החוק. אין לי ספק שברגע ששחקנים, או אוהדים שמתפרצים, יידעו שהם יכולים להיכנס לכלא הם כבר לא יעשו את זה".

יש משהו בסיסי יותר – הקהל והשחקנים חושבים שכדורגל זה "מלחמה".

"זה ככה בכל ההיסטוריה האולימפית. האולימפיאדה התבססה על הרעיון להחליף את המלחמות בין מדינות במלחמה ספורטיבית בתחרויות. בכל מקרה, צריך לדעת מה הגבולות".

---

השתתף בהכנת הכתבה: אורן לוינטר

* התמונות באדיבות עיתון הארץ ואתר גליל עולה