הרוח סחפה את העפיפון של סבסטיאן קופלנד על פני השדה הבתולי הלבן והמבהיק. הוא גלש על מחלקי הסקי שלו לקראת שום דבר מלבד מרחבים של שלג זך. לפתע הוא איבד שליטה על מזחלתו שמשקלה קרוב ל-200 קילוגרם, נפל על קרח חד, נחבט קשה ושתיים מצלעותיו נשברו. כאבי התופת גרמו לקופלנד לשקול לנטוש את משימתו.

הוא ושותפו אריק מק'נייר-לנדרי יצאו לאנטארקטיקה ב-2 בנובמבר 2011 ללא כל אמצעי תחבורה ממונעים, ובחודשי המסע לא היה להם סיכוי למצוא מקום יישוב כלשהו שיספק להם עזרה רפואית. כל מה שציפה להם היה מסע טיפוס לגובה של כ-3700 מטר ברמה הארקטית. השניים יצאו למשימת צילום ומחקר קרח עבור מרכז המידע האמריקני לשלג וקרח (NSIDC).

"אקח קצת משככי כאבים ואמשיך הלאה", החליט קופלנד. במהלך המסע צלעותיו החלימו "בלית ברירה", כדבריו. "עדיין היו קצת כאבים והם ליוו אותי פרק זמן מסוים, אך למרבה המזל יכולתי להמשיך במסע", אמר.

מטרת המשלחת לא הייתה מחקר קרח בלבד, אלא גם הנצחה, במלאת 100 שנים למסעות החלוציים בקוטב הדרומי, של רואלד אמונדסן ב-1911 ורוברט פ. סקוט ב-1912.

לכבוד האירוע יצאו קופלנד ולנדרי לסלול נתיב בו לא דרכה רגל אדם מעולם. משימתם הייתה לסלול נתיב שיחבר את תחנת המחקר הסובייטית "קוטב אי-הנגישות" (POI) עם הקוטב הדרומי. "קוטב אי-הנגישות" היא תחנת מחקר הנמצאת בנקודה הפנים-יבשתית המרוחקת ביותר מקו החוף בכל כיוון שהוא.

צלעות שבורות היו רק אחד מהקשיים שהיה על קופלנד לסבול במשך 81 ימי המסע. בעת הטיפוס לגובה הרמה הארקטית נדרש מכל אדם לסחוב משא של מזון ואספקה במשקל של 180 קילוגרם.

"זה כמו לסחוב בית, פשוטו כמשמעו. לפעמים הצלחנו להתקדם רק שני קילומטרים ביום", אומר קופלנד. הגברים בילו את עשרים הימים הראשונים בטיפוס במעלה הקרחון, סוחבים את בתיהם. "אבל זו לא הייתה נקודת השיא של מסענו".

בהתקדמם באור יום הנמשך 24 שעות ביממה, איבדו השניים את ההבחנה בין היום והלילה. הם שכבו לישון כאשר הרוח שככה וקמו משנתם כאשר דפנות האוהל החלו לרפרף ברוח. "אתה ישן עם עין אחת פקוחה וכל שאתה יכול לסמוך עליו הוא חבטת הרוח", אומר קופלנד.

בגבהים רמים הרוחות הופכות לבלתי יציבות והאוויר מדלדל. "לבך עובד הרבה יותר קשה [כדי לקבל חמצן]. אפילו להתכופף כדי לשרוך את הנעל זו פעולה שיכולה להותיר אותך חסר נשימה", מספר קופלנד.

מזחלת האספקה של קופלנד נסדקה לעומק של 15 סנטימטר בימים הראשונים של המסע, אך החזיקה מעמד שלושה חודשים בעשותה "רק מעט צרות" עד לשלושת הימים האחרונים של המסע, אז הופיעו סימני מצוקה מסוכנים. כל יום "החמיר מצבה באופן ברור" עד ש"נפחה את נשימתה באנחה אחרונה כשהגענו למפרץ הרקולס", בקוטב הדרומי. "זה היה מעשה נסים", הוא אומר.

כאשר הגיעו ליעדם לא קיבלו את פניהם "מצעדים, בימה, או פרסים, ולא המונים מריעים או זרי דפנה". אך עבור קופלנד ולנדרי שבירת שלושה שיאי עולם הייתה די והותר.

לא רק שהיו הראשונים שחיברו בין "קוטב אי-הנגישות" והקוטב הדרומי ובכך יצרו נתיב שאורכו 880 קילומטר, הם היו גם הצוות הראשון בהיסטוריה שהגיע ל"קוטב אי-הנגישות" מצד החוף המזרחי של אנטארקטיקה, וזאת ללא תעבורה ממונעת או עזרה חיצונית. בנוסף, השניים שברו גם את השיא העולמי במרחק שעברו באמצעות החלקה בסקי ובעזרת עפיפונים.

ב-2010 החליקו קופלנד ולנדרי בגרינלנד במשך 24 שעות, בעברם מרחק של 595 ק"מ בלילה אחד. "זה אחד מאותם שיאים מטופשים שחשובים רק לחוקרי ארצות", מתבדח קופלנד בענווה.

במשך יותר מעשור היה קופלנד דובר בין לאומי בנושא של משבר האקלים בשמם של איגודים שונים, כולל האומות המאוחדות ו"המועצה לעניינים עולמיים". הוא הקדיש את ימיו להעלאת המודעות לשינוי האקלימי והשפעותיו בקוטב הצפוני – יעד משלחתו ב-2009.

בשונה מהמסע הקודם, נזכר קופלנד, הוא בילה הפעם הרבה יותר זמן בהרהורים. "אתה יכול לדמות את המציאות האידיאלית והרוחנית שלך. אתה יכול להרהר על האופי שלך, על דברים שעליך לשפר בעצמך – לנסות לראות היכן אתה יכול להפוך לאדם

טוב יותר".

קופלנד מתאר את מסעו על פני השלג הלבן כ"רכיבה אל תוך עולם של אחרית-הימים". "אתה היחיד שנותרת. זה אולי נשמע קצת קודר, אך הכוונה היא שבעצם זה נקי – הכול נקי".