מוסיקה שגרתית בתחנת אוטובוס גרמה לי להביט אחרת על בני אדם
לוקאלי: מוסיקת רחוב
"זהו. אני עוזב סופית את העבודה". הודעתי לעצמי באופן רשמי בדרכי ממקום עבודתי בתיאטרון לעבר תחנת האוטובוס, מרחק של 15 דקות הליכה. מבול הצעקות שנחת עליי מהבוסית לאחר ויכוח מעייף עם לקוח לא הרפה ממחשבתי וגם השמש הקופחת לא הטיבה עמי. עצרתי מול הרמזור האדום לפני מעבר החצייה ודבר אחד היה כבר ברור, "סרט המעוצבן" שנכנסתי לתוכו הלך והתעצם.
יש משהו בסרטים שקל לאהוב. שעה וחצי של ניתוק מקשיי העולם, פופקורן ועלילה שיכולה להיות לפעמים כך: גיבור הסרט הוא לרוב אדם שגרתי למדי. בזמן מסוים בסרט הוא נתקל בקונפליקט שהוא לא מבין ולא מתמודד אתו נכון. אז מגיעה תובנה ובעקבותיה הסצנה הסופית שמשלבת לפעמים גם מוסר השכל.
הרמזור במעבר החצייה התחלף לירוק, עברתי למדרכה ממול ונותרו מטרים ספורים בלבד מתחנת האוטובוס. לעיניי התגלתה תמונה מרגיזה, מרגיזה מאוד. כל המושבים בתחנה היו תפוסים כשבאחד מהם ישב קבצן שהסתתר מהשמש, מנגן בכינור ולצדו קערת נדבות.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
ג'ושוע בל. בניסוי של הוושינגטון פוסט ניגן הכנר המפורסם ג’ושוע בל כקבצן ברחוב. מעל 1,000 איש חלפו על פניו. בסוף היום הוא הרוויח בסך הכול 32 דולר ו-17 סנט – צילום: Giulio Marcocchi /Getty Images
