בגיליון הקודם סיפרנו על המלך וון (“תרבות” בסינית), שבזכות שלטונו המוסרי ובזכות קידום התרבות והמוסר בציבור ומתן תשומת לב לחינוך, הצליח לבסס את ממלכת ג’ואו כממלכה למופת ששכנותיה רצו לחבור אליה ולקבל על עצמן את מרותה. אולם על אף תקוותיו, וון לא הצליח להשפיע לטובה על שליטה הרודן והמושחת של שושלת שאנג, שאליה היה כפוף. הרודן ג’ואו ששלט באימפריה התעניין בהנאות החומריות, ואפשר לשחיתות להתפשט ולעם המורעב לסבול. דוכסים ושרים שביקשו ממנו לתקן את דרכו נזרקו לכלא או הוצאו להורג.

בנו של המלך וון, המלך וו (“לחימה” בסינית), ירש את הכתר. הוא הבין שעליו לנקוט באמצעים קשים יותר כדי לעצור את הרודנות של השליט המושחת ג’ואו משושלת שאנג. בזכות הכבוד הרב שזכתה לו הממלכה, ובזכות מוסריותו הרבה של אביו ושלו עצמו, וו הצליח לאחד תחתיו רבים משליטי האזור, לאחד עמם כוחות, ולכבוש את האימפריה מידי שושלת שאנג. בכך ייסד המלך וו את שושלת ג’ואו ששלטה במשך 900 שנה והעמידה 37 קיסרים.

שושלת ג’ואו לא רק הייתה השושלת הארוכה ביותר בהיסטוריה הסינית אלא גם הייתה לפסגה של הציוויליזציה הסינית העתיקה. בזמנים המאוחרים יותר של התקופה הופיעו בסין קונפוציוס ותלמידיו שהשאירו את חותמם על התרבות הסינית, ועוד הוגים רבים אחרים.

מסופר כי בתחילת תקופת שלטונו של המלך וו הוא שאל את יועצו הצבאי, אותו יועץ שמינה אביו, ג’יאנג דזה-יא, אם ישנה שיטה בעולם שהיא קלה לשימור, פשוטה ליישום ויעילה לשימוש שתאפשר לדורות הבאים לקיים לנצח את יסודות המדינה שהניחו האבות הקדמונים. ג’יאנג דזה-יא ענה לו ששיטה כזו תועדה בספר שהורישו המלכים הקדמונים, אולם לפני שיוכל לקרוא בספר עליו לכבד את השיטה ולהוקיר אותה מעומק לבו.

לאחר שלושה ימים התייצב המלך וו עם כתר לראשו, כשהוא פונה מזרחה, ובקש בכבוד רב מג’יאנג דזה-יא למסור לו את שנכתב בספר. “כל מי שמנהל בחריצות את המדינה, מכבד את השמים ומסלק מעצמו את העצלות ואת התשוקה לנוחיות, ענייניו ישגשגו”, הקריא לו ג’יאנג. “כל מי שמזניח את חובותיו ומשתוקק למותרות, ענייניו ישקעו. אדם שהצדק חשוב בעיניו יותר מתשוקותיו שלו, עסקיו יצליחו. אולם אדם שמחשיב את תשוקותיו יותר מאשר את הצדק, ענייניו ייכשלו”.

הדברים הותירו רושם עז בלבו של המלך וו, והוא ציווה לכתוב אותם על כל דבר שבסביבתו – מראות, כיורים, עמודים, דלתות וחלונות, כדי שיזכירו לו בכל עת איך עליו לנהוג.

המלך וו נהג לשאול כל הזמן בעצת מלומדים כדי לדעת כיצד עליו לתקן את דרכיו ואת מחשבותיו. הוא ראה את עצמו אחראי להבאת שלום וביטחון לעם. לאחר שהביס את הרודן ג’ואו משושלת שאנג, וו העדיף לבסס את שלטונו על כוח המוסריות שלו ולא על כוח פיזי, וזנח את תרבות הלחימה ואת מה שסימל אותה בתוך התרבות.

מסופר עליו שאם היה מקרה של בריונות אחד בכל רחבי האימפריה, הוא היה מתבייש בכך באופן אישי, והיה מתייחס לכך כאל אחריותו. “אם מישהו מפר את החוק, אני הוא זה שצריך להיענש”, הוא אמר.

וו נהג להתייחס בכבוד גדול גם לאלה שהיו מתנגדים אליו או מבקרים אותו, ובמיוחד אם היה רואה בהם בעלי מוסר. כשניסו שני פקידים לעצור אותו מלתקוף את שושלת שאנג, משרתיו של וו התכוונו להרוג אותם. וו, שראה שכוונותיהם טובות ולבם ישר, הורה להניח להם.

מכיוון שהיה בעל לב רחב ומוסרי, מסופר שוו משך אליו באופן טבעי אנשים טובים ומוכשרים שאותם מינה לתפקידים אחראיים שונים. הוא דאג שלא למנות בעלי תפקידים בשל קשר משפחתי, אלא רק בזכות יכולותיהם ומוסריותם.

תקופת שלטונם של המלך וון, המלך וו, ולאחר מכן הדוכס מג’ואו, הפכה לאידיאל של שלטון מוסרי שאליו שאפו דורות רבים מאוחר יותר. קונפוציוס אמר שכשאנשים כמו המלך וון והמלך וו נמצאים, הממשל ישגשג, ויצמח כמו צמח הגדל במהירות. בעלי תפקידים טובים מגיעים בזכות אופיו של השליט, ואופיו של השליט מתעצב באמצעות תהליך השיפור העצמי של השליט.

---

הדוכס מג’ואו היה עוצר את הכול כדי לשמוע עצה טובה

כשמת המלך וו, בנו, יורש העצר, היה צעיר מכדי לרשת את הכתר. הדוכס מג’ואו היה אחיו של המלך וו, ושימש כעוצר של המלך הצעיר, המלך צ’נג. בתקופת מלוכתו של וו, הדוכס מג’ואו סייע לו פעמים רבות, ובזכותו הצליח להביס את שושלת שאנג. הדוכס המליץ למלך ליישם מדיניות לא שגרתית לגבי בני האצולה של השושלת הנכבשת: “להשיבם לתפקידיהם, ולהימנע מהרג”. בעקבות המלצותיו שחרר המלך וו בני אצולה שהיו כלואים, ופתח את אסמי התבואה בפני ההמונים המורעבים.

הדוכס מג’ואו ייחס חשיבות עליונה לגיוס של האנשים המוכשרים ביותר לשירות המדינה, ולכן דאג לפגוש מלומדים ומשכילים בכל עת, אפילו אם היה באמצע משהו. מסופר כי היה מפסיק באמצע את ארוחותיו כדי לפגוש ללא דיחוי אנשים שרצו למסור לו את הצעותיהם ואת רעיונותיהם בנוגע לענייני ניהול המדינה.

הדוכס מג’ואו ביסס מערכת של טקסים ומנהגים שהשליכה על אורחות החיים על כל היבטיהם. הטקסים והמנהגים היו מבוססים על רוח של נדיבות, צדק, הגינות, חוכמה ואמון. בתקופות מאוחרות יותר קיבצו מלומדים את הטקסים שביסס לספר שהפך לאבן היסוד לכללי ההתנהגות והמוסר של העם הסיני.

כשגדל המלך צ’נג העביר לו הדוכס את השלטון, והמשיך לייעץ לו ובאותו הזמן לבסס את הטקסים. הדוכס ייעץ למלך הצעיר שלא להיכנע לתשוקות החושיות או לשקוע ברדיפה אחרי מותרות ושעשועים.

המדיניות שהתווה הדוכס מג’ואו התבססה על כבוד למוסר, זהירות יתר במתן עונשים, והגנה על העם. היא הניחה בסיס לממשל תקין המתנהל בשקיפות, ששימש כמודל לחיקוי במשך דורות רבים לאחר מכן.