ליוסף אברמוביץ' יש חלום, הוא רוצה לראות את מהפכת האנרגיה הירוקה מתרחשת, ואת ישראל הופכת ל"אור מתחדש לגויים". והוא לא ייתן לשום דבר לעצור אותו עד שהוא יגשים את החלום שלו. וזה לא שלא ניסו. אבל אברמוביץ', למוד ניצחונות במאבקים על דברים שבהם האמין, יודע ממעמקי לבו שאם משהו צריך לקרות, הוא יגרום לו לקרות. עם האמונה הבלתי מעורערת הזאת הוא כבר הצליח להציל יהודים מברית המועצות ולהעלות אותם לישראל, ולהביא לארץ את בני הפלשמורה שנשארו באתיופיה כשמדינת ישראל התעקשה שלא נותרו שם יהודים.

את הצעד הראשון בחזון של אברמוביץ' כבר אפשר לראות באופן מוחשי אם נוסעים לאילת דרך כביש הערבה. כשעוברים את קיבוץ קטורה, היכן שמצד אחד של הכביש משתרע מטע תמרים, מהצד השני עומד לו מטע של פאנלים סולריים. חקלאות אנרגיה. אלפים רבים של פאנלים סולריים מסודרים בשורות שורות על פני 80 דונם ומניבים 5 מגה-וואט. הצעד הבא צפוי לקום עד סוף 2013, ולהגדיל את גודלה של החווה הסולרית הראשונה בארץ פי שמונה, כך שתספק שליש מהאנרגיה של אילת.

הכול התחיל אחרי 11 שנים של אקטיביזם בלתי פוסק בתקופה שחי בארצות הברית, תוך כדי הקמת משפחה בת חמישה ילדים, שנים מהם מאומצים מאתיופיה. אברמוביץ' ואשתו סוזאן החליטו להגיע לארץ לתקופה של שקט והשקעה במשפחה. הם דאגו להתמקם בקטורה, רחוק כמה שניתן מירושלים, כדי שלא ייגרר לפעילויות אקטיביסטיות נוספות, והחליטו להתרכז שניהם בכתיבת ספרים. סוזאן, שהיא בעצמה רבנית ואקטיביסטית (וגם אחותה של הקומיקאית שרה סילברמן), החליטה לכתוב ספר על הרוחניות שבאימוץ ילדים. יוסף התכוון לכתוב על איך להיות עם בעל תכלית, Peoplehood with Purpose. אבל התוכנית השלווה הזאת לא החזיקה מעמד יותר מיום אחד מאז שהגיעו לארץ.

כשהגיעו לקטורה פתח אברמוביץ' את דלת המכונית, ואף על פי שהייתה זו כבר שעת שקיעה, השמש צרבה את גופו.

"אמרתי לעצמי וואו, בטח כל המקום הזה פועל על אנרגיה סולרית. שאלתי, ואמרו לי שאין אנרגיה סולרית בקיבוץ קטורה, שזה היה נשמע מגוחך – אנחנו קיבוץ אמריקני פרוגרסיבי סביבתי. חשבתי שלפחות איפשהו בערבה בטח יש אנרגיה סולרית. אמרו לי שאין אנרגיה סולרית בערבה. אז אמרתי שאני בטוח שבישראל יש משהו, ואמרו לי שאין כלום. אז אמרתי לאשתי 'אנחנו חייבים לעשות משהו לגבי זה'".

"אני רואה את השמש וחושב כמה שמש מתבזבזת. בכל יום אנחנו מבזבזים כל כך הרבה אנרגיה סולרית, זה כואב", אומר אברמוביץ'.

"זה קרה ביום הראשון, אולי אפילו בשעה הראשונה", נזכרת סוזאן. "אמרתי לעצמי 'אוי לא, לא אתה'", היא מספרת, אבל היא כבר ידעה ששום דבר לא יעזור. "הכרתי אותו מספיק טוב כדי לדעת שאי אפשר לעצור אותו עכשיו".

את כתיבת הספר הניח יוסף בצד בינתיים. "אני חי אותו במקום לכתוב אותו", הוא אומר.

"אם הוצאנו אדם מכלא סובייטי לא נוכל לשנות כמה חוקים?"

כשאברמוביץ' ייסד את "ערבה פאוור" יחד עם שותפיו, הוא ידע שהדרך לא תהיה קלה, אבל הוא לא תיאר לעצמו עד כמה. "היינו צריכים להתמודד עם 24 משרדים ממשלתיים בלתי מתואמים שקשורים בנושא הזה והיינו צריכים להצליח להעביר כ-100 החלטות רגולטוריות, החל מהקבינט ועד לוועדות הבנייה המקומיות. זה היה קשה מאוד".

כשהכריז אברמוביץ' שהוא הולך להקים את החווה הסולרית הראשונה בישראל לא ממש האמינו לו. "ישראלים הם די ציניים", הוא אומר. "אמרו לנו 'שטויות, אם זה היה רעיון טוב מישהו אחר היה חושב על זה', 'אתם אמריקנים נאיביים, אתם לא מבינים את הפוליטיקה בירוקרטיה'".

אבל לוותר בגלל קשיים זה רעיון זר לאברמוביץ'. "מנקודת המבט שלי, הוצאתי בחור שנכלא בבידוד בגולאג בסיביר על זה שלימד עברית, והבאתי אותו לישראל. אם אנחנו הצלחנו להוציא בחור מכלא סובייטי אנחנו לא יכולים לשנות כמה חוקים במדינה שלנו?"

אברמוביץ' גדל לתוך חיים של אקטיביזם. כבר בכיתה ח' אמו לקחה אותו לאימוני מרי אזרחי, ולהפגנות נגד התחמשות גרעינית. כשלמד מדיניות ציבורית יהודית באוניברסיטת בוסטון הוא שימש כמנהיג הסטודנטים של האוניברסיטה במאבק נגד האפרטהייד בדרום אמריקה.

כך הוא פגש את אשתו, סוזאן, שהייתה גם כן אקטיביסטית במאבק נגד האפרטהייד. דרך יוסף, סוזאן גילתה את היהדות. "הוקסמתי מהרעיון שלערכים האלה שגדלתי איתם יש שורש במחשבה היהודית", היא מספרת. היא הלכה ללמוד יהדות ונהייתה רבנית.

התחום שמעסיק את סוזאן הכי הרבה הוא אימוץ. "מאז שהייתי בת 9 ידעתי שאני אאמץ", היא מספרת. "ההורים שלי היו הורים אומנים, והכניסו הביתה ילדים כדי שיוכלו לחיות בתוך משפחה. אני ידעתי מה זה ילדים שאין להם משפחה".

ומה יוסף חשב על זה? "הוא אומר שמעולם לא שאלתי אותו, שפשוט הבאתי את הניירת הביתה. אני חושבת שזה נכון, אבל הוא פשוט אמר 'בסדר, נשמע טוב'".

סוזאן מסיימת בימים אלה את כתיבת הספר שלה, ומתכוונת להקים פרויקט בין-לאומי לאימוץ שיאפשר לחבר בין קהילות בעולם ולהגדיל את מספר האימוצים.

"אנרגיות טובות יש לה"

גם היום, 17 שנה מאז הנישואים, כשסוזאן מספרת על בעלה רואים כמה היא מוקסמת ממנו. "שום דבר לא מייאש אותו", היא מספרת, ונזכרת בקשיים על גבי קשיים שנאלץ לעבור כדי להקים את החווה הסולרית. "הוא הגיע למצבים שאנשים אמרו לו 'בוא פשוט נסגור', והוא אמר 'אני יכול לראות את זה. אם אני יכול לראות את זה, אני יכול לעשות את זה".

"יש לו אמונה מלאה ואם זה הדבר הנכון אז הוא יכול לעשות את זה", היא מספרת. "והוא סלחן לחלוטין, הוא אף פעם לא נוטר טינה", היא מוסיפה. סוזאן מספרת לי על אחד המתחרים שפועל באופן לא אתי ומגיש כל הזמן תביעות נגדם, ומעכב את הפרויקטים. גם מיזמים סולריים אחרים סובלים מתביעות בלתי פוסקות מצד אותה חברה. אבל את יוסף אי אפשר לתפוס במילה רעה עליהם. כשסוזאן מתעצבנת עליהם, הוא אומר לה: "את יודעת מותק, יש להם את הסיפור שלהם".

"הוא אף פעם לא יאשים אותם. הוא חושב שזו אנרגיה רעה בעולם, ולמה לחזק את האנרגיה הרעה בעולם?"

אנרגיות זה נושא חשוב במשפחה של יוסף. סוזאן מספרת שבני משפחתו מצד אימא שלו יכולים להרגיש אנרגיות, והם מאמינים באנרגיות ובחשיבה חיובית. "כשפגשתי את סבא שלו בפעם הראשונה, בגיל 20, הוא ירד על ברכיו, והעביר את ידיו מסביב לגופי כדי להרגיש את האנרגיות, נעמד הביט אל כל המשפחה, ואמר: 'אנרגיות טובות יש לה'. כולם חיכו לשמוע אם יש לי אנרגיות טובות". סוזאן הייתה מאושרת.

סוזאן מסבירה את הגישה הבסיסית של יוסף בחיוך אוהב: "הכול טוב, הכול יהיה טוב, אנחנו יכולים לעשות שהכול יהיה טוב". התבנית קבועה: יוסף מאמין במשהו, רואה אותו לנגד עיניו, ואז דואג לוודא שהוא יקרה. ועד היום הגישה הזאת לא הכזיבה, היא מספרת.

אני מבקש ממנה דוגמה. "כשישראל והג'וינט אמרו שאין עוד יהודים באתיופיה יוסף ידע שיש עוד יהודים באתיופיה, אז הוא הלך לשם ואסף את כל הקהילה שם להצטלם לתמונה גדולה. כל אחד מהם הביא איתו תמונה של אחד מקרוביו בדרגה ראשונה שבישראל, והחזיק אותה בצילום. יש תמונה של אלפי אנשים, יהודים, שמחכים להגיע לישראל. היום כולם כאן".

"הוא פשוט הלך, דפק על השולחנות של כולם, ואמר: 'אתם הולכים לחכות עד שכולם ימותו ורק אז תטפלו בבקשות שלהם כדי שיוכלו להיקבר בבתי קברות יהודיים? ככה זה עובד?'" וזה הצליח. "הוא אפילו לא מחשיב את זה למי יודע מה", היא מספרת. "הוא פשוט חושב שזה משהו שבוצע".

חמישה צעדים למהפכה של אנרגיה ירוקה

לאברמוביץ' כבר יש תכנית מסודרת למהפכה של אנרגיה ירוקה, תכנית בת חמישה שלבים. השלב הראשון, להוכיח את הקונספט, כבר בוצע. "כולם אמרו שלא נוכל לבנות שדה סולרי בישראל, ועשינו את זה", הוא אומר. השלב השני הוא הקמה של שדה סולרי גדול שיספר 40 מגה-וואט, ויוכל לספק שליש מהאנרגיה של אילת ולמנוע את השימוש בגנרטורים של דיזל באילת.

את השלב השלישי מכנה אברמוביץ' "אנרגיה סולרית לכולם". הרעיון הוא להקים שדה סולרי ראשון במגזר הבדואי. "אנחנו מגיעים לבדואים כביטוי של צדק חברתי. הטבות מהמדינה צריכות להגיע לכל האזרחים כאן בדרום ולא רק לאזרחים היהודים. אנחנו נאבקים בממשלה בעניין הזה, ואנחנו הולכים לנצח. אנחנו חייבים".

השלב הרביעי הוא להכפיל את יעדי האנרגיה המתחדשת של ישראל מ-10 אחוז ל-20 אחוז, ובהמשך אפילו להגדיל אותו עוד יותר. "באיחוד האירופי היעד הוא 20 אחוז. אנחנו יכולים לעשות את זה".

הצעד החמישי, להשתמש בניסיון ובידע שנצבר כאן בישראל כדי לעודד מדינות אחרות לעבור לאנרגיה סולרית. וב"ערבה פאוור" כבר התחילו לעזור לאנשים מכל העולם להביא למדינות שלהם אנרגיה סולרית. "הגיעו אלינו מבקרים מ-30 מדינות כבר, שביקשו מאתנו לעזור להם להביא אנרגיה ירוקה למדינות שלהם, בעיקר מאפריקה, גם מאסיה".

"אנרגיה ירוקה היא לא רק דרך להפחית את ההתחממות הגלובלית. אני חושב שזו זכות אנוש בסיסית", אומר אברמוביץ'.

"באפריקה רק ל-10 אחוז יש גישה לחשמל, אז גישה לאנרגיה ירוקה צריכה להיות זכות אנוש, כי בלי חשמל אין חינוך, אין רווחה, אין תעשייה ומקומות עבודה. אם המטרה היא רק להביא חשמל, באמצעות דיזל למשל, אתה הופך אנשים שלא עשו כל רע לחלק מהבעיה ולא לחלק מהפתרון".

"זאת התכנית, ואנחנו חיים אותה. לחיות את החלום זאת פריווילגיה. אבל זה גם קשה, כי מה שאנחנו עושים מעולם לא נעשה לפני כן במדינה הזאת. כשאתה חלוץ, כל מה שיכול להשתבש ישתבש אצלך, לא אצל האחרים".

עם מהפכת התחבורה הירוקה של "בטר פלייס", ומהפכת האנרגיה הירוקה של "ערבה פאוור" ואלה שיבואו בעקבותיה, אברמוביץ' מאמין שישראל יכולה להיות הכלכלה הראשונה שתעשה את המעבר הירוק הזה לכלכלה המבוססת על אנרגיה מתחדשת, ולהיות לא רק אור לגויים, אלא אור מתחדש לגויים.