בלי מים צלולים אי אפשר לחיות. הם צריכים להיות נקיים ממתכות, ממרכיבים אורגניים כמו חיידקים, למשל, וממגוון כימיקלים. מה אם כן עשו תרבויות שונות לאורך ההיסטוריה שרצו לשתות את מי הנהר עמוסי הסחף?

מסופר כי במצרים העתיקה, עוד בשנת 1,500 לפנה"ס לערך, למדו להיעזר בתרכובת הכימית אלום (Alum – "הידרט-אלומיניום-אשלגן-סולפט") כדי לטהר את מי השתייה. גרגרי האלום שהוכנסו לכַּדֵּי המים משכו אליהם את החומרים המסיסים בסביבתם, וכך הפכו לגושים גדולים וכבדים ששקעו בקרקעית הכד ביחד עם החלקיקים העכורים שדבקו בהם. מרגע שכל החלקיקים העודפים שקעו לקרקעית הכד בגושים גדולים, היה קל הרבה יותר לסננם מהמים. הייתה רק בעיה אחת בתהליך הזה – הוא דרש להוסיף למים כימיקלים כמו אלומיניום, למשל, מה שלמעשה פגע באיכותם כמי שתייה.