הרשמה לניוזלטר

עשרים אנשים עומדים למות ביריות בדקות הקרובות. למזלכם, ניתנת לכם הזדמנות לעשות משהו – אם תהרגו בעצמכם אדם אחד, תצילו את כל היתר. מה תעשו? החשיבה הקלאסית מציעה תשובה

איל לוינטר | 12 במאי 2021 | חברה והיסטוריה | 12 דק׳

כיצד להחליט מהו הדבר הנכון לעשות?

ג’ים הוא בוטניקאי המסתובב בארצות שונות. יום אחד הוא מגיע במסגרת מחקרו לכיכר מרכזית של עיירה דרום-אפריקנית קטנה, ונדהם לגלות 20 מורדים כפותים ומבוהלים עומדים מול קיר, וגברים חמושים, לובשי מדים, מכוונים אליהם את רוביהם. לפני שהספיק להסתלק מהמקום ניגש אליו המפקד האחראי, גבר בחולצת חאקי מוכתמת בזיעה, והסביר לו שהם עומדים להוציא את המורדים להורג במטרה להעביר מסר שלא כדאי להתמרד נגד הממשלה. אולם מכיוון שג’ים הוא אדם מכובד שהגיע מארץ רחוקה, הם ישמחו להציע לו זכות השמורה לאורחים – להרוג את אחד המורדים בעצמו. אם ג’ים יקבל את ההצעה, המפקד יחוס על כל יתר המורדים. אם ג’ים לא ישתף פעולה, המפקד יוציא את כל המורדים להורג. מה יעשה ג’ים?[1]

הנה שאלה דומה. הימים הם ימי מגפה, ומדינה מסוימת במזרח התיכון החליטה לחסן את כל האזרחים מפניה. אלא שבפני ג’ים, הממלא את תפקיד ראש הממשלה, ניצבת דילמה קשה. מנכ”ל משרד הבריאות אומר לו שכדי להגיע לחיסון עדר, שיוציא את המדינה מהמגפה וימנע מרבים למות, צריך ש-70 אחוז מאזרחי המדינה יחוסנו. הבעיה היא שרק 55 אחוז הסכימו להתחסן, ולא ניתן לכפות חיסון על שאר האזרחים כיוון שהחוק אינו מאפשר זאת. לכן ניצבות בפני ג’ים שתי אפשרויות: להורות ללא מתחסנים להישאר בבית, לאסור עליהם לצאת לעבודה ולמנוע מהם להיכנס לאירועים המוניים – מהלך הפוגע בזכויות היסוד שלהם. או שהוא יכול לא לעשות דבר, ובכך להסתכן בהמשך התפרצות המגפה ובמותם של רבים. מה יעשה ג’ים?

דילמת החשמלית: האם למשוך את הידית כדי להסיט את תנועת החשמלית כך שתפגע באדם העומד בדרכה?

תלוי את מי שואלים. הפילוסופים האנגלים ג’רמי בנת’ם וג’ון סטיוארט מיל (מהמאה ה-19), הנחשבים לאבות גישת התועלתנות שרווחת היום בחברה, היו אומרים שג’ים צריך להרוג מורד אינדיאני אחד, ולהטיל סנקציות הפוגעות בזכויות האדם של הלא מתחסנים. לתפיסתם, ערכה של פעולה נקבע על פי תרומתה לתועלת הכללית. המעשים נבחנים על פי תוצאותיהם ולא על פי חשיבותם הערכית. אין טוב או רע מוסרי במעשים מסוימים – כל מעשה נבחן לפי השאלה “האם הוא מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים” או את מירב האושר למירב בני האדם.

“התורה המקבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עיקרון האושר היותר גדול, אומרת שמעשים הם ישרים, כלומר נכונים מהבחינה המוסרית, אם הם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי ישרים אם הם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והעדר כאב; אי האושר פירושו כאב ומניעת ההנאה”, כתב מיל בספרו “התועלתיות”, תוך שימוש בניסוח הרומז מדוע היה בוחר לפגוע בזכויות היסוד של הלא מחוסנים לטובת אושרם של הרוב – המחוסנים, כמו גם לטובת עתיד המדינה כולה[2].

מיל כתב גם על עיקרון שכינה “עיקרון הנזק”, ולפיו אין לפגוע בזכויות הפרט של היחיד, אלא אם מהלך כזה יכול למנוע מהיחיד להזיק לאחרים. דבר המתאים כמו כפפה ליד התפיסה העכשווית, לפיה המיעוט הלא מחוסן מסכן את כל היתר, ולכן ניתן לפגוע בזכויות היסוד שלו.

ניתן לומר בהכללה גסה שתועלתנות היא הגישה הרווחת בעולם השפע המערבי. כאשר מדינת ישראל מחמשת מיליציות רצחניות בדרום סודן המבצעות מעשי טבח, היא עושה זאת משיקול תועלתני – היא מצדיקה זאת בטענה ש”ההנאות” שהיא מפיקה מכך (אצבע נוספת באו”ם והחלשת איראן באפריקה) עולות על הסבל שאולי ייגרם למעטים עקב הסיוע בעקיפין למיליציות הרצחניות. וכאשר אישה הרה מחליטה לבצע הפלה היא לא תמיד חושבת במונחי מוסר, שכן המסורות הדתיות אוסרות על ביצוע הפלה ורואות בכך רצח, אלא במונחי תועלת: כמה סבל ייגרם לתינוק בעת ההפלה, כמו גם לי עצמי מבחינה פסיכולוגית, בהשוואה ל”הנאה” שתיגרם לי ולמשפחתי בעתיד אם אפיל תינוק שאין לי יכולת לטפל בו, או שהגיע מחוץ למסגרת הנישואים, או שסבל ממום.

כמובן שתועלתנות אינה הגישה הפילוסופית היחידה היום. כפי שיודע כל מי שלקח קורס ב”פילוסופיה של המוסר”, מולה עומדת הגישה הדאונטולוגית, מלשון “דאון” – “ראוי” ביוונית. הדאונטולוג גורס שיש מעשים שחובה לעשותם ויש מעשים שאסור לעשותם לעולם, ותהיה תוצאתם אשר תהיה – אפילו אם התוצאות מועילות. “לא תרצח” אומר הדאונטולוג, ולכן על ג’ים להימנע מלשתף פעולה עם המפקד המציע לו לרצוח את אחד המורדים. הפילוסוף ברנרד ויליאמס (המאה ה-20) כותב על כך בספרו “תועלתנות: בעד ונגד”. ויליאמס מסביר כי יש הבדל בין הוצאה להורג של אדם במו ידינו ובין הוצאתו להורג בידי אדם אחר. לדבריו, התועלתנות מוציאה מהמשוואה את האחריות המוסרית שיש לכל אדם על מעשיו ומתמקדת רק בתוצאה הכוללת של המעשים. כך היא מבטלת את האנושיות ואת היושרה שלנו.

אם לסכם, בעוד העניין של התועלתן היא באיכות החיים (תחושות של הנאה מול כאב, סיפוק מול תסכול וכו’), העניין של הדאונטולוג הוא בקדושת החיים – בערכם הפנימי. הפסיכולוג ג’ורדן פיטרסון הביא באחת מהרצאותיו דוגמה הממחישה את ההבדלים בין שתי הגישות מזווית נוספת. אתם יושבים על שפת בריכה ורואים שני ילדים טובעים בה. אחד מהם הוא הבן שלכם, השני הוא ילד זר שאולי צפוי לו עתיד מזהיר בתור מנתח שיציל אנשים רבים. יש לכם אפשרות להציל רק ילד אחד – את מי תצילו?

“אם לא תצילו את בנכם אתם מפלצת”, אומר פיטרסון. בניגוד לתועלתן, שאולי רואה חשיבות בהצלת ילד שיציל בעתיד אנשים רבים ממוות, פיטרסון הדאונטולוג רואה חשיבות או תכלית בהצלת בנו. מנקודת מבטו, בנו אינו אדם פחוּת מהמנתח, ופגיעה בו תהרוס את החיים שהוא בונה איתו ולמעשה את תמצית חייו. חשיבתו של פיטרסון מבוססת גם על המסורת, המדגישה כי לאב אחריות לגדל את ילדיו, לדאוג להם ולחנכם כראוי.

“אריסטו ותלמידו אלכסנדר”, שרל לה פנטן, 1866 | Charles Laplante/Public Domain

מה חשבו היוונים הקלאסיים

כדי להבין את החשיבה הקלאסית בענייני מוסר צריך להתמקד בשני פילוסופים קלאסיים: סוקרטס ואריסטו. הראשון הדגיש חשיבה שלימים נקראה חשיבה דאונטולוגית אבל שורשי טיעוניה נשענים על המסורת והאמונה, כפי שנראה מיד, והשני הוסיף ממד חדש לפילוסופיה המודרנית.

נתחיל מסוקרטס הנחשב לפילוסוף היווני הראשון שעסק במוסר. למייסד התחום אם תרצו. אחת האמירות המפורסמות המיוחסת לו היא “החיים אינם הדבר החשוב ביותר, אלא החיים הטובים […] החיים הטובים זהים לחיי כבוד ולחיי צדק”[3]. “החיים הטובים”, על פי סוקרטס, אינם חיי תענוגות, אושר ועושר, אלא חיים של אדם צדיק וטוב. לא “צדיק” הנוהג על פי הטרנד האחרון המקובל בחברה, או על פי ראות עיניו, אלא צדיק הנוהג על פי עקרונות מוסר. אילו עקרונות מוסר? איך נגדיר אותם?

ובכן, היום רבים רואים בסוקרטס אינטלקטואל שבעיקר השתמש בטכניקה לוגית של שאילת שאלות במטרה להביע טיעון מסוים או לשכנע את יריביו ומאזיניו. יש חוקרים הטוענים כי סוקרטס הוצא להורג כיוון שהיה אתאיסט שהשפיע על הנוער (סוקרטס הואשם באי-כיבוד האלים שהמדינה הכירה בהם). אחרים מקשרים את אמירתו שאינו יודע כלום בתור דרך לומר שהמוסר והאמת הם יחסיים לאדם ולתרבות. אך האמת, כנראה, רחוקה מאוד מכך.

כפי שכותב האקדמאי יו טרדניק בהקדמה לספר “ימיו האחרונים של סוקרטס” (אוסף טקסטים שכתב אפלטון ופורסמו ב-1954 באנגלית) – “סוקרטס לא היה מטיף מוסרי, הוא היה בכנות איש דתי”.

“אומרים שכשברבור מבין שזה זמנו למות, הוא שר ביתר מתיקות מאי פעם בעבר”, אומר סוקרטס בדיאלוג “פיידון”, המתעד את רגעיו האחרונים (הדיאלוג נכתב על ידי אפלטון). “יש אנשים האומרים שזאת שירת אבל. אולם ציפורים אינן שרות כשהן כואבות, הן שרות רק כשהן מלאות בשמחה. הברבור יודע שהוא חוזר לאפולו, האל שהוא תמיד שירת בנאמנות, ושר בשמחה על הפלא שהוא יודע שמחכה לו בעולם הבא. אני מאמין שחייתי את חיי בשירות של אותו אל, ואני מצפה להיכנס לתוך אורו”.

שיקול הדעת המוסרי של סוקרטס, אם כן, נשען על עקרונות מוסר אוניברסליים המגיעים מאמונה בשמים ומשותפים למאמינים רבים. תחשבו, למשל, על ששת הדיברות האחרונים – כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. וגם דברי מוסר כגון “ואהבת לרעך כמוך”, “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” ו”לא תִקם ולא תִטר את בני עמך”. מדובר בעקרונות מוסר אוניברסליים שמרבית הדתות מסכימות עליהם. אפילו חילונים רבים מזדהים עם עקרונות אלה המשמשים עבורם כתשתית להחלטות בנושאי מוסר. סוקרטס אמנם לא הזכיר אותם במפורש, אך מכיוון שהיה אדם מאמין, דתי אפילו כפי שכותב טרדניק, ניתן להניח שהתבסס על כללים דומים.

הנה בקצרה כמה עקרונות מוסר שהדגיש סוקרטס: אסור בשום אופן לעשות עוול או להשיב עוול תחת עוול – לגרום רעה או נזק לזולת, אפילו אם הדבר מקנה לעושה יתרון גדול, גישה שכאמור הפוכה לגמרי לתועלתנות[4]. כלומר, אין להעניש מטעמי נקמה, אם כי מותר להעניש מטעמי צדק (באמצעות קיום משפט), שכן אז מדובר בעונש המועיל לנענש החוטא ואולי גם לחברה בכללותה.

סוקרטס גם התנגד באופן נחרץ להפרת החוק במדינה, ולכן סירב לברוח מהכלא כאשר ידידו קריטון הציע לו זאת לפני הוצאתו להורג. אם היה בורח היה משמש לאזרחים בתור דוגמה רעה של פגיעה בחוק, והמהלך אולי היה יוצר תגובת שרשרת שממוטטת את המדינה. המדינה תקרוס “אם לפסקי הדין שלה אין שום כוח, ותוקפם מתבטל על ידי יחידים”, אמר[5], אך סייג זאת כאשר טען שאין על האזרח לציית למדינה אם ישכנע אותה שהצדק עמו.

בבסיס דבריו הוא הדגיש כי הפילוסופיה אינה רק לשם התפלספות והנאה מדיון אינטלקטואלי, אלא שעל המתפלסף לבחון כל הזמן את התנהגותו ולהתבונן פנימה כדי לשפר את עצמו. “חיים ללא בדיקה עצמית אינם חיים ראויים לאדם”, אמר[6].

גישה נוספת שייכת לפילוסוף אריסטו (אריסטוטלס), שהיה תלמיד וחוקר באקדמיה של אפלטון במשך כשני עשורים, לאחר מכן שימש במשך כשבע שנים בתור מורו של “אלכסנדר הגדול”, ולבסוף הקים מוסד למחקר והוראה שאסף מידע בכל תחומי הדעת. בחיבורו “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס” (ניקומאכוס היה בנו) הציג אריסטו גישה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. אם כיום אנו נוהגים להניח שמעשה אנושי מורכב משני אלמנטים: המעשה עצמו (הגישה הדאונטולוגית) ותוצאת המעשה (הגישה התועלתנית), אריסטו הוסיף מרכיב שלישי: אופי האדם העושה את המעשה.

נקודת המוצא של אריסטו הייתה שכל עשייה או עיסוק בחברה צריך להיות למען הטוב. “כל אמנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למשהו טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב כאותו עניין שאליו שואף הכול”, כתב[7].

“ג’סטיטיה” (המידה הטובה צדק) ישובה על כס מלכות. בידיה, על המאזניים, דמויות המסמלות ענישה וסליחה. בקפלת סקרובגני שבפדובה | José Luiz Bernardes Ribeiro/CC BY-SA 4.0

אבל מהו הטוב? איך מגדירים אותו? אריסטו ענה: “גם לדעת רוב בני האדם וגם לדעת המעודנים שבהם אין זה אלא האושר, ושום אדם אינו מבחין כלל בין חיי אושר לבין חיים טובים וצלחים. ואילו לגבי מהותו של האושר חלוקות הדעות”[8]. אכן, הדעות חלוקות, אך בכל זאת דבר אחד ברור – האושר הזה אינו עוסק ברדיפה אחר כבוד, כוח או הנאה – דברים שאנו רוצים בהם כדי להשיג דברים אחרים. אלא שהוא דבר גבוה יותר המתעלה עליהם. האושר של אריסטו הוא המהות הסופית.

כיצד מוגדר האושר שבמהות הסופית? אריסטו אמר שכדי למצוא לו הגדרה, יש תחילה להגדיר את תפקידו של האדם. תפקידו של הסנדלר, למשל, לתפור נעליים ותפקידו של הנגר לבנות או לתקן רהיטים. על שניהם למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר ביחס לסנדלרים ולנגרים אחרים. באופן דומה, אמר אריסטו, גם לאיברי הגוף, כמו יד, רגל או כליה יש תפקיד או פונקציה שעליהם למלא על הצד הטוב ביותר. אך לא רק להם, אלא גם לאדם עצמו “באשר הוא אדם” יש תפקיד המייחד אותו. מהו?

כדי להשיב על כך פנה אריסטו לנפש וטען שככל שהנפש ממלאת תפקידים גבוהים יותר או מידות חיוביות יותר (סגולות), או ככל שהמחשבה נכונה יותר, כך רמת ההתפתחות וההגשמה של האדם גבוהה יותר. “נמצא שבתחום האנושי הטוב הוא פעילות שנשמת האדם תבצענה בסגולתה המיוחדת, ואם יש לה כמה סגולות – בטובה ביותר והמושלמת ביותר שבהן”[9].

מקור: אלעזר וינריב, “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א’ מהדורה שנייה 2008, עמ’ 201

מה הן סגולות טובות? מהי מחשבה נכונה? כדי להשיב על כך חילק אריסטו את פעולות המחשבה לשני תחומים: מעשי ועיוני. בתחום העיוני הוא הגיע למסקנה שמהותה של הפעילות העיונית היא חקירת טיבו של היקום ומשמעות החיים – תוך ניסיון לחקות או להתקרב לאלים. אריסטו היה סבור שאלוהים הוא המושא הנשגב ביותר, ולכן העיון בו הוא הדרגה העליונה של החקירה הפילוסופית[10]. ככל שאדם מרוכז בפעילות עיון המכוונת אל האל, הוא מעלה עצמו לדרגות גבוהות יותר המתקרבות לכיוונו של האל. אריסטו השתמש במילה “אֶוּדימוֹניה” כדי לתאר במה יזכה אדם העוסק בסוג עיון כזה. “eu” פירושו טוב, ו-“daimon” פירושו רוח, ויש המתרגמים זאת כ”ברכת האלים”[11], אם כי התרגום הפופולרי היום הוא “אושר” או שגשוג”.

בתחום המעשי דיבר אריסטו על המחשבות או הסגולות המדריכות את האדם במעשיו. לא כל כך עניין אותו המעשה הבודד, אלא תכונות האופי של האדם, להן יש ביטוי ממושך בהתנהגותו. סגולות טובות הן למשל נדיבות, חסד ויושר. אפשר לראות בכל אחת מהן אידיאל מוסרי שניתן להתקרב אליו יותר או פחות. איש מידות הוא זה המעורר הערכה ואפילו הערצה עקב הסגולות הטובות שמוקרנות מאופיו. על ידי מימוש הסגולה הטובה, האמין אריסטו, זוכים באושר שהוא התכלית העליונה בחיי האדם.

גישתו של אריסטו מכונה “אתיקת המידות” והחל מאמצע המאה הקודמת היא זכתה לפופולריות מחודשת בפילוסופיה. אחת הסיבות לכך היא אי-הנחת משתי הגישות החלופיות – התועלתנית והדאונטולוגית.

מה אם כן היה אומר אריסטו על התלבטויותיו של ג’ים, כמו גם על מכירת נשק למשטרים רצחניים או על הפלות? קשה לומר בוודאות כיוון שהוא לא דן בדוגמאות כאלה או בדוגמאות הקרובות אליהן, אך בכל זאת ניתן להסיק שני דברים: 1. שעקרונות המוסר האוניברסליים המיוחסים לדתות שימשו עבורו כבסיס לכל החלטה. לא לחינם הושפע הרמב”ם מאריסטו יותר מכל פילוסוף אחר. 2. כי הוא פחות התעניין בשאלה “מה עליי לעשות?” ויותר בשאלה “איזה מין אדם אני רוצה להיות?” ו”איך אוכל להיות אדם ישר, נאמן, צודק וכו’?” בתוך הסיטואציה אליה נקלעתי, כך שכל החלטה שלי תימדד לאור ערכים טובים אלה.

זוהי התרומה של החשיבה הקלאסית והמהפכה שהיא מביאה לפילוסופיית המוסר המודרנית. היא מלמדת אותנו שמעבר למעשים עצמם ולתוצאותיהם, עלינו לזכור גם להתבונן פנימה ולחשוב כיצד לשפר את מידותינו הערכיות.

References
.1 J. C Smart & Bernard Williams, “Utilitarianism: For & Against”, 2008, Kindle edition p-98
.2 Mill, “Utilitarianism”, 1863, p-16
.3 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, בתוך הדיאלוג “קריטון”, 48ב
.4 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, בתוך הדיאלוג “קריטון”, 49א ו-49ב
.5 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, בתוך הדיאלוג “קריטון”, 50ב
.6 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, עמ’ 96
.7 אריסטו, “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס”, תרגום לעברית יוסף ג. ליבס, 2014, פרק א’ עמ’ 15
.8 אריסטו, “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס”, תרגום לעברית יוסף ג. ליבס, 2014, פרק א’ עמ’ 18-17
.9 אריסטו, “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס”, תרגום לעברית יוסף ג. ליבס, 2014, פרק א’ עמ’ 26
.10 אלעזר וינריב, “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א’ מהדורה שנייה 2008, עמ’ 200-197
.11 אלעזר וינריב, “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א’ מהדורה שנייה 2008, עמ’ 197

שתפו את הכתבה:

כיצד להחליט מהו הדבר הנכון לעשות?

עשרים אנשים עומדים למות ביריות בדקות הקרובות. למזלכם, ניתנת לכם הזדמנות לעשות משהו – אם תהרגו בעצמכם אדם אחד, תצילו את כל היתר. מה תעשו? החשיבה הקלאסית מציעה תשובה

איל לוינטר | 12 במאי 2021 | חברה והיסטוריה | 18 דק׳

"מותו של סוקרטס", ג'ק פיליפ ג'וזף דה סנט קווינט, 1762 | Jacques Philippe Joseph de Saint-Quentin/Public Domain

ג’ים הוא בוטניקאי המסתובב בארצות שונות. יום אחד הוא מגיע במסגרת מחקרו לכיכר מרכזית של עיירה דרום-אפריקנית קטנה, ונדהם לגלות 20 מורדים כפותים ומבוהלים עומדים מול קיר, וגברים חמושים, לובשי מדים, מכוונים אליהם את רוביהם. לפני שהספיק להסתלק מהמקום ניגש אליו המפקד האחראי, גבר בחולצת חאקי מוכתמת בזיעה, והסביר לו שהם עומדים להוציא את המורדים להורג במטרה להעביר מסר שלא כדאי להתמרד נגד הממשלה. אולם מכיוון שג’ים הוא אדם מכובד שהגיע מארץ רחוקה, הם ישמחו להציע לו זכות השמורה לאורחים – להרוג את אחד המורדים בעצמו. אם ג’ים יקבל את ההצעה, המפקד יחוס על כל יתר המורדים. אם ג’ים לא ישתף פעולה, המפקד יוציא את כל המורדים להורג. מה יעשה ג’ים?[1]

הנה שאלה דומה. הימים הם ימי מגפה, ומדינה מסוימת במזרח התיכון החליטה לחסן את כל האזרחים מפניה. אלא שבפני ג’ים, הממלא את תפקיד ראש הממשלה, ניצבת דילמה קשה. מנכ”ל משרד הבריאות אומר לו שכדי להגיע לחיסון עדר, שיוציא את המדינה מהמגפה וימנע מרבים למות, צריך ש-70 אחוז מאזרחי המדינה יחוסנו. הבעיה היא שרק 55 אחוז הסכימו להתחסן, ולא ניתן לכפות חיסון על שאר האזרחים כיוון שהחוק אינו מאפשר זאת. לכן ניצבות בפני ג’ים שתי אפשרויות: להורות ללא מתחסנים להישאר בבית, לאסור עליהם לצאת לעבודה ולמנוע מהם להיכנס לאירועים המוניים – מהלך הפוגע בזכויות היסוד שלהם. או שהוא יכול לא לעשות דבר, ובכך להסתכן בהמשך התפרצות המגפה ובמותם של רבים. מה יעשה ג’ים?

דילמת החשמלית: האם למשוך את הידית כדי להסיט את תנועת החשמלית כך שתפגע באדם העומד בדרכה?

תלוי את מי שואלים. הפילוסופים האנגלים ג’רמי בנת’ם וג’ון סטיוארט מיל (מהמאה ה-19), הנחשבים לאבות גישת התועלתנות שרווחת היום בחברה, היו אומרים שג’ים צריך להרוג מורד אינדיאני אחד, ולהטיל סנקציות הפוגעות בזכויות האדם של הלא מתחסנים. לתפיסתם, ערכה של פעולה נקבע על פי תרומתה לתועלת הכללית. המעשים נבחנים על פי תוצאותיהם ולא על פי חשיבותם הערכית. אין טוב או רע מוסרי במעשים מסוימים – כל מעשה נבחן לפי השאלה “האם הוא מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים” או את מירב האושר למירב בני האדם.

“התורה המקבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עיקרון האושר היותר גדול, אומרת שמעשים הם ישרים, כלומר נכונים מהבחינה המוסרית, אם הם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי ישרים אם הם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והעדר כאב; אי האושר פירושו כאב ומניעת ההנאה”, כתב מיל בספרו “התועלתיות”, תוך שימוש בניסוח הרומז מדוע היה בוחר לפגוע בזכויות היסוד של הלא מחוסנים לטובת אושרם של הרוב – המחוסנים, כמו גם לטובת עתיד המדינה כולה[2].

מיל כתב גם על עיקרון שכינה “עיקרון הנזק”, ולפיו אין לפגוע בזכויות הפרט של היחיד, אלא אם מהלך כזה יכול למנוע מהיחיד להזיק לאחרים. דבר המתאים כמו כפפה ליד התפיסה העכשווית, לפיה המיעוט הלא מחוסן מסכן את כל היתר, ולכן ניתן לפגוע בזכויות היסוד שלו.

ניתן לומר בהכללה גסה שתועלתנות היא הגישה הרווחת בעולם השפע המערבי. כאשר מדינת ישראל מחמשת מיליציות רצחניות בדרום סודן המבצעות מעשי טבח, היא עושה זאת משיקול תועלתני – היא מצדיקה זאת בטענה ש”ההנאות” שהיא מפיקה מכך (אצבע נוספת באו”ם והחלשת איראן באפריקה) עולות על הסבל שאולי ייגרם למעטים עקב הסיוע בעקיפין למיליציות הרצחניות. וכאשר אישה הרה מחליטה לבצע הפלה היא לא תמיד חושבת במונחי מוסר, שכן המסורות הדתיות אוסרות על ביצוע הפלה ורואות בכך רצח, אלא במונחי תועלת: כמה סבל ייגרם לתינוק בעת ההפלה, כמו גם לי עצמי מבחינה פסיכולוגית, בהשוואה ל”הנאה” שתיגרם לי ולמשפחתי בעתיד אם אפיל תינוק שאין לי יכולת לטפל בו, או שהגיע מחוץ למסגרת הנישואים, או שסבל ממום.

כמובן שתועלתנות אינה הגישה הפילוסופית היחידה היום. כפי שיודע כל מי שלקח קורס ב”פילוסופיה של המוסר”, מולה עומדת הגישה הדאונטולוגית, מלשון “דאון” – “ראוי” ביוונית. הדאונטולוג גורס שיש מעשים שחובה לעשותם ויש מעשים שאסור לעשותם לעולם, ותהיה תוצאתם אשר תהיה – אפילו אם התוצאות מועילות. “לא תרצח” אומר הדאונטולוג, ולכן על ג’ים להימנע מלשתף פעולה עם המפקד המציע לו לרצוח את אחד המורדים. הפילוסוף ברנרד ויליאמס (המאה ה-20) כותב על כך בספרו “תועלתנות: בעד ונגד”. ויליאמס מסביר כי יש הבדל בין הוצאה להורג של אדם במו ידינו ובין הוצאתו להורג בידי אדם אחר. לדבריו, התועלתנות מוציאה מהמשוואה את האחריות המוסרית שיש לכל אדם על מעשיו ומתמקדת רק בתוצאה הכוללת של המעשים. כך היא מבטלת את האנושיות ואת היושרה שלנו.

אם לסכם, בעוד העניין של התועלתן היא באיכות החיים (תחושות של הנאה מול כאב, סיפוק מול תסכול וכו’), העניין של הדאונטולוג הוא בקדושת החיים – בערכם הפנימי. הפסיכולוג ג’ורדן פיטרסון הביא באחת מהרצאותיו דוגמה הממחישה את ההבדלים בין שתי הגישות מזווית נוספת. אתם יושבים על שפת בריכה ורואים שני ילדים טובעים בה. אחד מהם הוא הבן שלכם, השני הוא ילד זר שאולי צפוי לו עתיד מזהיר בתור מנתח שיציל אנשים רבים. יש לכם אפשרות להציל רק ילד אחד – את מי תצילו?

“אם לא תצילו את בנכם אתם מפלצת”, אומר פיטרסון. בניגוד לתועלתן, שאולי רואה חשיבות בהצלת ילד שיציל בעתיד אנשים רבים ממוות, פיטרסון הדאונטולוג רואה חשיבות או תכלית בהצלת בנו. מנקודת מבטו, בנו אינו אדם פחוּת מהמנתח, ופגיעה בו תהרוס את החיים שהוא בונה איתו ולמעשה את תמצית חייו. חשיבתו של פיטרסון מבוססת גם על המסורת, המדגישה כי לאב אחריות לגדל את ילדיו, לדאוג להם ולחנכם כראוי.

“אריסטו ותלמידו אלכסנדר”, שרל לה פנטן, 1866 | Charles Laplante/Public Domain

מה חשבו היוונים הקלאסיים

כדי להבין את החשיבה הקלאסית בענייני מוסר צריך להתמקד בשני פילוסופים קלאסיים: סוקרטס ואריסטו. הראשון הדגיש חשיבה שלימים נקראה חשיבה דאונטולוגית אבל שורשי טיעוניה נשענים על המסורת והאמונה, כפי שנראה מיד, והשני הוסיף ממד חדש לפילוסופיה המודרנית.

נתחיל מסוקרטס הנחשב לפילוסוף היווני הראשון שעסק במוסר. למייסד התחום אם תרצו. אחת האמירות המפורסמות המיוחסת לו היא “החיים אינם הדבר החשוב ביותר, אלא החיים הטובים […] החיים הטובים זהים לחיי כבוד ולחיי צדק”[3]. “החיים הטובים”, על פי סוקרטס, אינם חיי תענוגות, אושר ועושר, אלא חיים של אדם צדיק וטוב. לא “צדיק” הנוהג על פי הטרנד האחרון המקובל בחברה, או על פי ראות עיניו, אלא צדיק הנוהג על פי עקרונות מוסר. אילו עקרונות מוסר? איך נגדיר אותם?

ובכן, היום רבים רואים בסוקרטס אינטלקטואל שבעיקר השתמש בטכניקה לוגית של שאילת שאלות במטרה להביע טיעון מסוים או לשכנע את יריביו ומאזיניו. יש חוקרים הטוענים כי סוקרטס הוצא להורג כיוון שהיה אתאיסט שהשפיע על הנוער (סוקרטס הואשם באי-כיבוד האלים שהמדינה הכירה בהם). אחרים מקשרים את אמירתו שאינו יודע כלום בתור דרך לומר שהמוסר והאמת הם יחסיים לאדם ולתרבות. אך האמת, כנראה, רחוקה מאוד מכך.

כפי שכותב האקדמאי יו טרדניק בהקדמה לספר “ימיו האחרונים של סוקרטס” (אוסף טקסטים שכתב אפלטון ופורסמו ב-1954 באנגלית) – “סוקרטס לא היה מטיף מוסרי, הוא היה בכנות איש דתי”.

“אומרים שכשברבור מבין שזה זמנו למות, הוא שר ביתר מתיקות מאי פעם בעבר”, אומר סוקרטס בדיאלוג “פיידון”, המתעד את רגעיו האחרונים (הדיאלוג נכתב על ידי אפלטון). “יש אנשים האומרים שזאת שירת אבל. אולם ציפורים אינן שרות כשהן כואבות, הן שרות רק כשהן מלאות בשמחה. הברבור יודע שהוא חוזר לאפולו, האל שהוא תמיד שירת בנאמנות, ושר בשמחה על הפלא שהוא יודע שמחכה לו בעולם הבא. אני מאמין שחייתי את חיי בשירות של אותו אל, ואני מצפה להיכנס לתוך אורו”.

שיקול הדעת המוסרי של סוקרטס, אם כן, נשען על עקרונות מוסר אוניברסליים המגיעים מאמונה בשמים ומשותפים למאמינים רבים. תחשבו, למשל, על ששת הדיברות האחרונים – כבד את אביך ואת אמך, לא תרצח, לא תנאף, לא תגנוב, לא תענה ברעך עד שקר, לא תחמוד. וגם דברי מוסר כגון “ואהבת לרעך כמוך”, “מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך” ו”לא תִקם ולא תִטר את בני עמך”. מדובר בעקרונות מוסר אוניברסליים שמרבית הדתות מסכימות עליהם. אפילו חילונים רבים מזדהים עם עקרונות אלה המשמשים עבורם כתשתית להחלטות בנושאי מוסר. סוקרטס אמנם לא הזכיר אותם במפורש, אך מכיוון שהיה אדם מאמין, דתי אפילו כפי שכותב טרדניק, ניתן להניח שהתבסס על כללים דומים.

הנה בקצרה כמה עקרונות מוסר שהדגיש סוקרטס: אסור בשום אופן לעשות עוול או להשיב עוול תחת עוול – לגרום רעה או נזק לזולת, אפילו אם הדבר מקנה לעושה יתרון גדול, גישה שכאמור הפוכה לגמרי לתועלתנות[4]. כלומר, אין להעניש מטעמי נקמה, אם כי מותר להעניש מטעמי צדק (באמצעות קיום משפט), שכן אז מדובר בעונש המועיל לנענש החוטא ואולי גם לחברה בכללותה.

סוקרטס גם התנגד באופן נחרץ להפרת החוק במדינה, ולכן סירב לברוח מהכלא כאשר ידידו קריטון הציע לו זאת לפני הוצאתו להורג. אם היה בורח היה משמש לאזרחים בתור דוגמה רעה של פגיעה בחוק, והמהלך אולי היה יוצר תגובת שרשרת שממוטטת את המדינה. המדינה תקרוס “אם לפסקי הדין שלה אין שום כוח, ותוקפם מתבטל על ידי יחידים”, אמר[5], אך סייג זאת כאשר טען שאין על האזרח לציית למדינה אם ישכנע אותה שהצדק עמו.

בבסיס דבריו הוא הדגיש כי הפילוסופיה אינה רק לשם התפלספות והנאה מדיון אינטלקטואלי, אלא שעל המתפלסף לבחון כל הזמן את התנהגותו ולהתבונן פנימה כדי לשפר את עצמו. “חיים ללא בדיקה עצמית אינם חיים ראויים לאדם”, אמר[6].

גישה נוספת שייכת לפילוסוף אריסטו (אריסטוטלס), שהיה תלמיד וחוקר באקדמיה של אפלטון במשך כשני עשורים, לאחר מכן שימש במשך כשבע שנים בתור מורו של “אלכסנדר הגדול”, ולבסוף הקים מוסד למחקר והוראה שאסף מידע בכל תחומי הדעת. בחיבורו “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס” (ניקומאכוס היה בנו) הציג אריסטו גישה שונה מכל מה שהכרנו עד כה. אם כיום אנו נוהגים להניח שמעשה אנושי מורכב משני אלמנטים: המעשה עצמו (הגישה הדאונטולוגית) ותוצאת המעשה (הגישה התועלתנית), אריסטו הוסיף מרכיב שלישי: אופי האדם העושה את המעשה.

נקודת המוצא של אריסטו הייתה שכל עשייה או עיסוק בחברה צריך להיות למען הטוב. “כל אמנות וכל סוגיית מחקר, וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למשהו טוב; בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב כאותו עניין שאליו שואף הכול”, כתב[7].

“ג’סטיטיה” (המידה הטובה צדק) ישובה על כס מלכות. בידיה, על המאזניים, דמויות המסמלות ענישה וסליחה. בקפלת סקרובגני שבפדובה | José Luiz Bernardes Ribeiro/CC BY-SA 4.0

אבל מהו הטוב? איך מגדירים אותו? אריסטו ענה: “גם לדעת רוב בני האדם וגם לדעת המעודנים שבהם אין זה אלא האושר, ושום אדם אינו מבחין כלל בין חיי אושר לבין חיים טובים וצלחים. ואילו לגבי מהותו של האושר חלוקות הדעות”[8]. אכן, הדעות חלוקות, אך בכל זאת דבר אחד ברור – האושר הזה אינו עוסק ברדיפה אחר כבוד, כוח או הנאה – דברים שאנו רוצים בהם כדי להשיג דברים אחרים. אלא שהוא דבר גבוה יותר המתעלה עליהם. האושר של אריסטו הוא המהות הסופית.

כיצד מוגדר האושר שבמהות הסופית? אריסטו אמר שכדי למצוא לו הגדרה, יש תחילה להגדיר את תפקידו של האדם. תפקידו של הסנדלר, למשל, לתפור נעליים ותפקידו של הנגר לבנות או לתקן רהיטים. על שניהם למלא את תפקידם על הצד הטוב ביותר ביחס לסנדלרים ולנגרים אחרים. באופן דומה, אמר אריסטו, גם לאיברי הגוף, כמו יד, רגל או כליה יש תפקיד או פונקציה שעליהם למלא על הצד הטוב ביותר. אך לא רק להם, אלא גם לאדם עצמו “באשר הוא אדם” יש תפקיד המייחד אותו. מהו?

כדי להשיב על כך פנה אריסטו לנפש וטען שככל שהנפש ממלאת תפקידים גבוהים יותר או מידות חיוביות יותר (סגולות), או ככל שהמחשבה נכונה יותר, כך רמת ההתפתחות וההגשמה של האדם גבוהה יותר. “נמצא שבתחום האנושי הטוב הוא פעילות שנשמת האדם תבצענה בסגולתה המיוחדת, ואם יש לה כמה סגולות – בטובה ביותר והמושלמת ביותר שבהן”[9].

מקור: אלעזר וינריב, “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א’ מהדורה שנייה 2008, עמ’ 201

מה הן סגולות טובות? מהי מחשבה נכונה? כדי להשיב על כך חילק אריסטו את פעולות המחשבה לשני תחומים: מעשי ועיוני. בתחום העיוני הוא הגיע למסקנה שמהותה של הפעילות העיונית היא חקירת טיבו של היקום ומשמעות החיים – תוך ניסיון לחקות או להתקרב לאלים. אריסטו היה סבור שאלוהים הוא המושא הנשגב ביותר, ולכן העיון בו הוא הדרגה העליונה של החקירה הפילוסופית[10]. ככל שאדם מרוכז בפעילות עיון המכוונת אל האל, הוא מעלה עצמו לדרגות גבוהות יותר המתקרבות לכיוונו של האל. אריסטו השתמש במילה “אֶוּדימוֹניה” כדי לתאר במה יזכה אדם העוסק בסוג עיון כזה. “eu” פירושו טוב, ו-“daimon” פירושו רוח, ויש המתרגמים זאת כ”ברכת האלים”[11], אם כי התרגום הפופולרי היום הוא “אושר” או שגשוג”.

בתחום המעשי דיבר אריסטו על המחשבות או הסגולות המדריכות את האדם במעשיו. לא כל כך עניין אותו המעשה הבודד, אלא תכונות האופי של האדם, להן יש ביטוי ממושך בהתנהגותו. סגולות טובות הן למשל נדיבות, חסד ויושר. אפשר לראות בכל אחת מהן אידיאל מוסרי שניתן להתקרב אליו יותר או פחות. איש מידות הוא זה המעורר הערכה ואפילו הערצה עקב הסגולות הטובות שמוקרנות מאופיו. על ידי מימוש הסגולה הטובה, האמין אריסטו, זוכים באושר שהוא התכלית העליונה בחיי האדם.

גישתו של אריסטו מכונה “אתיקת המידות” והחל מאמצע המאה הקודמת היא זכתה לפופולריות מחודשת בפילוסופיה. אחת הסיבות לכך היא אי-הנחת משתי הגישות החלופיות – התועלתנית והדאונטולוגית.

מה אם כן היה אומר אריסטו על התלבטויותיו של ג’ים, כמו גם על מכירת נשק למשטרים רצחניים או על הפלות? קשה לומר בוודאות כיוון שהוא לא דן בדוגמאות כאלה או בדוגמאות הקרובות אליהן, אך בכל זאת ניתן להסיק שני דברים: 1. שעקרונות המוסר האוניברסליים המיוחסים לדתות שימשו עבורו כבסיס לכל החלטה. לא לחינם הושפע הרמב”ם מאריסטו יותר מכל פילוסוף אחר. 2. כי הוא פחות התעניין בשאלה “מה עליי לעשות?” ויותר בשאלה “איזה מין אדם אני רוצה להיות?” ו”איך אוכל להיות אדם ישר, נאמן, צודק וכו’?” בתוך הסיטואציה אליה נקלעתי, כך שכל החלטה שלי תימדד לאור ערכים טובים אלה.

זוהי התרומה של החשיבה הקלאסית והמהפכה שהיא מביאה לפילוסופיית המוסר המודרנית. היא מלמדת אותנו שמעבר למעשים עצמם ולתוצאותיהם, עלינו לזכור גם להתבונן פנימה ולחשוב כיצד לשפר את מידותינו הערכיות.

References
.1 J. C Smart & Bernard Williams, “Utilitarianism: For & Against”, 2008, Kindle edition p-98
.2 Mill, “Utilitarianism”, 1863, p-16
.3 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, בתוך הדיאלוג “קריטון”, 48ב
.4 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, בתוך הדיאלוג “קריטון”, 49א ו-49ב
.5 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, בתוך הדיאלוג “קריטון”, 50ב
.6 אפלטון, “חייו ומותו של סוקרטס”, עברית 2001, עמ’ 96
.7 אריסטו, “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס”, תרגום לעברית יוסף ג. ליבס, 2014, פרק א’ עמ’ 15
.8 אריסטו, “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס”, תרגום לעברית יוסף ג. ליבס, 2014, פרק א’ עמ’ 18-17
.9 אריסטו, “אתיקה: מהדורת ניקומאכוס”, תרגום לעברית יוסף ג. ליבס, 2014, פרק א’ עמ’ 26
.10 אלעזר וינריב, “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א’ מהדורה שנייה 2008, עמ’ 200-197
.11 אלעזר וינריב, “בעיות בפילוסופיה של המוסר”, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א’ מהדורה שנייה 2008, עמ’ 197

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הנשים שלחמו בנאצים

דינה גורדון

השנה הייתה 1943, אמצע מלחמת העולם השנייה. רניה קוקילקה (Kukielka) בת ה-19, עמדה בתחנת הרכבת בוורשה לצד אנשים נוספים. ליבה הלם בפראות והקור העז...

מדוע יש פירמידות ברחבי העולם?

רקפת תבור

לאורך ההיסטוריה האנושית מבני הפירמידות לא הפסיקו לעורר תהיות על הציוויליזציות שהקימו אותן. בעוד שרובנו מכירים את הפירמידות הגדולות...

משפחות חזקות יוצרות חברה טובה. אז מדוע הפמיניזם הרדיקלי מנסה לשנות אותן?

איל לוינטר

המשפחה היא אבן היסוד של כל התרבויות האנושיות. הדבק שהחזיק את החברה יחד במשך דורות ושימש כמצע...

“היום לגברים יש רק מחצית מספירות הזרע שהיו לסבים שלהם, ואישה בת 20 פחות פורייה ממה שסבתה הייתה בגיל 35”

מאיה מזרחי

"אם גם אתם חשים סקפטים לגבי הנושא הזה, זה בסדר. גם אני הייתי...

מה קורה כשבוקר אחד קם מהנדס תוכנה ומחליט להדליף 950 מסמכים פנימיים של גוגל

ג'ושוע פיליפ

זאק וורהיס היה מהנדס תוכנה בגוגל שאהב את עבודתו. הוא השתכר כ-250 אלף דולר בשנה ונהנה מתנאי עבודה...

“הסוציאליזם נוסה 41 פעמים במאה השנים האחרונות. 41 מדינות ניסו את זה, ובכולן זה נכשל”

יאן יקיאלק

ג'ון מאקי נחשב לאחד מאנשי העסקים המשפיעים בעולם, גם אם בישראל רבים לא שמעו עליו. הוא...

מיהו המהנדס שמאחורי הטכנולוגיה המתקדמת בעולם?

רקפת תבור

הביולוג האבולוציוני פרופ' ריצ'רד דוקינס, מהאתאיסטים הנודעים בעולם, כתב כי "הדי-אן-אי נושא מידע בצורה הדומה מאוד...

הפסיכולוג הישראלי שהמציא נוסחה הפוכה להתמודדות עם בריונים: “תהיו נחמדים אליהם”

מאיה מזרחי

בכל סוף יום כשהפעמון מצלצל בכיתות והילדים רצים במהרה לביתם, מתעכב ירון כמה דקות...

שתפו: