ב-2016 עלתה תוכנית ריאליטי חדשה בבריטניה שעוררה גלים בעולם. התוכנית מראה כיצד מצליחים באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות לגרום לשלושה מתוך ארבעה אנשים לדחוף למוות מהגג אדם שהכירו שעה לפני כן במסיבה.

הניסוי הטלוויזיוני השערורייתי שכולל שחקנים המשתתפים בו, שואב את השראתו מניסויים מפורסמים קודמים שהפכו לסרטים הוליוודיים. הראשון הוא של הפסיכולוג סטנלי מילגרם שגרם לאנשים לחשמל אנשים אחרים ב-450 וולט רק משום שאדם בעל סמכות אמר להם לעשות זאת. מילגרם ערך את הניסוי המפורסם שלו בעקבות משפטי נירנברג, לאחר ששמע את הנאשמים הנאצים אומרים יותר מדי פעמים את המשפט: ״רק מילאתי אחר פקודות״.

דה הומניזציה עוזרת ליצור מרחק מוסרי מאחרים. אנחנו יכולים לחשוב על אחרים כחיות לא אנושיות שאנחנו צריכים להרוג ולהזיק להן

ניסוי אחר הוא של הפסיכולוג פרופ' פיליפ זימברדו, ששילם לסטודנטים מאוניברסיטת סטנפורד כדי שישתתפו בניסוי המדמה בית כלא עם סוהרים ועצורים. זימברדו הראה כי ״הסוהרים״ נסחפים עם הניסוי, מפנימים את ״התפקיד״ שלהם, גבולות המוסר שלהם מיטשטשים והם מתחילים לפגוע באסירים פיזית ונפשית.

בעקבות התוצאות המזעזעות של הניסויים עלתה השאלה מה גורם לאדם, בעל ערכים והיגיון בריא, החי במדינה חופשית, לציית באופן עיוור למישהו בעל סמכות, ואף לרצוח אדם אחר.

קל לנו לחשוב שמנהיגים כמו היטלר וארגונים כמו דאע״ש מצליחים לסחוף אחריהם רק את הפסיכופתים של המין האנושי. הניסויים האלו מוכיחים, כביכול, שזה יכול לקרות לכל אחד מאתנו ובכל מדינה.

אז כיצד מישהו מצליח לשכנע אדם לרצוח אדם אחר? כיצד הוא גורם להמונים ללכת אחריו? וכיצד נוכל להימנע מלמצוא את עצמנו במצב שבו אנחנו בוגדים בערכים הבסיסיים שלנו?

אנחנו פגיעים

היו אלה שנות ה-30. הפסיכו-אנליסט והפילוסוף הבריטי הצעיר רוג'ר מאני-קירל (Money-Kyrle) החליט לקחת הפסקה מלימודי הדוקטורט שלו בווינה, שם למד אצל פרויד, ולבקר לזמן קצר בגרמניה השכנה. הוא לא ידע שיימצא את עצמו, באחד הבקרים, נדחס בין אנשים בהפגנה פוליטית שבה נאמו היטלר וגבלס.

האירוע נחרט בזיכרונו ובליבו ובמאמר שפרסם ב-1941 ״הפסיכולוגיה של התעמולה״, הוא מתאר כיצד הצליחו היטלר וגבלס לסחוף קהל כה גדול למרות נאומים בינוניים למדי.

מאני-קירל מסביר ששניהם פתחו בכך שהציגו לקהל את המצב בגרמניה כחסר תקווה ויצרו תחושה של דיכאון. ״בגדנו בייעוד שלנו״, ״צוחקים עלינו״, ״המנהיגים שלנו חסרי יכולת״ וכו'. כשהקהל היה במצב של דיכאון עמוק, התחיל השלב השני בו הדובר שינה את טון הדיבור שלו והיכה במה שמאני-קירל מכנה: ״תו פרנואידי״. ״אבל זאת לא אשמתכם שזה כך – זאת הקונספירציה היהודית הבין-לאומית והבנקאים – האויבים הנמצאים מחוץ לגרמניה. אבל מפחידים הרבה יותר הם אלו החיים בתוך גרמניה״.

לאחר עשר דקות של שאגות מהסוג הזה, כשהקהל כבר מספיק מפוחד, הציעו הדוברים פתרון קסם: ״הצטרפו למפלגה הנאצית, אנחנו ננצח את האויבים שלנו, גרמניה תיוולד מחדש, והכול יהיה בסדר״.

״מאני-קירל אומר שאם אתה מקבל את שני הצעדים הראשונים, בטוח תקבל גם את השלישי, כי אתה מיואש ומקבל כל דבר שייתן לך תקווה וישחרר אותך מהסיטואציה המפחידה בה אתה נמצא״, מסביר בראיון לאפוק טיימס דייוויד ליבינגסטון סמית', פרופ' לפילוסופיה מאוניברסיטת ניו-אינגלנד, החוקר את נושא המלחמה והדה הומניזציה בג'נוסייד.

״מאני-קירל הגיע למסקנה שכך עובדת תעמולה פוליטית: הצלחתם של פוליטיקאים מסתמכת על כך שהם קודם יוצרים חרדה, ייאוש ופחד, ואז מציעים פתרונות קסם. אני חושב שהוא צודק לחלוטין״.

יש לך דוגמה עכשווית?

״כן, דונלד טראמפ, למשל, עושה את זה, בדיוק ברצף הזה, אף על פי שאינו אדם רע״. במאמר שכתב סמית' על דונלד טראמפ הוא מסביר כיצד טראמפ נהפך ממועמד שצחקו עליו, לאחד מהמועמדים המובילים לנשיאות. בנאום בו טראמפ הכריז על מועמדותו, הוא פותח בהעלאת רגשות של דיכאון והפסד. ״הארץ שלנו נמצאת בצרות צרורות, היו לנו בעבר ניצחונות ואין לנו אותם יותר״, הוא אומר וממשיך: ״מתי בפעם האחרונה מישהו ראה אותנו מנצחים בכלכלה, נגיד את סין? הם הורגים אותנו… הם צוחקים עלינו, על הטיפשות שלנו. הם מנצחים אותנו מבחינה כלכלית״.

לאחר מכן הוא עובר לשלב הפראנויה: ״כשמקסיקו שולחת את האנשים שלה, היא לא שולחת את הטובים שבהם… הם שולחים לכאן אנשים עם הרבה בעיות, והם מביאים את הבעיות האלו לכאן. הם מביאים לכאן סמים, הם מביאים פשע, הם אנסים… זה מגיע רחוק יותר ממקסיקו. זה מגיע מכל הדרום ומאמריקה הלטינית, וזה מגיע קרוב לוודאי גם מהמזרח התיכון. אבל אנחנו לא יודעים. כי אין לנו הגנה ואין לנו יכולת להתמודד, אנחנו לא יודעים מה קורה״.

בשלב הבא טראמפ מציע את הפתרון ואת התקווה: ״הארץ שלנו זקוקה כעת למנהיג גדול באמת, ואנחנו זקוקים למנהיג גדול עכשיו… אנחנו זקוקים למנהיג שיחזיר לנו את מקומות העבודות שלנו, שיחזיר את הייצור, שיחזיר את הצבא, שידאג לחיילים הוותיקים… אנחנו צריכים מישהו שייקח את ארצות הברית ויהפוך אותה לגדולה שוב״, מסכם טראמפ.

״כל הפוליטיקאים משתמשים בדברים האלו, לא?״ אני שואלת את סמית'. ״כן, אבל חלק מיומנים בזה יותר מאחרים. אלה הנמנעים מלפנות לכוחות לא רציונליים, הפונים להיגיון של האנשים ולא לפחדים שלהם, נוטים להצליח פחות. כי פחד וגם תקווה מניעים אנשים, היגיון לא מניע אנשים״.

אז באיזשהו מקום הציבור מבקש את זה.

״הייתי מנסח את זה אחרת – אנחנו פגיעים לזה. אנשים שיש להם כישרון לתעמולה ופוליטיקאים המבינים מה מרגש אנשים, יודעים לעתים קרובות באופן אינסטינקטיבי איך לייצר את הגישות האלו. רק עוד צעד קטן משם יכול להוביל לביצוע דברים נוראיים״.

דחיפה מהקצה

ניסויים כמו זה של מילגרם, הוכיחו שמניעים כמו הפחדה ותקווה אינם הגורמים היחידים שמובילים אנשים להפסיק לחשוב באופן רציונלי ולציית באופן עיוור לאחרים.

אפשר להבחין בכמה מניפולציות פסיכולוגיות בניסויים הקשורים בציות. תחילה, מי שמביים את הניסוי יוצר סביבה בעלת גורם סמכותי, הגורמת לנבדק להרגיש קטן ולא בשליטה. בשלב השני, בעל הסמכות נותן לנבדק משימות ואחריות הגורמים לו לנסות לרַצות את הממונה עליו ולהרגיש חיוני ואהוב. בשלב הבא, בעל הסמכות כבר מבקש ממנו לבצע דברים גדולים יותר, תוך כדי עידוד ואישור המעשים של הנבדק. כך אט אט, נסחף הנבדק לתוך רצף הפעולות ומרגיש לחץ פסיכולוגי לבצע את מה שמבקשים ממנו, אפילו רצח.

בדיוק כך עובד הניסוי של מילגרם: נותנים לנבדקים משימות. אחד יהיה ״מורה״ והשני ״תלמיד״. המורה שואל את ״התלמיד״ שאלות, ואם הוא מקבל תשובה שגויה הוא צריך לחשמל אותו. השניים מסכימים לחוקים והניסוי מתחיל. האמונה שהניסוי האמיתי הוא השאלות והתשובות, והנוכחות של גורם סמכותי בחדר שמאשר את המשך הניסוי, גרמו לרוב המשתתפים ״המורים״, למרות היסוסיהם, להמשיך בניסוי ולחשמל עד מוות את ״התלמיד״. הם בחרו להקשיב לסמכות מאשר להקשיב לתחנוני ״התלמיד״ שזעק מכאב להפסיק את הניסוי.

דארן בראון, במאי סדרת הריאליטי הבריטית ״Pushed to the Edge״ (2016), ערך ניסוי דומה שעורר רעש רב בעולם: הוא הוביל אנשים לדחוף מהגג מישהו שהם הכירו במסיבה. כדי לעשות זאת הוא יצר סביבה מפוברקת, בהשתתפות שחקנים, של אירוע מכירה פומבית עבור קרן לילדים בסיכון. הוא הזמין את כריס, מעצב אפליקציות, שלא ידע דבר על הניסוי, וניסה לקבל עבודה בקרן. מנהל הקרן – אותו גורם סמכותי נדרש – לא אמר לכריס שהאירוע יהיה בלבוש רשמי. כך כשהוא הגיע לאירוע עם חולצה פשוטה, הוא הרגיש בעמדה נחותה יותר כשראה את כל האחרים לבושים בטוקסידו.

בשלב השני מנהל האירוע הכיר לכריס אנשים חשובים, ביניהם את המיליונר ברני רייט. הוא הזמין את כריס הנרגש להצטרף אליו להכנות לקראת האירוע, למלא משימות קטנות ולהיות חלק מ״אחורי הקלעים״. אבל רגע לפני שהאירוע מתחיל, המיליונר ברני רייט מקבל לפתע התקף לב כביכול ונופל ארצה.

כדי לא להרוס את האירוע, המנהל מבקש מכריס רצף של טובות, כמו להכניס את רייט לארון מבלי לקרוא לאמבולנס, לביים נפילה של רייט בחדר המדרגות. ולאחר מכן, כשמתברר שרייט לא באמת מת, לדחוף אותו מהגג כדי להימנע ממצב עתידי שבו רייט יתבע אותם. כריס ציית למנהל ועשה את מרבית הדברים, מלבד המשימה האחרונה – הוא לא הסכים לדחוף את רייט מהגג ולגרום למותו. שלושה אנשים אחרים, מתוך ארבעה שעברו בדיוק את אותו ניסוי, כן דחפו אותו.

איך מבצעים ג'נוסייד

ב-2006 הגיע למוזיאון השואה בארה״ב אלבום תמונות נדירות של צמרת מפקדי האס-אס במחנה הריכוז אושוויץ. הוא צולם ב-1944, כשהטבח במחנה היה בשיאו.

בתמונות רואים את הנאצים, ביניהם ד״ר ג'וזף מנגלה, צוחקים, שרים בציבור, מרימים כוסית ונהנים מהחיים. כשמתבוננים בתמונות קשה לתפוס איך אפשר לרצוח אנשים בשיטתיות ובאכזריות ולהמשיך לחיות מיד אחר כך, שלא לדבר על לחגוג.

״איך אדם מגיע למצב כזה?״ אני שואלת את הפילוסוף ליבינגסטון סמית'. ״זאת שאלה קשה מאוד״, הוא עונה. ״אלו אנשים שהמחויבות האידיאולוגית שלהם והדה הומניזציה שהם עשו לקורבנות גרמו להם להרגיש שמה שהם עושים זה בסדר. אלו שמבצעים ג'נוסייד, באמת משכנעים את עצמם שהם מצילים את העולם מרשע איום. הנאצים הם דוגמה טובה מאוד לכך. יש נאום מפורסם של הימלר בפני קצינים נאצים, שמדבר על החוזק המוסרי של אלו שמסוגלים להרוג אלפים על אלפים של אנשים. הוא אומר שאנשים חלשים יותר לא יוכלו לסבול את זה. וזה הרעיון: הם משרתים את האנושות, הם מסירים את הרוע. הם החשיבו את היהודים כאיום גדול מאוד והם האמינו שהם כמו מפלצות״.

בכל זאת, קשה להרוג אדם אחר. הם יכלו לזהות בקלות שאלה בני אדם שנמצאים מולם. 

"נכון. לבני אדם יש עכבות להרוג אחד את השני, אבל הם גם פיתחו דרכים להשבית את העכבות האלה באמצעות אידיאולוגיות שונות, דתיות ואחרות. הם המציאו טקסים כדי להיות במצבים אחרים של מודעות, השתמשו בסמים, השתמשו בנשק שיורה לטווח ארוך, כי אם אתה הורג מישהו מרחוק אתה לא מתמודד עם מה שהופך את ההרג לקשה. והשתמשו גם בדרך הדה הומניזציה.

״דה הומניזציה עוזרת ליצור מרחק מוסרי מאחרים. אם אנחנו יכולים לחשוב על אחרים כחיות לא אנושיות שאנחנו צריכים להרוג ולהזיק להם, זה משחרר אותנו מהעכבות שאנחנו מרגישים בדרך כלל, וזה נותן לנו מוטיבציה. אני לא מתכוון לזה שאתה קורא למישהו 'חזיר' בכעס ומנסה לפגוע בו, כי אז אתה לא באמת חושב שהוא חזיר. בדה הומניזציה אמיתית, האחר באמת נחשב ליצור תת אנושי, וזה מה שנותן לדה הומניזציה את הכוח שלה. זה מה שמאפשר לה לשחרר את האגרסיביות.

״כשאנחנו מסתכלים על סרטי אימה, למשל, אנחנו יכולים לקבל בקלות רבה את הרעיון שמישהו יכול להיראות כמו בן אדם אבל בפנים הוא משהו אחר. זה חשוב לנושא של הדה הומניזציה כי זה מה שמאפשר לנו להסתכל על אדם אחר ולומר: הוא נראה בן אדם, אבל בפנים הוא משהו אחר. יש לו את המהות של משהו שהוא תת-אדם״.

אלמנט פסיכולוגי נוסף שסמית' מציין היא הנטייה שלנו לדרג וליצור סוג של היררכיה מוסרית בה ישנם יצורים גבוהים ויצורים פחותים. ״אנחנו רואים למשל את הצדפות כנמוכות יותר בדירוג כזה ואת השימפנזים בדרגה גבוהה יותר. אנחנו ממקמים את אלוהים בדרגה הגבוהה ביותר ואת עצמנו ממקמים 'בענווה' בדיוק מתחת למלאכים. תת-אדם זה מה שנמצא מתחתנו".

בסרט התעמולה ״היהודי הנצחי״, שנעשה על ידי גבלס, יש סצנה מפורסמת שבה היהודים מתוארים כעכברושים. התעמולה ברואנדה של בני שבט ההוטו השולטים, דיברה על בני שבט הטוטסי כמקקים או כנחשים, ובתרבויות אחרות משתמשים דווקא בכלבים כדי לתאר את תת-האדם.

במה דאע״ש השתמשו?

״אני חושב שהמקרה של דאע״ש קצת שונה. אנשים כאלה לא צריכים בהכרח לעשות דה הומניזציה לאנשים שבהם הם פוגעים. הם יוצרים מרחק מהקורבנות שלהם בכך שהם חושבים על עצמם כקדושים ומעל כולם״.

האם לדעתך חיילים צריכים לעשות דה הומניזציה של האויב כדי להצליח להרוג אותו?

״אני לא חושב שזה הכרחי אבל זה בהחלט עוזר. יש אנשים שהולכים למלחמה מבלי לעשות דה הומניזציה של האויב, אבל הם סובלים. קשה מאוד להרוג אנשים וזה פוגע מבחינה פסיכולוגית. אנשים חוזרים מהקרב כשהם מצולקים פסיכולוגית.

״מה שמעניין במלחמה הוא שלעתים קרובות מאוד אנחנו נרתעים להכיר בזה שמטרתה היא להרוג אנשים. מדברים על חיילים שנותנים את חייהם, זה מגוחך. ברוב הפעמים החיים של החיילים נלקחים, לא ניתנים.

״במלחמה אתה חייב לגרום לאנשים להרוג, אבל תחת שליטה. אתה חייב לתת לג'יני לצאת מהבקבוק אבל לשלוט עליו, אחרת יתבצעו מעשים נוראיים. אני חושב שהקלף הכי בטוח זאת המשמעת הצבאית. חיילים תמיד הולכים על קו דק מאוד וקל להם ליפול ולעשות דברים נוראיים. מוצאים את זה בכל מלחמה, זה אף פעם לא 'נקי'״.

יש לנו נטייה לחשוב שפשעים נעשים תמיד במקום אחר, על ידי אנשים אחרים, טיפשים או מרושעים, ושלנו זה לא יקרה. 

״נכון, אנחנו לא רוצים להאמין שאנחנו מסוגלים לבצע מעשים נוראיים, או להעלים עין כשהם קורים. לכן אנחנו גם עושים דה הומניזציה לאלו שעושים את הדברים האלו. אנחנו קוראים להם 'מפלצות', כי אנחנו מרגישים שזה מאיים מדי לחשוב עליהם כבני אדם״.

אבל האם לא מסוכן לנסות להבין או להביע חמלה כלפי מעשים נוראיים?

״חשוב להבין שלהסביר למה משהו קורה, זה לא אותו דבר כמו להצדיק את זה מוסרית וחוקית. אני יכול להסביר למה אדם מתנהג בדרך מסוימת ובכל זאת להתנגד להתנהגות שלו.

״אם אנחנו מתנגדים לנסות להסביר את האירועים הנוראיים האלו, לא תהיה לנו תקווה לנסות להבין איך הם נוצרו ואיך למנוע מהם לקרות בעתיד. דמייני שמישהו יגיד שלהסביר את מחלת הסרטן היא דרך לתרץ אותה. זה הרי יהיה מגוחך, ויהרוס את הסיכויים למצוא לה תרופה״.

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן