צ'וּן-יוּ יִי היה רופא גדול. רבים היו מחכים בתור כדי לזכות בטיפולו המסור. אבל הוא מצא את עצמו מאחורי סורג ובריח, לאחר שנגזר עליו אחד העונשים הקשים ביותר. חמש בנותיו התייפחו למראה אביהן מעברם השני של סורגי בית המעצר, אבל לא יכלו לעשות דבר. "אני עומד להישלח אל הבירה, כדי לקבל את עונשי, למקום שבו אף אישה לא יכולה ללכת אחרי אליו. לו רק היה לי בן!"

הסיפור התרחש במאה השנייה לפני הספירה. באותה תקופה היו נהוגים בסין עונשים גופניים קשים לאנשים שהורשעו בעבירות חמורות, כמו למשל כריתת אף, אוזניים או גפיים, וקעקוע של הפנים כדי להוקיע את הפושע.

צ'ון-יו יי הצליח לרפא אנשים רבים. אבל כשבדק יום אחד את אישתו של אדון עשיר ובעל השפעה, הוא הבין שהמחלה שלה כבר התפתחה עד לשלב שלא ניתן עוד לרפא אותה. כפי שחזה הרופא, האישה מתה תוך כמה ימים. העשיר האבל ביקש לנקום בצ'ון-יו יי, והחליט להפליל את הרופא. הוא העליל לרשויות שאישתו מתה כתוצאה מתרופה רעילה שנתן לה הרופא. בית המשפט לא טרח לבחון את ההאשמות, וגזר על צ'ון-יו יי ענישה גופנית.

למראה חוסר האונים של הרופא המבוהל, הצעירה שבבנותיו, טי-יינג, שהייתה בשנות העשרה לחייה, גמרה בלבה להציל את אביה. היא עקבה אחריו במסעו לעיר הבירה. במהלך הדרך היא עשתה ככל שביכולתה כדי לטפל בו. באותו הזמן היא ביקשה ממשכיל עזרה לכתוב מכתב  לקיסר ווֶן.

"כפקיד, אבי היה נאמן למשרתו", פתח המכתב. "כרופא, הוא הציל אנשים רבים כל כך. עתה עליו לקבל עונש גופני בגלל האשמות שווא. ברגע שגופו של אדם מושחת, אפילו אם מתגלה לאחר מכן שהוא חף מפשע, הוא יישאר נכה לכל החיים. את הסבל שעבר לא תהיה כל דרך להשיב.

"אני מוכנה לקחת על עצמי את החטא של אבי, ולהפוך לשפחתך לשארית חיי, אבל אני מבקשת שתוותר על העונש הגופני, ותאפשרו לו להתחיל מחדש את חייו".

לאחר שהמכתב היה מוכן, הגישה אותו טי-יינג לשומריו של הקיסר וון משושלת האן.

"שיאו", או כיבוד הורים ונאמנות להם, הוא אחד הערכים החשובים בתרבות הסינית. קונפוציוס האמין שהוא בסיס שבאמצעותו ניתן לפתח ערכים מוסריים בחברה. אם ערכים של כבוד, נאמנות ודאגה יתפתחו בתוך המשפחה, ניתן יהיה להרחיב אותם לחברה כולה.

הקיסר וון (157-202 לפנה"ס) היה בעצמו ידוע ב"שיאו" שהפגין. אמו חלתה במשך שלוש שנים ולא יצאה ממיטתה. הקיסר ביקר אצלה בקביעות, ולעתים אף נשאר לדאוג לה כל הלילה לפני שחזר לטפל בענייני המדינה. בכל פעם שאמו נטלה תרופה, הוא התעקש לטעום אותה ראשית בעצמו כדי לוודא שאינה רעילה.

כשקרא הקיסר את המכתב, אומץ לבה של טי-יינג נגע ללבו. אבל אולי יותר מכל נגע ללבו ה"שיאו" שהפגינה, ומוכנותה להקריב את עצמה למען אביה.

לא רק שהקיסר וון חנן את הרופא ואת בתו, הוא גם החליט לבטל לאלתר את הענישה הגופנית. "עינוי ופגיעה בגופם של האנשים גורמת לסבל שלא פוסק עד סוף החיים!" הוא אמר. "כיצד יכול להיות שיהיה זה רצונו של מי שמתייחס לעם כהורה?"

על פי המסורת הסינית, הקיסר האידיאלי צריך להתייחס אל העם כפי שהורה מתייחס לילדיו. תפקידו של הקיסר, כמו הורה, הוא לדאוג לכל צרכיו של העם – לשמור עליו ולדאוג לכלכלתו ולחינוכו.

הקיסר וון משושלת האן נחשב לשליט רחום ומוסרי שהצליח ליצור חברה הרמונית ומשגשגת לאחר תקופה קשה של מאות שנים רוויות במלחמות ובמרידות.

הוא האמין שאם החוקים יהיו הוגנים, האנשים יהיו הגונים. לכן הוא ביטל גם את החוק מתקופת שושלת צ'ין (206-221 לפנה"ס) שקבע שניתן יהיה להעניש גם את קרוביו של הפושע על פשעו.

חוק נוסף מתקופת שושלת צ'ין שהקיסר וון החליט לבטל לחלוטין, היה חוק שקבע כי הכפשה של החצר הקיסרית והעברת ביקורת על עניינים פוליטיים נחשבה לעבירה. הקיסר וון האמין שרק אם יקבל הצעות ויעודד ביקורת הוא יוכל לשלוט היטב ולהימנע מטעויות ומיהירות.

מסופר שהקיסר וון ניהל אורח חיים פשוט. מאז שעבר לבירה והחל לשלוט הוא לא ביקש לעצמו מותרות, ולבש בדרך כלל בגדים באיכות ממוצעת. הוא גם ציווה שבקברו לא יונחו חפצי נוי יקרי ערך, ושקברו יהיה בגודל ממוצע, כדי לא להטריח אנשים.

כשעסק הקיסר בהגנה על הגבול הוא נדרש לעשות החלטות קשות – האם לפתוח במלחמה, או לנהל יחסים דיפלומטיים? אף על פי שהשבטים מהצפון הפרו ללא הרף את ההסכמים ופלשו לסין, ואף על פי שצבאה של סין היה חזק, הקיסר החליט לבסס את החלטותיו על טובת האנשים. כדי לא להוסיף דאגה וקשיים לאנשים הוא רק הורה להדק את ההגנה, ולא לצאת למלחמה נגד השבטים שבצפון.

שושלת "האן" (202 לפנה"ס עד 220 לספה"נ) הייתה התקופה שבה נוסדו רבות מהשיטות המדיניות, החוקיות, המוסדיות והפילוסופיות של סין. רבות מהן שרדו במשך כאלפיים שנה. עד היום הסינים קוראים לעצמם "אנשי האן", לשפתם "שפת האן", ולסימניות הסיניות האן-דזה, "אותיות האן". גם הביגוד הסיני המסורתי מכונה האן-פו, "ביגוד האן".

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן