כשהתלוויתי לצייר ישראל הרשברג לסיורו השבועי בבית הספר לאמנות "סדנה לציור ורישום, ירושלים", אחזה בי תחושה של כניסה למרחב שקט, נפרד, בו הזמן עומד מלכת. בחדר אחד, תלמידים ציירו מודל עירום ובחדר שני, לצדם של יציקות פסלים בסגנון קלאסי, ציירו טבע דומם. בחדריהם של התלמידים המתקדמים זיהיתי ציורים יפהפיים של ניקולאס פוסן, רפאל ועוד. התלמידים עסקו בשקדנות רבה להעתיק וללמוד את יצירות המופת – משימה היכולה לקחת חודשים ארוכים, ומצריכה עבודה יום-יומית לצד סבלנות אדירה.

תרבות ויזואלית

"כן, השיטות ישנות מאוד אבל בית הספר רחוק מלהיות אקדמי", מסביר ומדגיש ישראל הרשברג, המייסד והמנהל האמנותי של הסדנה, בפגישתנו כחודש לאחר מכן. בשיחה זו אני מגלה את דמותו המעניינת של הרשברג, צייר פיגורטיבי, יליד אוסטריה בעל הכרה בין-לאומית עוד משנות השמונים, שהתגורר שנים רבות בארצות הברית ושבחזרתו לארץ קיבל על עצמו משימת חיים ויצר מקום בישראל שבו תלמידים יכולים להשקיע את זמנם בפיתוח "התרבות הוויזואלית" שלהם ולהפוך ל"חושבים יצירתיים".

הרשברג היה מורם של ציירים בולטים באמנות בת ימינו וביניהם: ארם גרשוני, ערן רשף, רן טננבאום, והשפעתו ניכרת בעבודתם הריאליסטית, הפרטנית והמדויקת. השפעתו על האמנות בארץ ניכרת בזכות החזרה לערכים קלאסיים בעידן שבו חשבנו שנעלמו. רבים נוטים לתייג את הרשברג, שיטותיו ותלמידיו כאקדמיים, זאת משום שסדנתו היא ראשונה ויחידה במינה בארץ בהתמחות בציור הפיגורטיבי.

"למונח 'אקדמי' ישנה קונוטציה רעה והוא משויך למוסכמות", אומר הרשברג ומפרט: "בסדנה התלמידים מקבלים הבנה נרחבת של האמנות. הם מבינים באופן בסיסי שאמנות אינה משהו שנכתב על ידי האופנה ומה שטרנדי. בית הספר מתייחס להיסטוריה כאילו היא קרתה בו זמנית". הרשברג לא ממש מאמין בציור עכשווי: "מודרניזציה – מה היא אומרת? מהם הסגנונות השונים? אלו קטגוריות חסרות משמעות. זה מה שעושה את ההבדל בין חושבים ביקורתיים וחושבים יצירתיים. עבור חושב יצירתי, הציורים הרומיים וציורי מערות רלוונטיים גם היום".

לצייר עם איכות

הרשברג שהגיע עם משפחתו לניו יורק בגיל עשר מישראל, החליט שיהיה צייר כבר בגיל מוקדם מאוד. בשנות השישים, בגילאי העשרה שלו, למד כשנתיים במוזאון ברוקלין ובשנת 1972 עשה תואר ראשון ב-Pratt Institute בניו יורק.

איך קרה שבחרת לצייר בסגנון ריאליסטי דווקא בתקופה שבה הציור בארה"ב הולך לכיוון המופשט, הפופ ארט?

"בשנות השישים והשבעים לאנשים בבתי הספר לא הייתה משיכה לאופנה חולפת כמו שיש לאנשים היום. אנשים היו יותר אינדיבידואליסטים. תלמידי אמנות היום אינם יודעים דבר. קודם כל, הם לא רואים כמות מספקת של אמנות, ואין להם מושג על מה שקרה לפניהם. כל מה שהם יודעים הוא מהמורים שלהם ומהספרים. אבל התרבות הוויזואלית מתפתחת דרך קשר פיזי ישיר עם האמנות. רוב האנשים לא באמת מבינים מה זה ציור. זו מין שפה אבודה. אנחנו חיים בזמן בו הנרטיביות, הסמלים, המטאפורות, דברים בעל אופי מאוד ביקורתי שולטים".

אתה מתכוון שהיצירות היום הן פשטניות מדי, ברורות מאליהן?

"היום, עבודות אמנות לא עומדות כל כך בזכות עצמן. ציורים, אם נלך את כל הדרך חזרה אל העת העתיקה, לפרסקו לדוגמה, הדברים האלה היו באמת בזכות עצמם – היה בהם איזשהו פן שבו אתה לא צריך לדעת מהי הנרטיביות. הייתה לזה משמעות ציורית משל עצמה. אמן מבטא רמה גבוהה של רגש, רעיון אוניברסלי של רגש. בגלל שהוא שם את עצמו מחוץ לתמונה ומתנתק ממה שהוא מצייר. הוא לא מביע את מה שהוא מרגיש לגבי זה, הוא מבטא את הדבר עצמו. הוא מבטא את הרגש בעצמו. הציירים הגדולים של הרנסנס התעלו על הנרטיביות הנתונה. הם היו מסוגלים לתאר את האיכויות של הדמויות האלה. זה מה שהופך ציור להתעלות. יש הרבה ציורים שאנחנו לא מבינים או יודעים מה הם, כמו הפרסקו המפורסם של פיירו דה לה פרנצסקה 'אגדת הצלב האמיתי' למשל, אף אחד לא מכיר באמת את האגדה הזו- אבל זה פרסקו נפלא ואנשים הולכים בכל יום לראות אותו. הם יכולים לקרוא ברמה מסוימת ציור שהוא בלתי מוסבר, לאמן זה דווקא לא בלתי מוסבר –

הוא יכול לצייר אותו, יש לו סבלנות אליו".

מציאות ודמיון

את התרבות המוזאלית שלו רכש הרשברג בניו יורק, משכנן של יצירות אמנות רבות. הוא מספר שהיה נוהג ללכת למוזאון המטרופוליטן בכל יום ראשון, ומוסיף שכשהיה בתיכון היה לעיתים אוחז בו דחף פתאומי לצאת מבית הספר וללכת למוזאון "הפריק".

בגיל צעיר מאוד הוא נסע לאיטליה ולצרפת. "ראיתי דברים חדשים כל הזמן והושפעתי מאוד מאמנים רבים, גם כאלה ששמם לא נודע… כאלו מהעת העתיקה, למשל", הוא אומר בהתלהבות.

הרשברג התפרסם בזכות ציורי הטבע דומם שלו – אלו ציורים מהתבוננות, המתארים סצנות פשוטות מבוימות: חפצים, מאכלים ועוד המונחים על שולחן ומצוירים בדקדקנות עד לפרטיהם הקטנים. היום, הוא מצייר בעיקר נופים בארץ ישראל ובאיטליה.

"כאשר התחלתי לצייר הייתי מצייר הרבה נופים ואז הפסקתי עם זה לגמרי. לפני כ-12 שנה התחלתי עם זה שוב". הוא מספר שהוא מתחיל את כל ציוריו דרך התבוננות בטבע ואז עובר לסטודיו לצייר. "אתה חייב להתחיל מהמציאות, הדמיון לא בא לבד. אחד לא יכול להתקיים בלי השני. כדי לצייר מה שאתה רואה צריך הרבה דמיון. הדרך בה אתה מארגן צורות באופן מלא משמעות בתוך מלבן מצריך דמיון רב. הבעיה עם לעשות משהו שבא לגמרי מהראש שלך הוא שאתה כבר מכיר אותו ממילא, אתה לא באמת חושף משהו. את הטבע, אתה לא באמת מכיר. אם אתה לא בתהליך של גילוי אז גם המתבונן ביצירה לא יהיה".

הפשטות במיטבה

בציורי הנוף של הרשברג ישנה תחושה שהוא יוצר מן ספירה אידאלית בציור וכאילו יוצר פילטרים, מסננים, בין הצופה לבין הציור. יחד עם זאת, הציורים מאוד פשוטים בקוויות שלהם ומשקפים נוף בראשיתי שכביכול כבר מוכר: גבעות, ברושים, בתים, פרטים אלו מחיי היום-יום מופיעים כאן במין עולם מקביל ויוצרים ערך מוסף כמו שרק ציור יכול לעשות.

"קשה מאוד להגיע לפשטות משום שזה דורש תהליך של זיקוק, שפת הציור היא באמת דרך סינון של הדברים. אתה מעביר את הכול דרך סוג של תת מודע פיקטורלי. הציורים הרבה יותר מעניינים לדעתי מהמציאות. אתה מעביר את ההתנסות עצמה. אתה צריך למצוא דרך להפוך את זה למעניין. אתה חייב להיות שם. אתה מעין כלי. באמנות יש את הרעיון ואת הדבר עצמו – הם לא אותו הדבר".

כיצד מתבטא הרעיון בציורים שלך?

"הנושא הוא תמיד איך אתה מרגיש לגבי מה שאתה רואה. האור עושה את הצל וזה היופי. יש חלק מזה שהוא תמיד קבוע בזמן שאתה מצייר כל תחום בציור, אבל אתה באמת מצייר את הלא צפוי, בשכבות, זה תמיד נוגע באיכות של הדברים יותר מאשר בדברים עצמם. פחות מעניין אותי לצייר את הנפחים האינדיבידואלים שאני רואה. הנפחים האלו הם משניים. זה הערבוב בין האוויר והאור בציור שנותן את הנפח האמיתי לציור. אני אוהב חללים. אני אוהב להניח טביעות צבע שיש להן איכות שיוצרת יחסים בציור. כל טביעה כזאת היא משהו בנפח של האוויר והאור. טביעה זה משהו שגם צריך לשלול אותו כדי לקיים את איכות היחסים הזאת, מכאן באה ההרמוניה. זה כמו אֶתר של נפח ואוויר- זה מכיל את הכול".

להיות אותנטי

הרשברג אינו אדם חייכני במיוחד. החיבה והחמימות שבו מורגשים דרך האופן בו הוא צולל אל עומקה של השיחה, בהקשבה ובניסיון להבין את האחר ואת מה שהוא אומר. הוא מתייחס לסובב אותו בצורה ישירה ופשוטה ככל האפשר, ממש כפי שהוא מצייר את הציורים שלו. "דרך הציור אתה לומד על מי שאתה. הציור הוא בהחלט אתה", אומר הצייר ומוסיף: "אני לא מצייר מתוך מטרה כלשהי, אני פשוט מצייר. אם אתה עושה משהו אופנתי לעולם לא תצליח לעמוד בזה. כדי להיות מובנה, אתה חייב להיות לגמרי חופשי משליטה של דברים אחרים. מעולם לא בחרתי לצייר ציור כי רציתי להגיד משהו בדרך סיפורית".

את תערוכת היחיד הגדולה הראשונה שלו הציג ב-1997 בגלריית מרלבורו בארה"ב, דרכה הוא מציג ומוכר את עבודותיו עד היום. אותה תערוכה הוצגה כתערוכת יחיד במוזאון ישראל ושלושה מציוריו של נמצאים באוסף של מוזאון ישראל.

---

אתר "הסדנה לציור ורישום, ירושלים" של ישראל הרשברג

מעורר מחשבה? לתגובות ומחשבות ניתן לכתוב לנו ל:
לחץ כאן