הצייר ישראל הרשברג מחייה שפה אבודה דרך "הסדנה לציור ולרישום, ירושלים" שבהנחייתו, ומשפיע על עולם האמנות הישראלי
מאיה מזרחי | 20 במאי 2012 | תרבות ואמנות | 6 דק׳
טביעת הצבע של הרשברג
כשהתלוויתי לצייר ישראל הרשברג לסיורו השבועי בבית הספר לאמנות "סדנה לציור ורישום, ירושלים", אחזה בי תחושה של כניסה למרחב שקט, נפרד, בו הזמן עומד מלכת. בחדר אחד, תלמידים ציירו מודל עירום ובחדר שני, לצדם של יציקות פסלים בסגנון קלאסי, ציירו טבע דומם. בחדריהם של התלמידים המתקדמים זיהיתי ציורים יפהפיים של ניקולאס פוסן, רפאל ועוד. התלמידים עסקו בשקדנות רבה להעתיק וללמוד את יצירות המופת - משימה היכולה לקחת חודשים ארוכים, ומצריכה עבודה יום-יומית לצד סבלנות אדירה.
תרבות ויזואלית
"כן, השיטות ישנות מאוד אבל בית הספר רחוק מלהיות אקדמי", מסביר ומדגיש ישראל הרשברג, המייסד והמנהל האמנותי של הסדנה, בפגישתנו כחודש לאחר מכן. בשיחה זו אני מגלה את דמותו המעניינת של הרשברג, צייר פיגורטיבי, יליד אוסטריה בעל הכרה בין-לאומית עוד משנות השמונים, שהתגורר שנים רבות בארצות הברית ושבחזרתו לארץ קיבל על עצמו משימת חיים ויצר מקום בישראל שבו תלמידים יכולים להשקיע את זמנם בפיתוח "התרבות הוויזואלית" שלהם ולהפוך ל"חושבים יצירתיים".
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
ישראל הרשברג: "הציורים הרבה יותר מעניינים לדעתי מהמציאות. אתה מעביר את ההתנסות עצמה. אתה חייב להיות שם" - צילום: גיל ברוך שני
