כאשר פגשה הפנטומימאית רותי תמיר לאחר הופעה את מורתה למחול לשעבר מתקופת ילדותה בבת דור, אמרה המורה שהיא זיהתה ישר את הרקדנית שבה בתוך המופע. ובאמת, כבר מהרגע הראשון אפשר לזהות בתמיר את האיכויות האלו, בזקיפות ובתנועות המדויקות להפליא ובדרך המופלאה בה היא משתמשת בגוף ובתנועה גם תוך כדי שיחת חולין. תנועותיה פיוטיות, רוקדות, ובו זמנית מספרות בתנועה את אשר היא מספרת במילים.

תמיר עדיין מתרגשת ממפגש זה ומציינת: "זו הייתה חוויה נשגבת. היו לי כמה מורים-מאסטרים שהשפיעו. ובאמת את כל הקרדיט ניתן לזקוף למה שחוויתי בבת דור בתחילת הדרך במשך ארבע שנים בילדותי: המשמעת, המקצועיות, ההקפדה …".

אצל רוב הציבור פנטומימה נכנסת באופן אוטומטי לקטגוריה של ליצנות ובידור, כאשר למעשה זו אמנות הדורשת מיומנויות גבוהות של ביטוי רגש ושל יכולות פיזיות וטכניקות גבוהות כמו בבלט.

מה זו בעצם פנטומימה?

"זו אמנות מתומצתת", מסבירה תמיר, "להפוך את הבלתי נראה לנראה, ליצור קסם פיוטי של גוף המביע רגש ומחשבה".

צריך שיהיה יופי

תמיר, בת 44, שחקנית פנטומימאית כפי שהיא מגדירה, למדה באסכולת היוצר הצרפתי אטיין דקרו. היא עוסקת בתחום המשחק והפנטומימה כבר כ-20 שנה ומאחוריה מופעים ועבודות שיצרה. היא גם כוריאוגרפית ובמאית וכאשר היא מדגימה ומדברת על עבודתה, היא עושה זו בהתלהבות וברגש. בימים אלו היא מופיעה במופע פנטומימה קומי מקורי בשם "מאחורי המילים" ובמופע ספרותי "ספר, אישה, בית" – מחווה לשי עגנון.

מה מקומה של הפנטומימה היום בעולם התרבות?

"בעולם התיאטרון והמחול היום ובעיקר בארץ יש הרבה ציניות, קור, חוסר חום, אלימות, וזעזוע, המראה את הרוע של העולם. כאשר אני מופיעה יש לי דיאלוג עם הקהל, אני רואה שאנשים מתרגשים מיופי, מאסתטיקה, כולנו נפעמים מיופי. גם כשמראים דברים קשים אפשר להציגם בצורה מכובדת ולהיעזר במידת הצורך באסוציאציות. אתה יכול להיות מזועזע, אבל הביטוי לא וולגרי, שום דבר לא גרפי. זו אמנות – להצליח להעביר תחושה".

השיחה גולשת לתכנים המועלים היום על הבמה וכן לאמירות בוטות בשם האמנות וחופש הביטוי, איך פעמים רבות אמנים "שופכים" על הבמה את רעיונותיהם ורגשותיהם הקשים והקהל אמור לספוג זאת. תמיר רגישה מאוד לנושא ואומרת: "בזמן האחרון נוטים יותר ויותר לאבד את האבסטרקציה, האשליה שבתיאטרון והמחול, ומראים את הדברים פשוטו כמשמעו. תקראו לזה אמנות מודרנית אם תרצו, אבל צריך שתהיה צורה, שיהיה רגש, מצוינות של הגוף, וירטואוזיות, ולא משנה אם זה תיאטרון, מחול הודי או סיני, צריך שיהיה יופי, שתהיה אסתטיקה".

"אני חושבת שיש צמא לדברים הטובים. למשהו שהוא עשיר בתוכן, שהוא עמוק ומרגש ברמות שנכנסות לנשמה. אתה רואה משהו מזוכך וטהור והנפש נפעמת. אז אם יש משמעות למה שאני עושה, זה זה. זה להגיע עם קהל למקום עדין יותר, לשים בצד את המתח, ליהנות מהומור ודרמה מעודנים".

יש המון כוח באמנות טובה ואסתטית, למה צריך לרדת נמוך?

"כי אנשים חושבים שנמוך זה גבוה, ושזה מראה על שחרור", עונה תמיר בתחושת תסכול ונותנת דוגמה למצב אחר: "אצל דקרו פעמים רבות עבדו בסטודיו לבושים רק בכיסוי באזור החלציים, ואף הופיעו בעירום צבועים בצבע לבן. אבל זה לא מיני, לא אלים, לא פרובוקטיבי, זה אסתטי כי אתה רואה את הגוף האנושי כמות שהוא, זה פשוט יפה".

תמיר היא אישה מרשימה וכשרונית, חרוצה ומשקיענית, העובדת קשה וביסודיות על אמנותה. היא התחילה בעצם כתלמידת מחול ולמדה בלט קלאסי ומודרני בבת דור. בילדותה עברה עם משפחתה לארה"ב ושם המשיכה בלימודי מחול ותיאטרון שבעצם היו השביל שהוליך לפנטומימה. הכשרתה כללה פנטומימה קלאסית בארצות הברית, לימודי תיאטרון פיזי בצרפת ולימודים נוספים בניו יורק.

היכן טמונים השורשים לעשייה שלך היום?

"סבא שלי יעקב טימן, היה ממקימי תאטרון "המטאטא". משהו כנראה חדר אלי ממנו, באכפתיות ובאהבה הגדולה לתיאטרון, בכבוד ובהערכה הגדולה לעולם הזה שנקרא במה. כילדה, למדתי מחול וכבר בכיתה ד' אמרתי לחברה שאני אוהבת ריקוד כי כך אני יכולה לבטא את עצמי ולהעביר רגשות ומחשבות דרך תנועה. יש סיפוק גדול במשחק עם טקסט, עונג רב, אבל סיפוק גדול יותר הוא ההבעה עם הגוף, כי הוא ממשיך את המילה המדוברת". תמיר מדגימה כיצד התנועה מדגישה ומרחיבה רעיון, "זו אנרגיה אין סופית היוצאת דרך הגוף וממשיכה הלאה. פנטומימה זה לא משחק ללא מילים, זה תיאטרון מסוגנן עם אנרגיה שלא נגמרת ודינמיקה. אני שרה עם הגוף כל הזמן, עוברת ממקצב למקצב. פנטומימה חייבת דמות, רגש, רעיון, סיפור. גם אם אני משחקת דשא, קורה לדשא משהו והוא מגיב". אני יוצרת אשליה דרך תנועה, קצב, סגנון, דינמיקה, דיוק ודרמה".

לזכך את הגוף

התיאטרון הפיזי על גווניו הרבים מוגדר גם כתיאטרון תנועה. תמיר מספרת: "בסביבות שנות החמישים והשישים פעלו בפריז שלושה יוצרים גדולים – דקרו, לה קוק (ליצנות ועבודת השחקן הפיזי) ומרסל מרסו (פנטומימה קלאסית).

דקרו החל דרכו כתלמיד בבית ספר למשחק שבו לימדו להתבונן בגוף האנושי כבובת מריונטה: היכולת להפריד איברים ולהביע רגש ורצון דרך הגוף. אחרי זמן קצר החליט לפרוש מבית הספר ולהקים אסכולה משלו. דקרו האמין שיש להפסיק את הדיבור בתיאטרון למשך 30 שנה, ולהתמקד בהבנת התנועה והביטוי הפיזי בלבד, ורק אז, כשהשחקן מוכן, להוסיף טקסט. הוא יצר טכניקה בה השחקן לוקח סיכון – מצב בו התנועה מתמשכת ומתרחבת עד הקצה ויוצרת דרמטיות" (כדי להדגים זאת, תמיר מציגה את עצמה כמגדל אייפל העומד יציב אך נוטה על צדו עד הרגע שלפני נפילה). "הוא עסק גם ביצירת אשליה. איך ללכת נגד הרוח, איך לרדת ולעלות במדרגות… התנועה ספציפית , ומחוברת לביטוי של רצון ופעולה ספציפיים (כאשר לכל דבר יש ביטוי) ולכן – זה בעצם תיאטרון ולא מחול, רואים את הגוף חושב בתנועה ומגיב בדרמטיות.

הפנטומימאי הידוע מרסל מרסו היה תלמידו של דקרו עד אשר התפלגו: דקרו המשיך ביצירת תיאטרון פיזי, ומרסו המשיך לפתח את עולם האשליה ושילב את דמותו של "פיירו" הליצן בעל הפנים הלבנות עם דמות הנווד הנוגה של צ'פלין בכדי ליצור את "ביפ" – הדמות המובילה של עבודתו".

פלאפל

במופע "מאחורי המילים", תמיר מציגה אכילת פלאפל. בקטע זה על אף האכילה "גסת הרוח", הטחינה הנוטפת והדחיסה האין סופית אל תוך הפיתה הקטנה, היא מצליחה לשמור על יופי התנועה ועל אלגנטיות ולשלב זאת בהומור המעלה צחוק בכל ישראלי היכול למצוא את עצמו משתקף באפיזודה זו.

ב"מאחורי המילים" היא עושה השוואה בין פנטומימה, מחול ותיאטרון ללא מילים (ש"זה", היא מבהירה, "אינו פנטומימה"). תמיר מדגימה איך ללא מילים אפשר לסמן בתנועה את מה שקורה, אך בפנטומימה הכול מסוגנן וגדול יותר, פיוטי ועמוק יותר. אפשר כביכול לעצור את הזמן, "זהו אותו סוג של דמיון, אפשרות והגדלה שיש בסרטים מצוירים", היא אומרת.

מה נדרש לאדם כדי להיות אמן?

"רגישות לחיים ולבני אדם, יכולת התבוננות, רצון לומר משהו, יכולת לתקשר עם קהל וצורך עז להיות על הבמה. אמן גם צריך שיהיה לו משהו אקסטרה…וצריך גם… מזל".

את מוכשרת מאוד, איך את מגדירה את מה שאת?

"אני שחקנית פנטומימאית/ בימאית שנעה בין עולמות הטקסט והתנועה כל הזמן. הגיבורים שלי הם: דני קיי, דולנד אוקונור, ג'ין קלי, לוסיל בול".

ומה עם צ'פלין?

תמיר מחייכת, וחיוכה מלמד על הכבוד הרב וההערכה שלה לאמן זה. היא עונה: "מעניין אותי איך הוא היה מתמודד כיוצר עם העולם של היום. היום הכול כל כך ריאליסטי, מה הוא היה עושה? והעובדה שהיה במאי, מלחין, כותב – הוא עשה הכול, הוא יצר דמות שדרכה דיבר, דמות שעוברת על פני כל הדורות והתקופות ומצליחה לרגש את הקהל הציני ביותר. הוא הביא תום, הוא אנטי מאצ'ו, הכי עדין בעולם. הוא זיכך רגש, זיכך מצב חברתי, תודה לו שעשה את זה".

ואיך את רואה את רותי, כאמנית, כאדם?

תמיר קצת נבוכה מהשאלה, אבל חושבת רגע ומתייחסת: "אני פרפקציוניסטית, יצירתית מאוד וברוכת מזל שאני מצליחה לראות דברים מזווית אחרת, ומצליחה לתרגם את זה לבמה ולרגש אנשים. אני לא טובה בבישול, או בטכנולוגיה…אני יודעת לעשות את הדבר הזה – לעלות על הבמה ולרגש".

"מאוד אכפת לי מכל אלמנט שקשור לבמה. אכפת לי שהקהל יבין אותי ושירחף איתי על כנפי הדמיון. באותה מידה חשוב לי לאתגר אותו, לגרום לו לחשוב, להרהר – כי אכפת לי. צריך להיות לנו אכפת אחד מהשני, כך יהיה לנו הרבה יותר טוב פה. בתקופה צינית, קרה זו של היום בהחלט יש מקום להראות חום, אני בעד חום".

תמיר תוססת, מלאה בכוונות, פיוט ורגש. אם אפשר להגדיר את התרשמותי ממנה על גווניה הרבים, הייתי עושה זאת בשתי מילים – "מדויקת להפליא".

---

המופע "מאחורי המילים" יוצג בתיאטרון ערבי עברי במוצ"ש 17 למארס בשעה 21:00

רח' מפרץ שלמה 10 יפו העתיקה (ליד החמאם) טל. 03-5185563