פניני אמנות עכשווית מקולקציית הרכישות החדשות של מוזיאון ישראל נחשפות לציבור דרך תערוכת נושא "פנס הקסם". כשמה כן היא. מן אור קסום המאיר אך גם מסנוור בו זמנית. בו החלום, הדמיון ואזורי הדמדומים מתחברים ויוצרים "מקום אחר", כדברי האוצרת הראשית של מוזיאון ישראל סוזאן לנדאו, שאצרה את התערוכה.

"רצינו להציג לפחות חלק קטן מהעבודות החדשות שרכשנו ועדין לא הוצגו ואז חשבתי שבמקום ליצור אסופה של דברים, אחפש משהו שמחבר בין העבודות – כמה נושאים וכמה רעיונות שייצרו משהו הומוגני. הסתכלתי מסביבי ואיכשהו משהו מהסרט של ג'ונתן מונק – 'הנר', נתן לי רעיון".

בסרט שאורכו כ-16 דקות, מונק מצלם נר ומנציח את התזוזה האיטית שלו. הסרט מוקרן על קיר בתערוכה באמצעות מקרן ישן שיש להחליף את סליליו בעקביות. "ראיתי את המקרן הישן וחשבתי על 'פנס הקסם'". מוסיפה לנדאו. "פנס הקסם הוא מקרן השקופיות שקדם לכל פיתוחי מקרני הקולנוע למיניהם. זה גם פנס הקסם וגם קסם".

אור בוקע מבפנים

אדריאן פאצ'י- באמצעות מראה, 2006 – צילום: באדיבות מוזיאון ישראל

"כשבא רעיון אחד, מתוכו פתאום צומחים רעיונות אחרים". אומרת לנדאו. "פתאום חשבתי על עבודה אחרת – 'הבית מקרטון' של אנילה רוביקו, שנראית כמו פנס קסם גדול כשהאור של הבית בוקע מבפנים. הבית הקטן והמחורר, העשוי מקרטון ונמצא במרכז החדר, מזכיר את ה'אוהלים-בתים' שילדים בונים בחדרם במטרה ליצור עולם משלהם בתוך המרחב הקיים. מהבית בוקע אור חזק הנותן לו כביכול חיים, עד שנדמה כאילו בכל רגע הבית יתחיל לזוז".

כמו העבודה הזאת, כל היצירות בתערוכה מכניסות את הצופה למעין מרחב נפרד ומיוחד של בין לבין. "זה נע בין החלום בהקיץ, לבין דמיון ומציאות. יש פואטיקה, רציתי שתיווצר אווירה מיוחדת שכשנכנסים אליה מרגישים במקום אחר". בתמונה היפהפייה של איי יישאן "בסין" של האמן אייזק ג'וליאן, נוכחות הערפל והמים משאירים את הדמות בתמונה בחיפוש ובתחושה של חוסר ידיעה מה העתיד צופן. בכל העבודות בכלל יש נגלה ויש נסתר והמחבר ביניהן הוא הזמן וחווית הזמן של האמן או הצופה עצמו. הזמן הזה מתקשר לזיכרון, לילדות ולנוסטלגיה שנוגעים הרבה פעמים בשאלה מה ממה שאנחנו רואים או חווים הוא מציאות, ומהו אשליה.

בית מקרטון של אנילה רוביקו – צילום: באדיבות מוזיאון ישראל

דרך הצלילים העדינים שנשמעים לאורך כל התערוכה: פעמונים, קסילופונים ועוד, אפשר להרגיש היטב שהמחשבות על עולמות אחרים והדמיון קשורים מאוד לחיבור עם עולם הילדות ותחושת הפלא שאולי הספקנו לשכוח. עבודת הווידאו של האמן הירקי סאווה מעניינת במיוחד מפני שהיא מעבירה את אותן התחושות בהן אנו נזכרים באירוע או במקום שראינו בילדותנו והוא עולה וצף בחיי היום יום של חיינו הבוגרים. בראיון לאתר אנימייט פרוייקט סאווה אומר: "זה יכול להיות נוסטלגי אך זה מההתנסויות שלי. כמו האווירונים, או הזיכרונות מסבתא שלי. המקום בו גדלתי היה בעיר אבל קצת מרוחק, אז היה לנו שדה גדול בסביבה, אני עדיין זוכר את אור הירח הבהיר, עד כדי כך שיכולתי לראות את הצל והבנתי כמה בהיר זה יכול להיות. סוג התמונות האלו עדיין עולה בראשי אז זה לא קשור לנוסטלגיה, זו תחושה מהתנסות שהייתה לי בעבר".

באדיבות מוזיאון ישראל

עבודת "המחפשים" של ג'וליאן הודבר, היא תמונת פנורמה הלקוחה מסצנה ממערבון קלאסי אמריקאי של ג'ון פורד. המבקר בתערוכה צריך להשתמש בזכוכית מגדלת כדי להיות מסוגל לראות את הפרטים בתמונה. הפעולה הזו חושפת סיפורים קטנים שנבלעים נוכח התמונה הגדולה. בדרך זו אנו שוב מטילים ספק במה שאנחנו רואים ותוהים אילו דברים עוד יותר מיקרוסקופיים בתמונה או להיפך, מה נמצא מעבר לנוף הפנורמי הרחב. באופן אחר, הסנוור והנצנוצים ב"באמצעות מראה" של אדריאן פאצי מעבירים הרגשת תעתוע וחלום של הילדות עד לניפוצה או דווקא ליצירתה של האשליה: האם אנחנו באמת יכולים להבין את העולם הסובב אותנו דרך ההתבוננות? העבודה הסוגרת (או הפותחת) של התערוכה ואולי לא במקרה – היא "חמישה מסכים מורמים" של אולה פון ברנדנבורג, הבנויה מווילונות תיאטרון אדומים, שהמבקר יכול להלך ביניהם. העבודה מאוד מעניינת משום שהתחושה של הגבול בין השחקן לצופה, בין התיאטרון למציאות היא מוחשית.

התערוכה "פנס הקסם" תימשך עד ה-13 באפריל במוזיאון ישראל בירושלים