מה ניתן ללמוד מתופעות הלוואי החמורות שהתגלו באספירין
דורית דינור | 11 באוקטובר 2021 | תרבות ואמנות | 2 דק׳
גלגוליו של האספירין כמקרה בוחן
ספרו החדש של ד"ר בנימין מוזס, רופא פנימי וחוקר בתחום האפידמיולוגיה הקלינית ומדיניות הבריאות, מעלה שאלות נוקבות לגבי האופן שבו נערכים היום ניסויים קליניים על תרופות ועל הדרך בה מתפרסמים מאמרי מחקר המשמיטים עובדות חשובות או מדגישים נתונים מסוימים. הוא עושה זאת באמצעות סיפורה של אחת מהתרופות הידועות והנמכרות בכל הזמנים – האספירין.
סיפורו של האספירין מתחיל עם החומצה הסליצילית, חומצה אורגנית פשוטה הנמצאת בטבע, המוכרת כבר 2,500 שנה. החכם היווני היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, הזכיר למשל כבר במאה הרביעית לפנה"ס את קליפת עץ הערבה (שניתן להפיק ממנה את החומצה) כאמצעי יעיל לטיפול בכאבים דלקתיים. גם בתרבויות אחרות השתמשו בקליפת העץ.
במאה ה-19, לאחר שכבר ידעו לזקק ולבודד מקליפת העץ את החומר המרפא לו קראו סליצין, גילו שיש לו תופעות לוואי של תחושת שריפה בגרון ובקיבה. הטיפול נפסק. אבל בחברת התרופות ”באייר" מיהרו לחפש נגזרת של סליצין שלא תגרה את רירית הקיבה. כך הצליחו כימאים לסנתז חומצה אצטילסליצילית בעלת דמיון כימי לסליצין. ב-1899 היא נרשמה בשם אספירין.
רוצה לקרוא עוד?
להמשך קריאה הירשמו או התחברו
בנימין מוזס, "רקוויאם לאספירין, הרפואה המדעית על פרשת דרכים", מאגנס, 2021
