החברים שלי קוראים לי מגזימן", אמר לי יחזקאל לזרוב כשנפגשנו. "אבל לי ברור שאני פשוט דרמטי. אני לוקח כל חוליה אפשרית שקיימת בחיי היום-יום שלנו ומלווה אותה תמיד באיזשהו סיפור". תוך כדי השיחה עולה גם פן אחר באישיותו – הוא שליו ונינוח וניכר שהוא מקשיב בתשומת לב לכל שאלה ועונה בדייקנות ורגישות.

רקדן, שחקן, במאי, כוריאוגרף, אוצר וצלם, לזרוב (38) הוא אחד היוצרים הפוריים והבולטים ביותר בתרבות הישראלית היום. המאבק והקושי איתם התמודד בדרכו לעסוק בתחומים רבים, נהפכו עם הזמן להתרגשות מהיכולת לעשות זאת ואחר כך לסוג של "אני מאמין" המנחה אותו: "היום אני כבר לא שואל יותר איך לעסוק בכל יחד, אלא פשוט מקיים את זה".

אני שואלת אותו אם עשייה רבת תחומים אינה מורידה מהאיכות היצירתית והוא עונה: "לא כשזה נעשה בטווח הארוך. אם ייקח לאדם שנה להגיע למשהו אז לי נדרשות שלוש שנים, כיוון שאני עובד על כמה דברים בו זמנית. נכון שנדמה שאני מגיע להישגים מהר מאוד, אבל זה לא כך. זה לוקח זמן. אני מאמין שהייתי מגיע להישגים יותר גבוהים בטווח קצר יותר, אם הייתי מתעמק בדבר אחד, באמנות פלסטית לדוגמה. אבל כנראה שלא רציתי את זה מספיק. הדבר שהכי בער לי זה תחום המשחק".

"הרגילות"

לזרוב בוחר לרוב את הדמויות אותן הוא משחק על פי החיבור לחייו באותה תקופה: "בדרך כלל אני חווה את החיים עצמם ואז מגיעה איזושהי דמות שמחברת שם את כל הנקודות ומגדירה לי נכון יותר את האני שלי. את מה שחוויתי. זאת בעצם החוויה האישית שלי שיצרה אצלי כלים להתמודד עם הדמות הזו על כל רבדיה".

תוכל לתת דוגמה לדמות כזאת?

הוא חושב, משתהה, מחייך ורק אחר כך עונה: "זה קצת אישי. את רוצה שאתן דוגמה לגבי דמות ואני בעצם קולט שאצטרך לחשוף דברים אישיים. אני שם לב שהדמויות שאני משחק בתיאטרון הן אנשים מרדנים – אלכסנדר פן, רודי מהאריסטוקרטים, אפילו סטמפניו (שמציג בימים אלה בתיאטרון הקאמרי בבימויו) – הם כביכול אמנים שיש להם איזשהו יצר מרדנות ומאבק חזק מאוד – הם גדולים מהחיים. הן לא דמויות שמתייחסות לדברים בצורה הריאליסטית, הקלה. הן מייצרות איזו גלוריפיקציה וכל ניואנס אפשרי הופך להיות משהו מלודרמטי. האנשים האלה הופכים את החיים הקטנים למשהו גדול מאוד. אני מזדהה מאוד עם זה. אני מרגיש שחיי עד עכשיו היו סוערים מאוד".

וה"הגזמה", הדרמטיות, מה מקורן?

"זה הפחד מסתמיות, זה הפחד מ'רק לחיות את החיים' בצד הכי פשוט שלהם. זה מן פחד מרגילות". אך גם את הרגילות הופך לזרוב למשהו יוצא דופן: "היום אני דווקא נהנה מהרגילות, אני קורא לה: 'הרגילות'", הוא מכריז בדרמטיות משעשעת וממשיך: "כי רגיל זה לא יכול להיות משהו שאתה שם לב אליו.

"אנשים לא רואים את מה שיש להם כמיוחד. באיזשהו שלב גם אני לא ראיתי ושילמתי על זה מחיר לא קטן. אבל הצלחתי להשיב את אותו הדבר שאיבדתי אליו את ההערכה", הוא אומר בהתכוונו למשפחתו הקרובה. לאחר מספר שנים בהם חי חיים סוערים של שחקן, מצא לזרוב את האיזון כאיש משפחה לצד אשתו ובנותיו.

הקונספט והדנ"א

לזרוב לא נולד למשפחה אמנותית במיוחד אבל כבר כשהיה בן שש רקד בביתו. הוא התחנן בפני הוריו שישלחו אותו לרקוד ונשלח ללמוד סטפס. שנים ספורות אחר כך התגלה הכישרון של לזרוב והוא הופיע על במות ברחבי הארץ ובטלוויזיה. בגיל עשר כבר היה נוסע לעבודה לבד. "אף פעם לא היו לי חופשים בתור ילד", הוא מודה, "אני לא מכיר משהו אחר".

לזרוב מככב בהצגה חדשה בתיאטרון הקאמרי – "סטמפניו" על פי הסיפור של שלום עליכם. אופייה הריקודי של ההצגה מסגיר את מעורבותו בכוריאוגרפיה, בביום ובהפקה. היא מייצרת הרמוניה וזרימה בזכות מעברי המחול שחיבר המשמשים כ"דבק" ותמיכה לדיאלוגים ולסיפור.

"יש את העסקנות שהיא הדיאלוגים ויש את הדבר העוטף, את הקונספט, שהרבה פעמים מגיע דרך תפאורה. הרבה פעמים זה קונספט רגשי", אומר לזרוב בהתלהבות ובודק שוב את עצמו: "זה מעבר לקונספט, זה החיבוק של ההפקה. ליצירה יש את הדנ"א שלה. יש לה את הקוד הרגשי שלה, שדרך הפילטר הזה דברים מועברים הכי טוב. מהו הדנ"א? מה הקוד הסודי של היצירה הספציפית ההיא? מרתק לגלות את זה".

הוא משווה את תהליך פענוח מהותה של דמות לפענוח מזוודה נעולה: "אתה לא יודע מתי המזוודה תיפתח ואיזה רצף של מספרים יפתחו אותה. לבחור את המספרים, הגלגולים האלה – זו היצירה".

ובתהליך גילום הדמויות, איפה נמצא יחזקאל לזרוב?

"במשחק, מבחינתי אין דבר כזה 'יחזקאל' בתוך דמות, זו ישות נפרדת ממני שאני בונה לה חופן של תכונות ואני נבלע בתוכה. אני לא יוצא מתוך עצמי כמו שחקנים רבים אחרים […] ככה אני מרגיש בפנים. אלו שני סוגים שונים של הבעה. מריל סטריפ למשל היא שחקנית שהיא אף פעם לא מריל סטריפ. אף אחד לא יודע מי זאת. הדמויות שלה הם תמיד הדמות. רוברט דה נירו לעומת זאת יהיה תמיד דה נירו ובגלל זה גם רוצים לראות אותו.

"כשאני משחק, הגרעין שלי משתנה. אני מתחבר ל'קוד הדנ"א' של אותה דמות. פעם היה לי מאוד קשה להיכנס לדמות ולצאת. עכשיו אני מאמין בלהיכנס מהר ולצאת מהר. גם בתוך זה, אני תמיד נשאר אירוני כלפי הסיטואציות כי אחרת זה שיגעון. אתה חייב להיות תמיד עם איזו חצי קריצה. אתה חייב להישאר מודע. זאת אמנות טובה בעיניי – כשהיא לא ממש הולכת לאיבוד. בעצם היא הולכת לאיבוד", הוא שוב מהרהר ומדייק את עצמו, "אבל אתה צריך לסמוך עליה שהיא תדע לאן לחזור".

שחרור

פסטיבל "בוידעם" ביוזמתו וניהולו האמנותי של לזרוב שייערך באוקטובר, מציג את עבודות הביכורים של אמנים מצליחים מכל התחומים.

"אני חושב שהרעיון לפסטיבל נוצר לפני שלוש, ארבע שנים כשהייתי בתקופה של משבר עם עצמי בכל הקשור ליצירה", הוא נזכר. "משבר זו אולי לא המילה הנכונה…" הוא מהסס. "פתאום נהייתי פחדן. זו הייתה מן תחושה שלא הייתה לי אף פעם, תמיד הרגשתי מאוד אמיץ. פתאום התחלתי להכיר את המושג הזה. פחד ופחד מיצירה".

הטלת ספק ביכולות שלך?

"זה מעבר לספק. זה הרבה יותר מזה. זה ביטול מוחלט. זה פחד. לא יכולתי לכתוב משהו, להציג משהו, לעשות משהו במשך שנה שנתיים. ומזה צמח 'בוידעם' – ללכת ולחקור את ההתחלה של האמנים. דרך הפחד של ההתחלה שלי חוויתי את ההתחלה של אמנים אחרים וקיבלתי השראה. ראיתי שההתחלה היא לא בהכרח מושלמת. זה היה מן סיפוק לראות את זה וזה עזר לי".

כאמן רב תחומי לזרוב הגיע היום לבשלות ונינוחות. הוא מאמין שתוצאה טובה מגיעה מתוך שחרור: "קוראים לזה קבלה אבל זה בהחלט שחרור. השחרור הוא לא רק לשחרר את הפה ואת הבטן כמו בתיאטרון אלא זה תהליך פנימי מורכב מאוד שבו צריך להגיע לסוג של שחרור מקסימלי".

---

פסטיבל "בוידעם" יתקיים ב 2/3/4 באוקטובר במרכז ביכורי עיתים בתל אביב.