הרשמה לניוזלטר

כיצד משכנעים אותנו להאמין בדברים לא הגיוניים,
ואיך לנצח את המערכה הזו. 8 כשלים לוגיים המתרחשים מדי יום ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת ובשיחות סלון שאתם חייבים להכיר

איל לוינטר | 12 בספטמבר 2020 | כללי | 27 דק׳

אמנות הטיעון וההטעיה

באמצע אוגוסט האחרון טען בפייסבוק איש עסקים סיני המתגורר בישראל כי “קוביד 19 לא הגיע במקור מסין. הממשלה הסינית אמנם הייתה זו שגילתה אותו לראשונה, אבל הוא היה נפוץ באירופה במשך זמן רב לפני כן”. נשמע מגוחך? רגע, אולי זה בעצם נכון?

בכל יום אנו מוצפים באין-ספור טיעונים: ברשתות החברתיות, בכלי התקשורת, בעבודה ובשיחות סלון. רבים מהם בנויים בצורה משכנעת מאוד, אך גם מטעה מאוד, המובילה למסקנות שגויות. הטיעונים נראים בסך הכול הגיוניים ולא מזיקים, ולכן איננו שמים לב לכך. אך כשמתחילים להבחין בתבניות שדרכן אנשים מביעים את טיעוניהם, נגלית תמונה שלמה יותר המסייעת להבחין בין אמת לשקר, בין עיקר לתפל, בין רגש לשכל. באמצעות תבניות אלו ניתן לסנן אמירות פופוליסטיות בתקשורת ובפוליטיקה, ועם זאת להתחבר לאמירות שיש בהן היגיון ומשמעות. זה גם מאפשר להימנע מוויכוחים אין-סופיים עם בני הזוג שלנו או עם חברינו, לאתר את הבעיה המרכזית מהר מספיק, ולחתור לפתרון.

מכיוון שכל טיעון שאנו שומעים מורכב מאוסף של הנחות יסוד (עובדות, נתונים, תצפיות) המובילות למסקנה הגיונית כלשהי, הדרך להבין אם הטיעון משכנע דיו תהיה פשוט לבחון את הנחות היסוד שבבסיסו. אם אלה אינן הגיוניות מספיק, אפילו הנימוק האלגנטי ביותר לא יוביל למסקנה מתקבלת על הדעת.

כדי לראות כיצד זה עובד נפרק את הטיעון של איש העסקים הסיני להנחות יסוד:

  1. הווירוס היה נפוץ באירופה במשך זמן רב.
  2. מאוחר יותר ממשלת סין גילתה אותו בסין.

ולכן,

  1. מסקנה: הווירוס לא הגיע במקור מסין.

גופתו של אדם שהתמוטט בווהאן, 30 בינואר 2020. האם ייתכן שמקור המגיפה באירופה? | [Hector Retamal/AFP via Getty Images]

הצגת הטענה כך מאפשרת להבחין מיד שקיימת בעיית אמינות בהנחת יסוד 1: איך ייתכן שהווירוס היה נפוץ באירופה במשך זמן רב, אם לא הופיעו באירופה מקרי מוות או מקרים של דלקת ריאות חמורה וחדשה, אלא שהסימפטומים הראשונים של המחלה החדשה הופיעו בסין? הנחת יסוד זו, אגב, מבוססת על טענה שהשמיע המשטר הסיני על פי מחקר שערכו צוותי מחקר סינים[1].

בואו נבחן טענה נוספת: “מי שחושב שאפשר לטפל בבעיות בריאותיות באמצעות תרופות בלבד טועה. תרופות אינן מטפלות בבעיות פסיכולוגיות ובבעיות הקשורות בסגנון החיים שלנו, ולעתים יש להן תופעות לוואי”.

מבנה הטיעון ייראה כך:

  1. תרופות אינן מטפלות בבעיות פסיכולוגיות ובבעיות הקשורות בסגנון החיים.
  2. לתרופות יש לעתים תופעות לוואי.

לכן, 

  1. מסקנה: לא ניתן לטפל בבעיות רפואיות באמצעות תרופות בלבד.

במקרה זה הטיעון נשמע די משכנע ומוכיח את עצמו. אך מה בדבר טיעונים מורכבים יותר, כמו האם אלוהים קיים? האם התקשורת מסקרת בצורה מוגזמת את ההפגנות נגד נתניהו? או האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ?

במאמרים שלפניכם נעבור על כמה כשלים לוגיים או טעויות נפוצות בבניית טיעונים. הבנת הכשלים תאפשר לכם לבנות טיעונים לוגיים חזקים יותר, וגם לזהות כשלים נפוצים מאוד ברבים מהטיעונים ברשתות החברתיות ובשיחות סלון בימינו.


כשל לוגי ראשון

הסחת תשומת לב

דמיינו קוסם הגורם לכם להביט ביד ימין שלו אבל עושה דבר שונה בידו השמאלית כשאינכם מבחינים בכך. הוא הסיח את תשומת ליבכם וגרם לכם להאמין בקסם שלו.

הסחת תשומת לב מהטיעון המרכזי היא אולי הכשל הנפוץ ביותר שקיים בוויכוחים ברשתות החברתיות, בראיונות בכלי תקשורת ובשיחות סלון. הנה דוגמה נוספת ממערכת התעמולה הסינית.

Shutterstock

בריאיון שנתן מתן וילנאי ל”מעריב” בפברואר 2017, לאחר שחזר משליחות של חמש שנים בסין, הוא נשאל האם היה לו קושי מוסרי לכהן במדינה שיש בה בעיות של זכויות אדם. וילנאי השיב:

“המפלגה הקומוניסטית הסינית הצילה את סין בכל תחום. צריך לזכור שמאז שהיא עלתה לשלטון ב-1949 קורים בסין שלושה דברים שאף פעם לא היו. לכולם יש מה לאכול, הם נהנים מביטחון אישי מלא, ויש חינוך לכול. אז לכל מי ששופט את הסינים ובודק את השלטון שלהם ומלמד אותם, אזכיר לו את דברי הנשיא הקודם שלהם: ‘אני אחראי לכך שלמיליארד ו-350 מיליון איש יהיה מה לאכול. מי שרוצה ללמד אותי משהו, שילמד’. מדבריו ניתן להבין הכול”[2].

הטיעון של וילנאי נשמע משכנע, לפחות בעיני הכתב שראיין אותו, אבל אם נציג אותו במבנה הסטנדרטי נראה מיד שהוא משולל כל בסיס הגיוני המוביל למסקנה נאותה. וילנאי טוען:

  1. המפלגה הקומוניסטית דאגה שלכולם יהיה מה לאכול.
  2. המפלגה הקומוניסטית דאגה שכולם יוכלו לשלוח את ילדיהם למערכת החינוך.

ולכן,

  1. מסקנה: אין לי בעיה שהמפלגה הקומוניסטית הסינית מפרה זכויות אדם.

כשמציגים את הטיעון בדרך זו אפשר לראות מיד שווילנאי הסיח את תשומת הלב מהבעיה המהותית ובאמצעות “להטוטנות ידיים” שכנע את המראיין בצדקת טיעונו. הטיעון, כפי שמוצג במבנה הזה, מזכיר את האסטרטגיה הרומית העתיקה של “לחם ושעשועים” – נדאג לרווחתם הבסיסית והמיידית של התושבים באמצעות מגוון תענוגות ומזון בסיסי, וכך נסיט ונסיח את הדעת מהבעיות המהותיות של המדינה.

הנה דוגמה עכשווית יותר. באוגוסט 2020 כתב ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בפייסבוק כי: “התקשורת מתגייסת למען הפגנות השמאל… מתדלקים את ההפגנות האלה, במיוחד בהתגייסות תקשורתית שאני לא זוכר כמוה”. בתגובה לכך, פורסם בדף הפייסבוק של אתר “העין השביעית” – גוף העוסק בביקורות על כלי תקשורת – כי “נתניהו טוען שהתקשורת מסקרת את ההפגנות נגדו באופן מוגזם”, ולכן “בדקנו כיצד מסקרת אותן התקשורת העולמית”. בדיקה שהעלתה כי גם שם מסקרים את ההפגנות נגד נתניהו ונותנים לכך חשיבות[3].

על פני השטח הטיעון נשמע הגיוני, אך למעשה מדובר בלהטוט ידיים. בואו נציג אותו במבנה הסטנדרטי:

  1. התקשורת הישראלית מסקרת את ההפגנות נגד נתניהו.
  2. גם התקשורת העולמית מסקרת את ההפגנות נגד נתניהו.

ולכן,

  1. מסקנה: אין סיקור יתר של ההפגנות נגד נתניהו בישראל.

ניתן לראות שמדובר בטיעון כושל. אין זה משנה כיצד התקשורת העולמית מסקרת את נתניהו, כיוון שזה לא נוגע בטיעון של נתניהו – שיש סיקור יתר של ההפגנות בישראל. הטיעון של “העין השביעית” לא נוגע ב”יתר” או בעיסוק המופרז בהפגנות בישראל. ניתן גם לטעון שכלי התקשורת הזרים שואבים את הדיווחים שלהם על מה שקורה בישראל מהכתבים הזרים שלהם הנמצאים בישראל, והם בתורם שואבים את דיווחיהם מכלי התקשורת הישראלים. ולכן, הפרסומים הרבים בעולם נגזרים מהפרסומים הרבים בכלי התקשורת הישראלים. כל זה לא עוסק כלל בשאלה “האם התקשורת הישראלית עוסקת בסיקור יתר” של ההפגנות. כמובן, יש לזכור כי גם נתניהו, מצדו, לא הוכיח בטיעונו שהתקשורת הישראלית עוסקת בסיקור יתר של ההפגנות נגדו, אלא טען דבר מה מבלי לבסס אותו.


כשל לוגי שני

שימוש באיש קש

כשל “איש הקש” הוא מצב המתרחש לעתים קרובות כאשר מבקרים דובר או כותב מסוים ובדברי הביקורת מייחסים לו טענה שהוא לא טען, או מעוותים את טענתו, או עוסקים בטענה שולית הקשורה לנושא שעסק בו במקום לעסוק ישירות בטיעון המרכזי שלו.

הנה דוגמה פשוטה לשם המחשה. דוד טוען: “מערכת החינוך עברה כל גבול עם החופש הגדול הזה ואחריו החגים של תחילת השנה”. איציק שומע זאת וטוען: “מסכים איתך, צריך לבטל את החופש הגדול”. איציק טוען משהו גדול הרבה יותר מהטיעון של דוד. בעוד דוד רק התלונן, לאיציק היה נדמה שדוד רוצה לבטל את החופש הגדול.

כשל “איש הקש” קורה כאשר במקרים רבים, במיוחד בוויכוח שקשה לפתור, נוצרת טענה ב’, הנשמעת פחות מתקבלת על הדעת ולכן גם קל להפריך אותה. כלומר, במקום שאדם ינסה להפריך את “האיש האמיתי”, הוא יוצר “איש מקש” ומפריך אותו.

הנה דוגמה מורכבת יותר החוזרת על עצמה בשיחות בקרב קבוצות העוסקות במדע. הטענה בנויה כך:

  1. מכיוון שאנחנו לא רואים השגחה אלוהית או התערבות אלוהית במציאות.
  2. והמדע מראה לנו שהעולם מתנהל לפי חוקי הטבע.
  3. מסקנה: אין השגחה אלוהית.

אין זה משנה אם אתם אנשים מאמינים או אתיאיסטים, מה שחשוב כאן הוא הבנת הטיעון עצמו. וכשמנתחים אותו מגלים שהנחת יסוד 1 היא “איש קש”. מדוע? אנשים מאמינים מעולם לא טענו (אולי מלבד מקרים נקודתיים ספורים) שאנו אמורים לראות בעינינו את ההשגחה האלוהית או את ההתערבות האלוהית. אנשים דתיים מצביעים על ספרי קהלת ואיוב כדי להסביר שהעולם מתנהל באופן שעל פני השטח נראה שרירותי או מקרי, אך לאמיתו של דבר אינו באמת כזה.

במילים אחרות, הנחת היסוד לפיה “מכיוון שאנחנו לא רואים השגחה היא אינה קיימת” – אינה מייצגת את ההשקפה הדתית. למעשה, יטענו אנשים מאמינים, כך בדיוק נראית השגחה אלוהית – היא לא משהו שאפשר לראות בעיניים או לכמת באמצעות המדע, אלא משהו שרק חכמים או נביאים הבינו אותו.

גם הנחת יסוד 2 היא “איש קש” מכיוון שמובלעת בתוכה ההנחה שאנשים מאמינים חושבים שהעולם לא מתנהל בהכרח על פי חוקי הטבע. דתיים יוכלו לטעון, שוב, שזהו ייצוג שגוי של תפיסתם. “העולם בהחלט מתנהל על פי חוקי הטבע, אבל אלוהים מתערב בו ויכול לשנות אירועים. למשל, לגרום לאדם לחלות או להבריא, לעורר בנו תחושות מסוימות וכדומה'”.

אם אנשי מדע רוצים לבקר את התפיסה הדתית, עליהם לתקוף את הטיעונים הנכונים, ולא טיעוני קש.

מקרה מעט דומה מופיע בהקדמה שכתב ריצ’רד דוקינס לספרו של הפילוסוף ניאל שאנקס (Niall Shanks), בו מבקר שאנקס את רעיון התכנון התבוני, לפיו ישות חכמה כלשהי תכננה את היקום ואת העולם הזה[4]. שוב, אין זה משנה אם אתם מסכימים עם רעיון התכנון התבוני ובין אם לאו, מה שמשנה הוא העיקרון עצמו.

דוקינס, אחד מסופרי המדע הפופולרי המוערכים בעולם, כותב כי תכנון תבוני “מזנק ישר מהקושי – ‘אני לא יכול לראות פתרון כלשהו לבעיה’ – לתירוץ – ‘לכן כוח עליון היה חייב לעשות זאת'”. כלומר, דוקינס מאפיין את רעיון התכנון התבוני באמצעות הטיעון: מכיוון שאני לא יודע איך X קרה, משמע ש-X ודאי קרה הודות לתכנון שביצעה ישות גבוהה. כך הוא מפקפק ברעיון כולו.

הבעיה היא שמדובר בייצוג לא נכון של התכנון התבוני ולכן בכשל “איש קש”, טוען הנדריק ואן דר ברגן, ד”ר לפילוסופיה ממניטובה, קנדה. “בספרות העוסקת בתכנון תבוני ניתן להבחין שתומכי הרעיון הזה אינם טוענים: ‘מכיוון שאינני יכול לראות פתרון לבעיה – כוח עליון עשה זאת’, אלא שהם מציגים טענה מורכבת יותר”, כותב ואן דר ברגן, ומפרט:

  1. הנחת יסוד 1: הקהילה המדעית יודעת שאחרי שנים של מחקר אודות X, ואחרי שנים של למידה על היחסים שבין הטבע ל-X, קיימות מספיק עדויות המאפשרות לחשוב שגורמים חסרי תבונה לא היו יכולים לייצר את X.
  2. הנחת יסוד 2: ככל שאנו חוקרים יותר את X, אנו חושבים שהמבנה של X הוא בעל מאפיינים הדומים מאוד לאלה שנוצרים על ידי גורמים תבוניים מוכרים.

לכן,

  1. מסקנה: לאור מה שאנו יודעים, סביר לחשוב שגורם תבוני אחראי ל-X.
  2. כמובן, ייתכן שאנו טועים, אבל לשם מפנות אותנו כרגע העדויות המוכרות לנו[5].

דוקינס אולי היה מצליח הרבה יותר במשימתו להפריך את טענת התכנון התבוני אם היה מתייחס לטיעונים עצמם ולא לטיעון אחר. כדי להימנע מ”איש הקש” אין מנוס מלפרש בצורה מדויקת והוגנת את טענתו של האדם השני, ולבסס את הביקורת שלנו עליה, לא על טענות אחרות שנדמה לנו שקשורות אליה. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא פשוט לצטט ישירות את מילותיו.


כשל לוגי שלישי

אד הומינם נסיבתי

אד הומינם (ad hominem) פירושו בלטינית “נגד האדם”. במקום לתקוף את הטיעון, תוקפים את האדם שהעלה אותו. אם מישהו יטען ש”דרושים צעדים תקיפים לטיפול בהתפשטות הקורונה בישראל”, יתקפו אותו ש”הוא לא מומחה לקורונה ולא מומחה לאפידמיולוגיה. הוא בסך הכול איש אקדמיה”. או אם שרת תרבות תטען כי אינה מתכוונת “לממן מופעי עירום מתקציב המדינה”, יתקפו אותה ויאמרו שהיא “בהמה חסרת תרבות”.

בעידן העכשווי, הפוסט מודרני, טענותיו של אדם נדחות לעתים רק בגלל שהוא אינו משתייך לגיל, למין, לגזע, ללאום, למוצא האתני או למעמד החברתי “הנכון”. נתייחס בזלזול להרצאה ששמענו זה עתה רק משום שהאדם שהעביר אותה לא נראה ייצוגי מספיק, או שנטיל ספק בביקורת שנקבל רק בגלל שאלה המשמיעים אותה “צעירים מדי” לתפיסתנו.

במאמר הזה נעסוק בסוג מעט שונה של אד הומינם שנפוץ מאוד היום – אד הומינם נסיבתי. אד הומינם כזה מתרחש כאשר אדם מותקף בגלל נסיבותיו. הדוגמה הפשוטה ביותר היא כאשר אנו דוחים את עצתו של רופא הממליץ לנו להתאמן יותר, רק מכיוון שהרופא עצמו לא מתאמן כלל. כשל לוגי כזה מכונה לפעמים “גם אתה”, שהוא תרגום של הביטוי הלטיני Tu quoque. “גם אתה” לא עושה כך ולכן אין לך זכות לומר לי לעשות כך. או “גם לך” יש בעיה כזו, אז אל תאמר לי איך להתנהג. מי לא נתקל בילד האומר להוריו: “אתם דורשים ממני לאכול בפה סגור, אבל אתם בעצמכם לא עושים זאת”.

נחזור שוב לסין. במשך שנים מקדם משרד החוץ הסיני אד הומינם נסיבתי. כאשר מדינה כלשהי מעזה לבקר את סין בפומבי בגלל הפרות זכויות האדם שהיא מבצעת, משרד החוץ יורה נגדה מיד טענה נגדית: “קודם כל תטפלו בעניינכם”. לדיפלומטים ישראלים, למשל, אומרים: “אין לכם זכות לבקר אותנו כל עוד גם לכם יש בעיות של זכויות אדם מול הפלסטינים. תפטרו את הבעיות שלכם קודם, אחר כך תדברו איתנו”.

טיעון כזה אינו הגיוני. בואו נדמיין לרגע מה היה קורה אם כן היינו מקבלים זאת. פירוש הדבר שאדם, כל אדם, שאינו פותר קודם כל את בעיותיו, לא יוכל להצביע על בעיות שיש לאדם אחר. במצב כזה, כיצד יוכלו הורים לחנך את ילדיהם?

תחשבו על אב האומר לבנו שעישון מזיק לבריאות על אף שהוא עצמו ממשיך לעשן. הבן מזהה שאביו אינו עקבי. הוא צודק. האב אומר דבר אחד אבל עושה דבר אחר. לכן זכותו של הבן לטעון שאביו אינו מתאים לכהן כדובר התנועה נגד עישון, אך הוא לא יכול לנפנף את הטענה שעישון מזיק לבריאות. באופן דומה, המשטר הסיני לא יכול לנפנף את הטענה שהוא פוגע בזכויות האדם של אזרחיו.

אד הומינם נסיבתי הוא בעיה שהתמודדו איתה טובי הפילוסופים בהיסטוריה. בעולם העתיק הייתה מקובלת ההנחה שמטרת הפילוסופיה היא ללמוד וללמד כיצד לנהל חיים טובים. הפילוסופיה עסקה במוסר, לא רק במובן המופשט שלה, אלא במובן המעשי ביותר שלה, בחיי היום-יום. היא הייתה “מדריך לחיים”. מכאן נבע שפילוסוף אמיתי, אותנטי ולא מזויף, ינהג בהתאם לפילוסופיה שלו. אבל מה קורה אם מגלים שהוא מתנהג בניגוד לעקרונות שהוא עצמו מטיף?

קולוטס, תלמידו של הפילוסוף אפיקורס (סביב 300 לפנה”ס) כתב חיבור שמטרתו להוכיח “שאין זה ניתן אפילו לחיות על פי תורותיהם של שאר הפילוסופים”. הוא ביקר את סוקרטס כשכתב: “מה שאמרת בדיאלוגים שלך היה דבר אחד, אבל מה שעשית בפועל היה דבר אחר”[6]. כמובן שמנגד, היו שטענו כי סוקרטס דווקא כן היה דוגמה לפילוסוף אמיתי, שמעשיו היו קרובים מאוד לתפיסותיו הפילוסופיות[7].

בכל זאת, קיים מקרה אחד שבו אד הומינם נסיבתי הוא דבר לגיטימי. זה קורה כאשר לב הטיעון עוסק באופיו של האדם. תחשבו, למשל, על אדם האמור להתמנות לשר בממשלה. במקרה זה תכונות האופי שלו הן חלק מהנחות היסוד המובילות להתאמתו לתפקיד. כלומר, כאשר יטענו שאריה דרעי:

  1. הורשע בעבירה של הפרת אמונים.
  2. על פי המשטרה, קיימת תשתית להעמידו לדין בגין עבירות מס והלבנת הון.

ולכן,

  1. אינו מתאים לכהן כשר.

טיעון כזה הוא לגיטימי ואינו נחשב לכשל לוגי, שכן הוא מכיל הנחות יסוד רלוונטיות העוסקות בשאלה האם המוניטין של האדם הופך אותו למתאים לכהן בתפקיד שר.


כשל לוגי רביעי

אנלוגיות מוטעות ומטעות

על פי כללי הלוגיקה והאתיקה יש להתייחס למקרים דומים באופן דומה, ובצורה עקבית. אם דרוש טיפול במקרה מסוג א’, העקביות דורשת שמקרים מאותו סוג שיופיעו בעתיד יטופלו באופן דומה. כך עובד גם החוק: אם בית המשפט יפסוק עונש מאסר לאדם שמעל בכספים בנסיבות מסוימות, הוא לא אמור לזכות מכל עונש אדם אחר שמעל בכספים באותן נסיבות בדיוק. זאת מהות הצדק הפורמלי – להחיל את החוק באופן עקבי על כולם.

כמובן, אין שני נאשמים זהים לגמרי וגם קשה מאוד למצוא שני נאשמים שנסיבותיהם זהות לגמרי. ובכל זאת, מספיק שהנסיבות דומות באופן רלוונטי, כדי שבית המשפט יתייחסו אליהן באופן דומה. אם השופט לא יתייחס אליהן באופן דומה, עליו לנמק מה ההבדלים בין המקרים ולהסביר מדוע ניתן גזר דין שונה.

זהו גם אחד הכלים החזקים ביותר בהצגת טיעון משכנע – לדרוש עקביות. אחת הדוגמאות המוכרות היא זו של בית המשפט העליון של מדינת אילינוי. ב-1977 נאלץ בית המשפט להכריע האם לאסור על חברי המפלגה הנאצית של אמריקה להציג את סמל צלב הקרס במהלך הפגנות. תושבים יהודים, בהם ניצולי שואה, טענו כי הסמל פוגע ומאיים עליהם מכיוון שהוא רומז שניסיונות הנאצים להשמיד את היהודים לא הסתיימו.

בהחלטתו הציג בית המשפט העליון אנלוגיה למקרה קודם, שבו נאשם לבש ז’קט עם המילים “Fuck the draft” (מילים המכוונות נגד הגיוס לצבא ארה”ב). בית המשפט קבע שביטוי מסוג זה, גם אם הוא פוגע באנשים מסוימים, מותר בהתאם לחופש הביטוי שניתן בחוקת ארה”ב ואין הצדקה לאסור אותו. כלומר, הצגת צלב קרס, על פי בית המשפט העליון, דומה ללבישת ז’קט עם הביטוי “Fuck the draft”. צלב הקרס הוא סמל שמעביר את אמונתם הפרסונלית של אנשים מסוימים והשימוש בו הוא “צורה סימבולית של חופש ביטוי הניתן בהגנות של התיקון הראשון”[8].

אבל מה קורה אם האנלוגיה שגויה? במקרה האחרון אפשר היה להתווכח עם גזר הדין ולטעון, למשל, שבהתחשב בהיסטוריה של השואה, צלב הקרס מאיים ישירות על אנשים בצורה שונה לגמרי מהאיום שיוצר “Fuck the draft” ולכן האנלוגיה שגויה[9].

הנה דוגמה נוספת. נניח שמישהו טוען שיש לאפשר בחינות עם ספרים פתוחים: “אף אחד לא מתנגד שרופא יפתח ספרי רפואה כאשר הוא נתקל במקרה רפואי מאתגר שעליו לפתור. אם כן, מדוע שסטודנטים הניגשים לבחינה קשה לא יורשו להשתמש בספרים שלהם גם כן?”[10]

מדובר באנלוגיה שגויה: בעוד שהסטודנטים נבחנים על הידע האישי שלהם, רופאים מנסים לאבחן בעיה שיש למטופל והידע הבסיסי שלהם כבר נבחן בעבר (לכן הם רופאים).

טעויות מסוג זה, עד כמה שנראות טיפשיות אולי, נפוצות מאוד ברשתות החברתיות בימים אלה. דוגמה לכך היא האנלוגיה שבה השתמשו גולשים בתחילת אוגוסט לאחר שרון חולדאי הודיע שיאיר את בניין עיריית תל אביב בדגל לבנון. “תגידו, כשהעם הסורי נרצח בהמוניו תחת שלטון אסאד, בניין עיריית תל אביב הואר בדגל סוריה? כשהעם האיראני נדרס תחת משמרות המהפכה באיראן עיריית תל אביב האירה בדגל איראן? מה זה העניין להאיר את [בניין] עיריית תל אביב בדגל אויב? התחרפנו לחלוטין”.

עיריית תל אביב מוארת בדגל לבנון יום לאחר הפיצוץ הכבד בנמל ביירות | [Jack Guez/AFP via Getty Images]

האנלוגיה שגויה מסיבה פשוטה: בכל המדינות שצוינו האחראי הישיר להרג האזרחים היה המשטר, בעוד שבלבנון היה מדובר בתאונה. גם אם המחסן שהתפוצץ היה של חיזבאללה, חיזבאללה אינו מייצג את מדינת לבנון ולא קשור לדגל לבנון.

טיעון נכון יותר היה מוכיח שממשלת לבנון – אותה מייצג הדגל – היא אויב שלנו, ולכן חולדאי האיר את בניין העירייה בדגל אויב. קל להוכיח זאת, לנוכח שיתופי הפעולה הענפים בין צבא לבנון (הנשלט על ידי ממשלת לבנון) ובין החיזבאללה. כפי שתועד לא פעם אחת, צבא לבנון מאפשר לחיזבאללה לקדם את פרויקט הסבת הטילים שלו לטילים מדויקים ולהבריח אמל”ח לתוך לבנון[11].


כשל לוגי חמישי

שתי שגיאות אינן הופכות דבר לנכון

עקביות היא כאמור עיקרון חשוב בבניית טיעונים. אך יש טיעון חוזר ונשנה המשתמש באופן מטעה ברעיון העקביות כדי לשכנע את קוראיו או מאזיניו. הוא נראה כך: מבקר הצגות שזה עתה חזר מבניין האופרה טען כי השחקנים בהצגה השתמשו בשפה בוטה ומעליבה וקידמו שימוש בסמים וקיום יחסי מין בקרב הצופים. בתגובה לביקורת, אחד ממעריצי המופע טען: “אין שום דבר שגוי במה שעשה השחקן המרכזי במופע. אחרי הכול, מיליוני אנשים רואים דברים גרועים בהרבה בטלוויזיה שלהם מדי יום”[12].

נשמע הגיוני, עד ששוקלים זאת ברצינות. הרציונל שהציג מעריץ המופע עובד כך: מכיוון שבכל יום אנשים צופים בטלוויזיה בסקס, באלימות וכו’, אין שום דבר שגוי במעשה הרע של השחקן המרכזי במופע. כלומר, אם מעשה רע מבוצע מדי יום, ומתקבל, המעשה הרע של שחקן המופע צריך להתקבל גם כן. עיקרון העקביות עובד כאן שעות נוספות – אם התרנו עוול מסוים בעבר, עלינו – בשם העקביות – לאפשר עוול נוסף כעת.

מדובר בהיגיון מעוות שנפוץ מאוד היום. הנה דוגמה: תופעה שמזעזעת אנשים מדי שנה היא פסטיבל אכילת הכלבים המתרחש בעיר יולין שבסין. כאשר עולים פוסטים בנושא בפייסבוק מצד אנשים נחרדים הטוענים שמדובר בנוהג אכזרי ומגונה, כמעט תמיד צץ מישהו שמבקר אותם: “לא ראיתי שהתנגדתם לפגיעה בחיות כמו תרנגולות ופרות שמגדלים אותן בתנאים אכזריים ואחרי זה שוחטים אותן כדי שתוכלו להפיק הנאה מבשרן”. כלומר, אם אתם סובלים הרג של חיות לצורך ייצור מזון (בשר) בישראל, מדוע אתם מבקרים הרג של חיות לצורך אכילת בשר בסין? אפשר להציג זאת גם כך: אם הרג חיות בישראל אינו דבר רע בעיניכם, אין סיבה שהרג חיות בסין ייראה דבר רע בעיניכם. שוב, מדובר בהיגיון מעוות. אין סיבה הגיונית לאפשר לעוול עכשווי להתקיים (אכילת כלבים בסין), רק משום שהתרנו עד עתה לעוול אחר להתבצע (גידול חיות בתנאים אכזריים ושחיטתן).

בואו ניקח דוגמה שרלוונטית למהומות שהתרחשו לאחרונה בארה”ב. מישהו טוען: “אנשים לבנים פגעו באבות אבותיי, בחבריי השחורים ובמשפחתי שהייתה חפה מפשע, ולכן זה בסדר שאפגע כעת באנשים חפים מפשע אחרים באמצעות הצתה ושבירה של חנויות במנהטן”.

הטיעון נשמע מעט קיצוני ותלוש מהמציאות, עד ששומעים מה אמר נשיא תנועת Black Lives Matter באזור ניו יורק, הוק ניוסום (Hawk Newsome), בריאיון לעיתון ניו יורק פוסט[13]. “אם המדינה הזו לא תיתן לנו מה שאנחנו רוצים, אנו נשרוף את המערכת ונחליף אותה. בסדר?”. כשכתבת העיתון שאלה את ניוסום מה מקווה התנועה להשיג באמצעות אלימות, השיב לה ניוסום: “וואו. מעניין שאת מציגה את השאלה כך. המדינה הזו נבנתה על בסיס אלימות. במה עסקה המהפכה האמריקנית? מה היא הדיפלומטיה שלנו ברחבי העולם? אנחנו נכנסים ומפוצצים מדינות ומחליפים את המנהיגים שלהן במנהיגים שאנחנו אוהבים. אז כל אמריקני שמאשים אותנו באלימות הוא צבוע ביותר”. ניוסום טוען: מכיוון שנעשו עוולות בעבר שהתקבלו על ידי הציבור, לגיטימי שנבצע עוולות כעת.


כשל לוגי שישי

אשמת הקירבה

העיתונאי עמית סגל מכיר את כשל “אשמת הקירבה” היטב. אביו הוא העיתונאי חגי סגל, שב-1980 נמנה עם חברי המחתרת היהודית. סגל האב הורשע בחברות בארגון טרור ונידון לחמש שנות מאסר. לכן קל לאנשים הרוצים “להיכנס” בסגל הבן לתקוף את הקשר הזה, ובכך לרמוז שיש איתו בעיות ערכיות או רעיוניות, במקום לתקוף את הטיעונים שהוא מעלה. “גם אם תזכירו את אבא שלי עוד אלף פעם בניסיון לבייש אותי, זה לא יעיד עליי, אלא רק על החינוך הקלוקל שקיבלתם מאבא שלכם”, כתב סגל ב-9 באוגוסט בטוויטר.

בואו נתעכב על זה רגע. הנחת המוצא בטיעון נגד סגל היא שאבא שלו, שהורשע, העביר לו ערכים מסוימים רעים המשפיעים על שיקול דעתו לרעה. כמובן, מדובר בהנחה לא מבוססת בעליל, שכן אף אחד לא יודע מה לימד אותו אביו, מלבד הוא עצמו ואולי מישהו מקרוביו. באותה מידה ייתכן שאביו העביר לו ערכים אחרים מכפי שנדמה. גם לזה אין שום ביסוס, אבל גם לטענה הקודמת אין שום ביסוס ולכן עדיף לא לטעון זאת כלל, אלא אם רוצים להשתמש במכוון בכשל הלוגי הזה כדי לפגוע בעמית סגל ולהשפיע על דעת הקהל שתהיה נגדו.

באופן דומה, מי שמוגדר כטייקון נתפס מיד כמנוול; והיו ימים שבהם אדם ממעמד גבוה תויג אוטומטית כבורגני נצלן. בימים אלה כל רעיון הפריבילגיה הלבנה והגזענות המערכתית מתבסס על “אשמת הקירבה”. רק מעצם היותכם לבנים, הנהנים בעקיפין מיתרונות המערכת הלבנה והגזענית, אתם הופכים ל”שותפים לפשע” הגזענות.

“אשמת קירבה” מסוג זה או אחר אינה עוסקת באיכות הטיעון או הדעה של האדם. אפילו אם מישהו חבר באמת בקבוצה בעייתית, קרוב לוודאי שהוא עדיין מחזיק בדעה אישית, אמונה או איכויות שאינן מאפיינות את הקבוצה כולה.


כשל לוגי שביעי

אם לא ניתן להוכיח את זה – זה לא קיים

כשאתם לא יודעים משהו, זה לא אומר שהוא לא קיים או שגוי. אחת הנטיות הגדולות ביותר שלנו היא להשתמש בחוסר הידע שלנו או בחוסר הראיות, כדי לטעון שהיפוכו של דבר נכון. זה עובד כך:

  1. אין לנו מושג אם הצהרה א’ נכונה.

לכן,

  1. הצהרה א’ שגויה.

דמיינו את המקרה הבא:

  1. אין לנו מושג אם יש חיים מחוץ לכדור הארץ.

לכן,

  1. אין חיים מחוץ לכדור הארץ.

בעוד 1 עוסק בחוסר הידע שיש לנו כרגע לגבי קיומם או אי קיומם של חיים מחוץ לכדור הארץ, טענה 2 לא קשורה אליו וקובעת בנחרצות שאין חיים שם בחוץ, במקום לומר את האמת הפשוטה הנובעת מ-1: איננו יודעים אם יש או אין חיים מחוץ לכדור הארץ.

הנה דוגמה נוספת. האם יש אלוהים? אם נשאל מדען אתיאיסט, הוא יענה שכדי להאמין בקיומו של אלוהים נדרשות ראיות. ומכיוון שאין ראיות אמפיריות המוכיחות זאת, הרציונל אומר שאלוהים לא קיים. כאמור, זהו אותו כשל לוגי בסיסי.

לאורך ההיסטוריה הועלו טיעונים רבים לקיומו או לאי קיומו של האלוהים. “אסכולת אתונה” של הצייר רפאל בתקרת מוזיאון הוותיקן | [Shutterstock]

אבל קורה כאן דבר מעניין נוסף. יקום אדם דתי ויאמר: “מניין לך לדעת שאין אלוהים? האם באמצעות הניסיון האמפירי אתה יכול להגיע למסקנה שאלוהים לא קיים? האם תוכל לסרוק את כל ממדי הזמן-מרחב ולטעון שלא מצאת אלוהים באף אחד מהם?”.

האדם הדתי נקט בכשל לוגי דומה, רק הפוך. הוא טוען:

  1. אין לך מושג שהצהרה א’ (האם יש אלוהים) שגויה.

לכן,

  1. הצהרה א’ נכונה.

ובמילים אחרות:

  1. אין לך יכולת להוכיח שאלוהים לא קיים.

לכן,

  1. אלוהים קיים.

המדען לא יקלוט את הטעות וגם לא יודה שטעה קודם, ובמקום זאת ימשיך להתעקש. הוא יאמר: “כפי שלא ניתן להוכיח את קיומה של פיית השיניים, כך לא ניתן להוכיח את קיומו של אלוהים. וכפי שאתה לא מצפה שאאמין בקיומה של פיית שיניים, אתה לא מצפה שאאמין בקיומו של אלוהים, נכון?”

נשמע משכנע. אבל אז יקום האדם הדתי, שבמקרה סיים לימודי פילוסופיה, ויטען שמדובר באנלוגיה מוטעית (ראו קטע נפרד העוסק באנלוגיות מוטעות). הוא יאמר: “ראיות לקיומה של פיית השיניים אין, אך ראיות לקיומו של האל יש גם יש. הן מופיעות בספרות התיאולוגית והפילוסופית מהעת העתיקה ועד ימינו. החל מסיפור הבריאה וההתגלות בהר סיני, דרך עדויות של עשרות אלפי אנשים שטוענים שראו את האל לאורך ההיסטוריה הארוכה, ועד התייחסויות של הוגים שונים לנושא בספרות הענפה. במילים אחרות, אמונה באל אינה אמונה בפיית השיניים”.

יטען מנגד המדען: “אלה ראיות חלשות ביותר לקיומו של אלוהים. הן לא טובות, ולא עומדות באף סטנדרט אמפירי. הן לא מוכיחות דבר”.

יענה לו האדם הדתי: “אולי, אבל זה לא בתחום מומחיותך לקבוע זאת. זהו תחום השייך לפילוסופים ולתיאולוגים, לא לחוקר מדעי הטבע. תחום סמכותך הוא לחקור את החומר, את הפיזיקה שלו ואת הביולוגיה של עולם החי. אין לך, ולא אמורה להיות לך, אמירה לגבי מה שמצוי מעבר לכך – במטפיזיקה או בעל טבעי – שם נמצאים ישויות שמימיות, נשמות ומלאכים”.

בנושאים רבים קשה למצוא עדויות אמפיריות. במיוחד כאשר מדובר בנושאים הקשורים במטפיזיקה – רוחות, חייזרים, חטיפות על ידי חייזרים, יכולות על טבעיות ואלוהים. למעשה, לאלוהים אין אפילו צורה מוחשית או דמות שניתן לתפוס באמצעות כלי המדידה של המדע. אם המדע לא חוקר את העל טבעי אלא עוסק בעיקר בגבולות העולם הטבעי, אין היגיון להסיק שאם אין לו הוכחות אמפיריות לקיומו של אלוהים, אלוהים כנראה לא קיים. כאמור, התשובה הנכונה היא “אין לנו מושג”.

במקרים שאינם עוסקים בעל טבעי, בהם קל למצוא עדויות אמפיריות, הכשל הלוגי הזה לא מתקיים. תחשבו על מכונית אדומה מסוג דייהטסו סיריון שמחפשים בקיבוץ מסוים בצפון הארץ, אבל לא מוצאים. הטיעון המתבקש הוא: “אין עדויות לקיומה של דייהטסו סיריון בקיבוץ”, לכן, “לא קיימת דייהטסו סיריון בקיבוץ הזה”. מדובר בטיעון הגיוני לגמרי. בשונה ממלאכים ורוחות, מכונית היא “ישות” נראית לעין שניתן לאבחן באמצעות כלים מדעיים ושיטות אמפיריות. אם אתם לא רואים מכונית, קרוב לוודאי שאין מכונית.


כשל לוגי שמיני

אשליית הניטרליות

לעתים מופיעים אנשים או ארגונים המבקשים להיראות ניטרליים בנושאים מסוימים. הם משלים אותנו לחשוב שהם מתוחכמים ואינטליגנטים, כשלמעשה הם לא.

הנה דוגמה מהשנים האחרונות. מישהו טוען: “אני לא בעד הפלות ולא נגד הפלות” – נשמע ניטרלי, אך זה לא. טענה כזו נוקטת בעמדה ברורה מאוד לגבי הפלות. היא אומרת: “אנשים אחרים יכולים לבחור לבצע הפלה אם הם רוצים בכך”. מי שנוקט בניטרליות כזו מאמין שזה בסדר שנשים יפילו, כלומר, מדובר בדעה ברורה ולא ניטרלית כלל.

מישהו אחר טוען: “אני לא בעד עבדות ולא נגדה”. גם דעה כזו אינה ניטרלית כלל. היא יוצאת מנקודת הנחה שעבד אינו בן אדם בעל זכויות, ומאפשרת לאנשים לבחור להחזיק בעבדים אם ירצו בכך.

לכן אחד הטיעונים שצריך להוציא מ”הלקסיקון” הוא טיעון הניטרליות. כמעט שאין דבר כזה להיות ניטרלי בנושא מסוים. תחשבו על פייסבוק. פייסבוק רואה בעצמה “מתווך ניטרלי” של תכנים על גבי הפלטפורמה שלה. אבל היא לא. עמדה “ניטרלית” שכזו אפשרה לתכני טרור של החמאס להתפרסם בפייסבוק[14].

באופן דומה, כשאדם טוען שהוא ניטרלי לגבי בעיות המתרחשות במדינות אחרות, דעו שמדובר בניטרליות מזויפת. לדוגמה, כשאדם ניטרלי במה שקשור בהפרות זכויות אדם בעולם, הוא למעשה מאפשר לפוגעים לעשות כראות עינם.

אפשר לטעון שמגשר הוא ניטרלי. מגשר מגיע לפייס בין שני צדדים, בעל ואישה למשל. האם הוא יכול להיות ניטרלי? לכאורה כן. לא מעניין אותו להסכים עם אחד הצדדים, אלא למצוא קרקע משותפת לשניהם, לשתי הדעות. אבל הוא לא באמת ניטרלי. עמדתו היא למצוא קרקע משותפת לשניהם. הוא לא מאמץ אחת משתי האלטרנטיבות שמונחות לפניו – הדעה של הבעל או הדעה של האישה. הוא לא חושב בשחור או לבן. אלא אומר: יש אלטרנטיבה שלישית, ואולי אפילו יותר. אולי יש עשר אלטרנטיבות. בואו נבחן אותן.

אבל נקשה על עצמנו קצת יותר. מה לגבי ארגון סיוע הומניטרי כמו “הצלב האדום” – האם הוא יכול להיות ניטרלי? “הגישה ההומניטרית”, כותבת העיתונאית ההולנדית לינדה פולמן בספרה “תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי”, “נשענת על החובה להקל ללא תנאי את הסבל האנושי… ארגונים הומניטריים המאמצים את העקרונות ההומניטריים של הצלב האדום מבטיחים ניטרליות (אי מתן עדיפות לשיתוף פעולה עם צד אחד על פני שיתוף פעולה עם הצד האחר), אי משוא פנים ואי תלות (באינטרסים גיאו-פוליטיים, צבאיים ואחרים). אנשי סיוע הומניטרי מגישים סיוע בכל מקום אפשרי, בכל זמן אפשרי ולכל מי שאפשר לסייע לו”[15].

אנשי הצלב האדום מפנים גופות מבאנגוי, בירת הרפובליקה המרכז אפריקנית. דצמבר 2013 | [Sia Kambou/AFP via Getty Images]

עם זאת, פולמן טוענת שמכיוון ש”הצלב האדום” פועל בטריטוריות שהלחימה בהן כאוטית ונמשכת תקופה ארוכה, כמו בקונגו, בסומליה, באתיופיה ובסודאן, נוצר פעמים רבות מצב שבו הכנופיות, אנשי הצבא, הגנרלים, התועמלנים, מפקדי מיליציות וכו’ משתמשים בסיוע ההומניטרי הזה לתועלתם, לשם פגיעה באויב ולהארכת משך הלחימה. כך הופך הצלב האדום מארגון “ניטרלי”, לארגון המסייע לגורמים רצחניים. “באופן בלתי נמנע צפה ועולה שאלה אחת נוקבת: אם הסיוע הפך להיבט אסטרטגי של הלוחמה, האם עדיין ניתן להצדיק את טענת הניטרליות שבפי ארגוני הסיוע ההומניטריים? תארו לעצמכם שהשנה היא 1943 ואתם עובדים בארגון סיוע בין-לאומי. אמנם קיבלתם היתר להגיש סיוע למחנה מאוטהאוזן, אבל אתם יודעים שמפקחי המחנה ייקחו לעצמם חלק גדול מן האספקה. מה תעשו?”

המלצה לסיום

אתם יודעים שמרמים אתכם או שמציגים בפניכם טיעון שגוי מלא בכשלים לוגיים. עומדות בפניכם שתי אפשרויות:

  1. להוכיח את האדם השני.
  2. לקחת צעד אחורה, לנשום ולוותר.

הנטייה הטבעית היא להראות לאדם השני שהוא טועה, לנצח אותו בוויכוח. זוגות נשואים יודעים שגישה כזו בדרך כלל לא מובילה למקום טוב. האפשרות השנייה, לעומתה, קשה מאוד לביצוע אך יתרונה הוא ביכולתה להוביל לפתרון הקונפליקט מבלי להחמיר אותו.

בגיליון 314 (אוקטובר 2018) סיפרנו לכם על ג’יי היינדריקס, פרופ’ לרטוריקה מעשית במכללת מידלברי בארה”ב, שמציג בספרו Thank you for Arguing (2007) תיאוריה של אריסטו לפיה בכל סיטואציה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו שאלה אחת: מה נושא השיחה? לפי אריסטו, כל נושא שיחה מסתכם בשלושה דברים: “אשמה”, “ערך” ו”בחירה”.

הקטע הבא לקוח מאותה כתבה. דמיינו שאתם הולכים ברחוב ולפתע גנב מושך את ארנקכם ובורח. אתם רצים אחריו, עוצרים בעדו ומתחילים לנהל איתו דיאלוג:

“תחזיר את הארנק בבקשה. זה לא בסדר שלקחת אותו, עשית לי עוול”.

“לא לקחתי אותו”, משיב הגנב.

“אתה יודע שזה לא נכון, ראיתי אותך. תחזיר את הארנק!”.

יש כאן שלושה סוגי רטוריקה. הסוג הראשון הוא הַאֲשָׁמָה. המשפטים שמאפיינים אותו הם: “עשית לי עוול”, “ראיתי אותך”. סוג דיון כזה מופיע בדרך כלל בבתי משפט ומתבסס על ראיות. אריסטו הבחין שרטוריקה מהסוג הזה משתמשת במשפטים בזמן עבר ויוצרת ריחוק בין הדוברים. היא עובדת מצוין עבור עורכי דין ושוטרים (“נסעת מעל המהירות המותרת”) שצריכים לקבוע מי אשם ואת העונש שלו.

את הסוג השני אריסטו מגדיר כ”ערך”. “זה לא בסדר [שלקחת אותו]”, “אתה יודע שזה לא נכון”. המשפטים האלו נאמרים בדרך כלל בלשון הווה ומגדירים ערך כלשהו שמאפיין את האדם או את מעשיו בין אם הם טובים או רעים. זהו דיבור היוצר מחנות שונים ומפלג, מסביר פרופ’ ג’יי היינדריקס בספרו. תחשבו, למשל, על זוג שמתווכח.

היא: “אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?”

הוא: “למה? את לא אוהבת את המוסיקה שלי?”

הוא קובע שהיא לא אוהבת את המוסיקה שלו. אם הוא היה פוליטיקאי, ייתכן שהיה מוסיף: “וזה פשוט לא בסדר!” אריסטו הסביר שאנו משתמשים בזמן הווה כדי לדבר על הערכים שלנו: זה מוטעה, וזה נכון.

הסוג השלישי הוא “הבחירה”. הבחירה נאמרת בלשון עתיד ובמקרה שלנו לא מופיעה בכלל בדיון מול הגנב. אבל אריסטו חשב שדווקא הסוג השלישי, “הבחירה”, יכול לאפשר לנו להתקדם בדו-שיח ולהשיג את התוצאות הטובות ביותר לשני הצדדים. הוא מסביר שגם אם נקלענו לוויכוח שבו אנחנו נתקעים על שני הסוגים הראשונים, הסוג השלישי יכול לעזור לנו לצאת מהסיטואציה. לדוגמה, במקום המילים “תחזיר את הארנק”, יכולנו לנסח משפט בסגנון: “לא חשוב מה קרה לפני כן, אם תחזיר לי את הארנק אני פשוט אלך מכאן”, או “הארנק חשוב לי, אם תחזיר אותו נשכח מכל העניין. אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות”.

לפי אריסטו, זהו סוג הרטוריקה הפרגמטי ביותר. הוא מדלג על נכון ומוטעה, טוב או רע, וקופץ ישר לתועלת שבעניין. תדמיינו שהדיאלוג בין בני הזוג על עוצמת המוסיקה היה נשמע כך:

היא: “אתה יכול להנמיך קצת את המוסיקה?”

הוא: “כן, האם תרצי שאחליף לשיר אחר?”

היא: “אם הזכרת את זה, אני מעדיפה משהו פחות קצבי”.

הוא: “כלומר, לחפש שיר יותר מרגיע?”

הדיאלוג עוסק בבחירות ולא בערכים. הוא נמנע מלהיכנס לעניינים אישיים מדי, ולכן לא מוציא את המצב מאיזון. בעתיד יש בחירות, לא עובדות או ראיות. פרופ’ ג’יי היינדריקס מביא בספרו דוגמה משעשעת הממחישה זאת – ויכוח בין הומר סימפסון לאשתו תוך שימוש בזמן עתיד.

מארג’: “הומר, אני לא רוצה שתנהג במכונית שבנית בעצמך”.

הומר: “את יכולה לשבת שם ולהתלונן, או שאת יכולה לסרוג לי חגורות בטיחות”.

במקום להתעסק בעובדות או בראיות, לנסות להוכיח איכשהו לאשתו שהמכונית תקינה ובטוחה לנסיעה ולהתעמת איתה, הומר מציג אפשרות אחת מול אפשרות אחרת ומתרכז בבחירה.


  1. Yuan Yang, “China says coronaviruses behind Beijing outbreak ‘came from Europe’”, June 19 2020, Financial Times
  2. יעקב בר-און, מתן וילנאי פונה מזרחה: “גמרתי עם הפוליטיקה, אעסוק רק בסין”, מעריב, 25 בפברואר 2017
  3. שוקי טאוסיג, העין השביעית, פייסבוק, 5 באוגוסט 2020
  4. Niall Shanks, “God, the Devil, and Darwin: A Critique of Intelligent Design Theory”, 2004
  5. Hendrik van der Breggen, “The Straw Man Fallacy”, Apologia, August 2009
  6. N. Walton, “Searching For the Roots of the Circumstantial Ad Hominem”, University of Winnipeg, January 2001
  7. ראו 6
  8. United States Supreme Court, NATIONAL SOCIALIST PARTY v. SKOKIE, June 14, 1977
  9. בית המשפט העליון לא התיר לערער על החלטתו
  10. From Damer T. Edward, “Attacking faulty reasoning”, 1980, p-48
  11. ד”ר יוסי מנשרוף, “צבא לבנון – המשת”פ של חיזבאללה”, מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון, אוקטובר 2018
  12. מבוסס על דוגמה שהביאה הפילוסופית טרודי גובייה בספרה A Practical Study of Argument, מהדורה שביעית, 2010
  13. Mark Moore, “BLM leader: If change doesn’t happen, then ‘we will burn down this system’”, New York Post, June 25 2020
  14. Shurat Hadin, Google: “$1 Billion Lawsuit Accuses Facebook of Enabling…”, March 2019
  15. לינדה פולמן, “תעשיית החמלה: מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי”, פרק ההקדמה

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
אמנות הטיעון וההטעיה

איל לוינטר 27 דק׳

באמצע אוגוסט האחרון טען בפייסבוק איש עסקים סיני המתגורר בישראל כי "קוביד 19 לא הגיע במקור מסין. הממשלה הסינית אמנם הייתה זו...

פיקאסו, קורבה וההיסטוריה האנרכיסטית של האמנות המודרנית

איל לוינטר, מאיה מזרחי 28 דק׳

בסצנה מתוך הסדרה הפופולרית "אמילי בפריז", אמילי יושבת בבית קפה מפורסם בפריז, "קפה דה פלור",...

איך יודעים שאלוהים קיים

מאיה מזרחי 12 דק׳

שני חוקרים יצאו לטייל בג'ונגל והגיעו לקרחת יער. שם הם הבחינו בגינה שצומחים בה פרחים ועשבים רבים. חוקר אחד אמר לשני: "אין לי שום...

המעגל הסודי של האמנות המודרנית

מאיה מזרחי 19 דק׳

אימם של פיטר וג'יין החליטה לקחת אותם לגלריה לאמנות מודרנית, לצפות בתערוכה בשם "המוות של המשמעות". "האם אמנות היא דבר יפה?" שאלה...

החיפוש אחר יופי אמיתי

מאיה מזרחי 12 דק׳

ז ה היה עוד סיור עמיתים מקצועי במוזיאון הסמית'סוניון בוושינגטון בהדרכתו של מנהל המוזיאון, אבל עבור הפרופ' לאמנות ארתור פונתינן...

הקרב על המערב

איל לוינטר 25 דק׳

מהפכת תרבות שוטפת את החברה האמריקנית בימים אלה. בתחילת ינואר 2021 הודיעו נציגי בית הנבחרים מטעם המפלגה הדמוקרטית שבכוונתם לקדם בקונגרס הצעה להשתמש...

פרדריק הארט והדרך לזעזע את “הבורגנות השבעה”

חיים נבון 3 דק׳

חיילים אמריקנים שלחמו בווייטנאם התאגדו ב-1979 כדי להנציח את רבבות הנופלים במלחמה. הם אספו...

“להערכתי יתרחש עימות גלובלי ב-2020, וצה”ל ייכנס קרקעית לעומק סוריה”

איל לוינטר 20 דק׳

פרופ' דוד פסיג הוא חוקר עתידים המתמחה בחיזוי מגמות...

שתפו: