הרשמה לניוזלטר

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא,…

ד"ר משה רט | 10 באוגוסט 2020 | דעות | 4 דק׳

זכור כי תמות – לאו דווקא מהקורונה

לאחרונה העסיקה אותי השאלה מדוע אנשים בימינו אינם פוחדים מהגיהינום. בעקבות זאת התעוררתי למחשבות נוספות בנושא, ולשאלה הכללית יותר: מדוע אנשים אינם לוקחים ברצינות את המוות?

אם נסקור לרגע את ההיסטוריה האנושית, הרי שבקרב המהפכות הרבות שהביא איתו העידן המודרני, נמצאת גם אחת שלא תמיד נותנים עליה את הדעת. מדובר בהעתקת כובד המשקל מהעולם הבא אל העולם הזה.

בעולם העתיק, בימי הביניים וגם בתקופת הרנסנס ייחס האדם חשיבות רבה ביותר לשאלת הגורל שלאחר המוות. העולם הזה נתפס, כלשונם של חז”ל, כפרוזדור המוביל לטרקלין – שלב מעבר בלבד לקראת הקיום הנצחי של העולם הבא. ממילא, מטרתו של העולם הזה אינה בעצם החיים בו, אלא בהכנתו של האדם ובפיתוח נשמתו כך שיהיה ראוי להגיע לשלב שאחריו. זה היה אחד מתפקידיהן המרכזיים של הדתות – לא לארגן ולנהל את ענייני החברה (בשביל זה לא צריך דת), וגם לא ללמד את האדם יותר מדי עובדות על העולם (בשביל זה יש מדע), אלא להדריך אותו איך לחיות חיים טובים כפי רצון האל ולזכות בכך לחיי העולם הבא.

ובאמת, יש בכך היגיון רב. אין דבר ודאי יותר בחיים מאשר הידיעה שיום אחד נמות. עבור האדם בן העולם העתיק, הידיעה הזו הייתה מוחשית ביותר. ואם אנחנו הולכים למות, הדבר הרציונלי ביותר שניתן לעשות הוא להתכונן לכך בצורה הטובה ביותר, לאסוף כמה שיותר מידע בנושא, ולנסות למצוא את הדרך שתבטיח לנו סיכויים טובים יותר להצלחה שם.

היה לי פעם חבר שדגל בפילוסופיה הומאניסטית ליברטריאנית ביותר. באחת השיחות בינינו הוא דיבר על כך שצריך להתייחס למציאות הריאלית כפי שהיא, ולא להתעסק במטאפיזיקה ובדמיונות שווא. אמרתי לו בתגובה שהמוות הוא הדבר הריאלי ביותר שקיים, וההתעלמות ממנו תוך התמקדות בעולם הזה בלבד – היא הבריחה הגדולה ביותר מן המציאות. איך אפשר להגדיר את עצמך כריאלי בלי להתייחס לאירוע שכל אדם עלי אדמות יחווה בשלב מסוים?

שמא תאמרו, אין לנו שמץ של מושג מה עשוי לקרות לנו לאחר המוות, ולכן ממילא אין טעם להשקיע מאמצים בבירור הנושא. אבל זה כמובן אינו נכון. יש לנו לפחות שמץ של מושג. ישנן מסורות דתיות בנושא, עדויות של חוויות סף מוות, סיאנסים, מפגשים עם רוחות וכן הלאה. נכון, אף אחת מאלה אינה עומדת בסטנדרטים של הוכחה מוחלטת (או “מדעית”). אבל לגבי המוות עצמו, יש גם יש לנו הוכחות מוחלטות – אז האם לא כדאי לפחות לקחת בחשבון את הנתונים האלו כשאנו באים לחשב את דרכנו בחיים?

אני נזכר בספר “מנהרה בשחקים” של רוברט היינליין. בעולם העתידני המתואר שם, כל אזרח הרוצה לקבל זכויות מלאות חייב לעבור מבחן הישרדות, בו הוא נשלח לכוכב לכת בלתי ידוע וצריך לשרוד שם במשך כמה ימים. לנבחנים אין מושג מה מצפה להם באותו כוכב: מדבריות לוהטות או קרח קפוא, ג’ונגלים או אוקיאנוסים, האם יש שם חיות טרף או אטמוספירה רעילה, וכן הלאה. אבל מה שבטוח הוא, שהם אכן יישלחו לאותו כוכב. ולכן הם מנסים להשיג כמה שיותר רמזים לגבי הצפוי להם, להיאחז בכל פיסת מידע או השערה, ולנסות להכין את עצמם לכל תרחיש אפשרי. מדובר הרי באירוע משמעותי ביותר, שאלה של חיים ומוות. הדבר המטורף ביותר שניתן לעשות הוא להתעלם מהכול, ופשוט לעבור בשער בלי לקחת שום ציוד, אספקה או נשק, ולסמוך על כך ש”יהיה בסדר”.

דלת סגורה עומדת בפנינו. יום אחד, בוודאות, נצטרך לעבור דרכה. מאחוריה יכול להיות… כל דבר. האם לא ננסה להתכונן? האם מסורות מעורפלות ורסיסי מידע, אינם עדיפים לכל הפחות על התעלמות גמורה?

כמובן, ייתכן שלא קורה כלום אחרי המוות. שהמוות אינו אלא חידלון, וממילא אין צורך בהכנה מיוחדת כלפיו. אבל אף אחד אינו יודע את זה בוודאות, גם לא האתיאיסטים והמטריאליסטים הטוענים בנחרצות שהם משוכנעים בכך. מנגד עומדות לא מעט עדויות על אפשרות לקיומם של חיים מעבר לקבר. האם זה רציונלי לשלול בנחרצות את האפשרות הזו בלי כל נימוק משכנע? (מה שמזכיר כמובן את “ההימור של פסקל”, לפיו הדבר הרציונלי לעשות במקרה של ספק הוא להיות אדם מאמין, בשל חישובי הרווח וההפסד האפשריים הכרוכים בכך. ולא ניכנס עכשיו לדיון הפילוסופי סביב טיעון זה).

אבל זו בדיוק המהפכה שהתחוללה בעידן המודרני. אנשים הפסיקו במידה רבה להעסיק את עצמם בשאלת העולם הבא, והפנו את כל תשומת ליבם לשיפור החיים בעולם הזה. לא מדובר רק בחילונים, גם אצל דתיים רבים העולם הבא אינו תופס מקום מרכזי בחייהם והם אינם מקדישים לו מחשבה רבה. כמובן ששיפור העולם והחברה הוא דבר מבורך שתועלת רבה יצאה ממנו, אבל אם העולם הבא אכן קיים, הרי ששיפור תנאי החיים ב”פרוזדור” יתגלה כפיצוי עלוב לעומת חוסר ההכנה לחיים ב”טרקלין”.

האדם המודרני מתעלם מהמוות. מתכחש לו כאילו אינו קיים. בניגוד לאדם בעולם העתיק שחי איתו יום יום, האדם בן זמננו משתדל כמיטב יכולתו להעמיד פנים שהמוות אינו קיים. כשהוא מגיע, מתייחסים אליו כאל תאונה מצערת שאיכשהו ניתן היה למנוע. בימינו, גם זקנים וחולים מתים בדרך כלל בבתי חולים ולא בביתם, בקרב בני משפחתם וחבריהם – דבר העוזר להדחיק את קיומו של המוות. אבל בסופו של דבר, הוא אכן משיג אותנו. והדבר הרציונלי ביותר לעשות הוא לנסות לברר כמיטב יכולתנו מה המשמעות של זה עבורנו, ומה עלול לקרות לנו אחריו.


משה רט הוא רב ודוקטור לפילוסופיה כללית. בכתיבתו הוא משלב יהדות, פילוסופיה ותרבות פופולרית. המאמר פורסם במקור באתרו “מיסטריום”

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
שיעורים לחיים מהקלאסיקות הגדולות

צוות אפוק

1 אהבה, חמלה ומה שביניהן מאת איל לוינטר מרבית בני האדם מייחלים לאהבה ומהרהרים בה, בין אם זה נער מתבגר המרגיש...

הגולאג הדיגיטלי של גוגל

דינה גורדון

מייקל רקטנוואלד (Rectenwald) הורחק לסמסטר שלם ממשרתו כפרופסור בפקולטה למדעי הרוח והחברה באוניברסיטת ניו יורק. הסיבה להרחקה הייתה...

המילה החשובה שיצאה מהאופנה

חיים נבון

ההיסטוריון הצבאי מרטין ון קרפלד כתב ספר שפמיניסטיות לא אהבו. התגובות היו חריפות מאוד, ועבודתו בשתי אוניברסיטאות הופסקה. "למדתי...

הסובלנות החדשה

איל לוינטר

גידי היה נחוש לכסח את הדשא שגדל בחצר. בסוף השבוע הוא הוציא את מכסחת הדשא והתחיל בעבודה, כשלפתע הבחין בשכן מנופף לשלום. "כשתסיים אצלך יש לי בשבילך...

התחום האפור של ההתחממות הגלובלית

איל לוינטר

ב-7 באוקטובר 1912 נודע לעולם שעליו להתכונן לקטסטרופה. עיתון הלוס אנג'לס טיימס הזהיר את קוראיו כי כדור הארץ נכנס...

“אפשר לשבת בחוף הים, לשתות משהו ולהרגיש נהדר. השאלה אם נרגיש סיפוק ומשמעות. לרגע אולי כן. אבל מה הלאה?”

רקפת תבור

"תעשה את מה...

איך ללמד חוכמה במקום ידע

דינה גורדון

אחד התפקידים המרכזיים של המורים בעבר היה להעביר ידע. היום הידע קיים בכל מקום. מהו אם כך תפקידו של המורה היום? אני שואלת את פרופ'...

פשיזם: הסיפור האמיתי

איל לוינטר

נדמה לאחרונה שלפי התקשורת כולם פשיסטים. דונלד טראמפ ללא ספק פשיסט – התקשורת מאשימה אותו בפשיזם ואף בניהול מחנות ריכוז על גבול...

שתפו: