הרשמה לניוזלטר

ייתכן ששמעתם בחודשים האחרונים, לפחות פעם אחת, את המושג “פריבילגיה לבנה”. אולי גם שמעתם בחדשות או…

ד"ר ג'יימס לינדזי | 10 באוגוסט 2020 | דעות | 6 דק׳

איך לדחוף שטויות שיהרסו את החברה

ייתכן ששמעתם בחודשים האחרונים, לפחות פעם אחת, את המושג “פריבילגיה לבנה”. אולי גם שמעתם בחדשות או ראיתם בטלוויזיה טענות לפיהן כל האנשים הלבנים אשמים ב”גזענות מערכתית”, אף על פי שמרביתם, כמוכם, לא תומכים בגזענות ואף מתנגדים לה. עד כמה שזה נשמע מוזר, בארה”ב זו כבר מגפה שבאופנה – מאשימים את הלבנים בעליונות וב”גזענות מערכתית”. לפני שזה יגיע גם אליכם, כפי שתופעות תרבותיות רבות אחרות מגיעות מארה”ב למדינות המערב, מגיעה לכם הזדמנות להבין במה מדובר ואיך להתנגד לכך.

ראשית קצת רקע. רעיונות הגזענות המערכתית והפריבילגיה הלבנה משתייכים לענף של “תיאוריית הזהות הביקורתית” (Critical Identity Theory) המכונה “לימודי עליונות לבנה” (Whiteness Studies). לפי החוקרים בענף זה, מכיוון שאתם נהנים מהיתרונות שמספקת לכם המערכת רק מעצם היותכם “לבנים”, אתם “שותפים לפשע” של המערכת הגזענית.

גם אם אינכם לבנים, אבל נהנים מיתרונות המערכת הלבנה, תכונו “כמעט-לבנים” (white-adjacent) ועדיין תואשמו בגזענות מערכתית. זה מה שמכונה “פריבילגיה לבנה”: ההנאה מגישה ליתרונות ולזכויות יתר בשל היותכם לבנים או כמעט-לבנים. ויש יותר מזה – ההנאה מיתרונות המערכת מובילה אתכם כביכול לקשור קשר שבשתיקה עם כל יתר הלבנים כדי לשמר את אותם יתרונות – תופעה שחוקרי העליונות הלבנה מכנים “שותפות לבנה לפשע” (White Complicity).

פה מגיעים לנקודה חשובה. “שותפות לבנה לפשע” הוא רעיון שפותח לעומק בספר פילוסופי-למחצה משנת 2010 בשם “להיות לבן, להיות טוב” מאת ברברה אפלבאום[1]. בספרה, אפלבאום לוקחת את ההגדרה המקובלת ל”שותפות לפשע” – העוסקת לרוב ב”שותפות מכוונת בפשע” – ומרחיבה אותה. מבחינתה, כל מי “שהרוויח תועלת כלשהי מהנסיבות הגורמות לבעיה או המאפשרות את קיומה”, הוא שותף לפשע. במילים אחרות, כל מי שמרוויח תועלת כלשהי מהנסיבות הגורמות למערכת להיות דכאנית וגזענית, הוא שותף לפשע הדכאני והגזעני.

כדי להבין יותר לעומק את העניין ולראות עד כמה מגוחכת ההרחבה של אפלבאום למושג “שותפות לפשע”, נשתמש באנלוגיה. דמיינו לעצמכם שאתם הולכים לצד חבר על המדרכה, לאורך הכביש. אתם מנהלים איתו שיחה ערה כך שאינכם שמים לב לרגליכם או לדרך. במקרה אתם דורכים על בקבוק שבור שהושלך על המדרכה, מסובבים את הקרסול, מועדים ונופלים הישר על חברכם. הכתף שלכם פוגעת בו בעוצמה והוא עף מהמדרכה לכביש, בדיוק כשמכונית חולפת במהירות גבוהה מהמותר. המכונית פוגעת בחברכם והוא נהרג במקום.

מי אשם? מי נושא באחריות המוסרית למותו של חברכם? אדם רציונלי יטען שזו הייתה תאונה. אין זו אשמתו של איש, אף על פי שאולי תאשימו את עצמכם: אולי הייתם צריכים לשים יותר לב, אבל כך גם חברכם, אחרת הוא לא היה נופל. אולי יכולתם ללכת בצד השני של המדרכה. ולמעשה שניכם יכולתם גם להחליט לטייל בשעה אחרת, אם הבוס בעבודה לא היה מאלץ אתכם לעבוד במשמרות ערב, מה שהשאיר את שעות הבוקר לטיול משותף.

אפשר לחפש אשמים גם במקומות אחרים: הנער חסר האחריות שהשליך את בקבוק האלכוהול לעבר המדרכה בלילה הקודם. הוא היה רק בן 17, בכלל אסור היה לו להחזיק ברשותו אלכוהול. כיצד הוא השיג אותו? או אולי האשמה נעוצה במכונית הפוגעת שלא הייתה צריכה לנסוע מעבר למהירות המותרת, על אף שהנהגת קיבלה שיחה מאחות בית הספר שהאיצה בה לאסוף מהר את בנה החולה. למעשה כל התאונה הייתה נמנעת אם אחות בית הספר הייתה קצת יותר רגועה בטלפון.

טענות מהסוג הזה אולי נשמעות לכם מוגזמות, אבל זאת בדיוק צורת החשיבה או ההנמקה שעשויה להיות לאדם המחפש נואשות להאשים מישהו אחר כשמשהו רע קורה. זהו ניסיון נואש להטיל אחריות מוסרית במקרה שבו קרוב לוודאי שופט בית המשפט יפסוק כי מדובר בתאונה ללא כל אשמים. לפעמים תאונות קורות. מן הסתם, לאדם באבל כבד או לאדם המעונה נפשית מהתוצאה, פסק דין מסוג זה עשוי לא להיות מספק. ברברה אפלבאום היא בדיוק אדם כזה. לדידה, האשמה בוודאי נעוצה היכן שהוא.

לפי ההיגיון של אפלבאום, השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא “מי המרוויח מהנסיבות שגורמות לבעיה או המאפשרות את קיומה”. כלומר, הניתוח של אפלבאום ישאל “מי מרוויח מהמערכות השונות שהובילו למותו הטראגי של אותו חבר”. לאחר שתתבהר התשובה, תשאף אפלבאום להטיל אחריות מוסרית על כל אותם אנשים – ולהניע אותם לנקוט באקטיביזם חברתי רדיקלי נגד המערכת.

אז מי מרוויח כאן? אפשר להתפתות ולומר שאיש אינו מרוויח. חברכם מת, אתם מתאבלים, יחד עם החברים שלו ובני משפחתו. נהגת המכונית בבלבול עמוק, וחבריה ובני משפחתה נושאים בעול. כל מי שאולי קשור לסיפור עשוי לחוש אשמה. כמובן, חלקם עשויים להכחיש זאת. היכולת להכחיש שותפות מערכתית היא, עבור אפלבאום, תכונה מפלילה של פריבילגים. עם זאת, יש אחרים שלעולם לא ידעו על הנזק שהם גרמו, כמו הנער השיכור ששבר את הבקבוק או עובדי הקפיטריה שטיגנו יתר על המידה את הבמיה שגרמה כאב בטן לבנה של הנהגת. על פי אפלבאום, גם אנשים אלה נושאים באחריות מוסרית מסוימת בשל התועלת הרגשית שהם מפיקים, במובן זה שאינם צריכים לסבול כשטרגדיה מתרחשת.

אולם זאת עדיין לא הנקודה המרכזית של אפלבאום. זה בקושי מקיף את הפרק הראשון של הניתוח שלה, שבו היא טוענת כי זה כשלעצמו – לאפיין את כל אלה הקשורים ישירות “בנסיבות שאפשרו את הטרגדיה” – אינו מספיק לאפיון “שותפות לבנה לפשע”. אפלבאום תחפש גם את כל האנשים שהפיקו תועלת מהמערכות שהפיקו תועלת מהנסיבות שגרמו לבעיה או אפשרו את קיומה. מבולבלים? הנה הסבר פשוט יותר: הנער שזרק את הבקבוק לא יכול היה לשבור את הבקבוק אלמלא הייתה מאחוריו חֶבְרָה שלמה (מערכת) התומכת במכירת אלכוהול וצריכתו, או המאפשרת לבני נוער התנהגות פרועה, או שלא מצליחה לאכוף את החוק באמצעות המשטרה או לנקות את הרחובות בזמן. שלא לדבר על מוכרי המשקאות החריפים – הם הרוויחו באופן שיטתי מהנסיבות שתרמו למותו של חברכם. יש יותר מזה – יצרן המכונית שבה נהגה האישה בוודאי הרוויח מכך שהיא רכשה אותה, ולכן גם הוא שותף לפשע. למעשה, התרבות כולה, התומכת במכוניות ומסתמכת עליהן לצורכי תעבורה, גם היא מעורבת. יצרני נעלי ההליכה שנעלתם גם הרוויחו והם שותפים לפשע, שלא לדבר על האנשים שסללו את הכבישים וודאי נושאים באחריות לטרגדיה.

ה”אנליזה” הזאת יכולה להימשך עוד ועוד, עד שיימצא אשם כל מי שעשוי להרוויח תועלת כלשהי – בעבר, בהווה או בעתיד – מהנסיבות שהובילו לטרגדיה: מאיזושהי “תרבות משקאות חריפים”, “תרבות מכוניות”, “תרבות משטרה”, “תרבות כושר”, התרבות המערבית, הקפיטליזם ועוד ועוד ועוד. במילים אחרות, כל האנשים בחברה כולה שותפים לדבר עֲבֵרָה. כל אותם אנשים שמנינו לעיל וכל שאר האנשים, אשמים כולם במותו של חברכם. התרופה היחידה לתיקון העוולה המוסרית הזאת היא לנקוט (בעיקר באופן סימבולי) באקטיביזם, כדי לנסות להרוס את כל המערכות האלה ואת החֶבְרָה המאפשרת את קיומן ברמה הבסיסית ביותר.

אם לסכם, על פי אפלבאום וחוקרים ביקורתיים אחרים של “לימודי עליונות לבנה”, כל אדם שהשתתף, “תמך” והפיק תועלת מהתרבות או המערכת שאפשרה לטרגדיה הזו לקרות, הוא רוצח, או לכל הפחות מעורב בהריגה.

זה נשמע מטורף (וזה אכן כך), וכדי לטעון שלזה אפלבאום מתכוונת כשהיא מדברת על “אשמה לבנה”, כל מה שנותר לעשות זה להחזיר את עניין הגזע לתמונה ולעקוב אחר הניתוח שלה. ברגע שעושים זאת, כל אדם לבן, כמעט-לבן וכו’ שמרוויח מתרבות ה”עליונות הלבנה” ושאינו פועל ללא הרף ובאופן פעיל לפירוק המערכת שיצרה ומאפשרת זאת, הוא בהכרח “דוגל בעליונות לבנה” ו”גזען” (אדם המרוויח מהנסיבות שהובילו לקיומן של אפליה גזעית, דעות קדומות וכו’, מכל סוג שהוא). זו התזה המרכזית של אפלבאום על קצה המזלג, ועל בסיס ביזרי זה מקודם רעיון הגזענות המערכתית בחברה.

כפי שאנו רואים כאן, חשיבה מערכתית, כפי שמגדירים אותה חוקרים אקטיביסטים-ביקורתיים, לא רק שאינה מבהירה את הבעיות שהיא מקווה לפתור, אלא מסבכת אותן ומקשה מאוד עבורנו להבין או לעשות משהו מלבד לחוש רע על מעורבותנו או השתייכותנו ל”תרבות” או ל”מערכת” שלפעמים מפיקה תוצאות רעות.

קחו זאת לתשומת ליבכם: “גזענות מערכתית” לא הופכת אתכם לגזענים. אינכם רוצחים או אשמים בהריגה רק משום שתאונות דרכים מתרחשות לפעמים ואתם חיים בחברה שבה אנשים נוהגים במכוניות.

לעתים קשה להכריע בסוגיות הקשורות באחריות מוסרית, אבל אין כל צורך להקשות על המצב עוד יותר באמצעות תיאוריה שגויה שלא מוסיפה בהירות, אלא מטשטשת אותה.


ד”ר ג’יימס לינדזי חוקר תיאוריות פוסט מודרניות. הוא חיבר שישה ספרים והקים במשותף את אתר New Discourses העוסק בנושאים אלה. בגיליון 335 הוא התראיין למגזין אפוק


  1. Barbara Applebaum, “Being White, Being Good: White Complicity, White Moral Responsibility, and Social Justice Pedagogy”, 2010

שתפו את הכתבה:

כתובת "חיי שחורים חשובים" (Black Lives Matter) פרוסה ברחוב מרכזי בסן פרנסיסקו ביוני השנה | [Josh Edelson/AFP via Getty Images]

עוד כתבות של ד"ר ג'יימס לינדזי

  1. 1.

    דעות

    2+2 = 5

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
האקדמאים שהפילו את האקדמיה מכים שנית

יאן יקיאלק

כל מחקר המוגש לפרסום בז'ורנל אקדמי המכבד עצמו צריך לעבור ביקורת עמיתים. הוא נקרא על ידי אנשי אקדמיה המתמחים...

מהו העיקרון שמניע את העולם ומי הם האנשים שמנסים להרוס אותו

איל לוינטר

מאז תחילת ההיסטוריה ניסו בני האדם להבין את החוקיות הגלומה בעולם: את...

תחקיר: כיצד המידע הגנטי שלנו עובר לממשלת סין

איל לוינטר

בבניין שהיה פעם מפעל נעליים שוכנת היום בעיר שֶן-גֶ'ן (Shenzhen) חברת מיפוי הגנום הגדולה בסין ואולי בעולם כולו....

השורשים המפתיעים של הקומוניזם

כריס צ'אפל, צוות אפוק

פרק א' - איך הכול התחיל כבר 11 שנה שהעיתונאי ג'ושוע פיליפ חוקר את מקורות הקומוניזם וההשפעות שלו במערב, ובכל פעם הוא מגיע לגילויים...

הכוח המסתורי שאומר לכם איך לחשוב ומה לומר

איל לוינטר

בתחילת פברואר, כאשר עלה החשש כי מגפת הקורונה עלולה להגיע לאיטליה, הועלתה האפשרות להכניס לבידוד סינים שהגיעו...

איך ללמד חוכמה במקום ידע

דינה גורדון

אחד התפקידים המרכזיים של המורים בעבר היה להעביר ידע. היום הידע קיים בכל מקום. מהו אם כך תפקידו של המורה היום? אני שואלת את פרופ'...

מדעי השכנוע

דינה גורדון

ג׳ ים הלך לסידורים בעיר ניו יורק ופתאום רעב תקף אותו. הוא הסתכל לצדדים וראה בזווית העין מקום קטן שמוכר נקניקיות – "מעולה, אלך לשם", חשב. הוא נכנס...

“כשאומרים שיש כאן מאבק בין ימין לשמאל, מהו המאבק? זה מאבק בין פיל לזבוב. זה לא מאבק אמיתי”

מאיה מזרחי

הכול התחיל בארוחת ערב ראש השנה,...

שתפו: