הרשמה לניוזלטר

עברו של אחד הפוליטיקאים המתוקשרים ביותר בעולם מכיל חורים שחורים שהתקשורת ועשרות הביוגרפים שכתבו על הנשיא לשעבר, העדיפו שלא לספר לכם עליהם

איל לוינטר. סייע בתחקיר: טרוור לאודן | 9 בדצמבר 2019 | גיאו-פוליטיקה | 20 דק׳

חידת אובמה

אין ספק שברק אובמה הוא אדם מרתק וכריזמטי שהשפעתו על העולם המערבי מורגשת עד היום. הוא היה הנשיא השחור הראשון שנבחר בארה”ב, הוא נתפש כנואם מחונן שמחזיק בדעות ליברליות בנושאי מדיניות פנים, וגם כמי שעשה לא מעט טעויות בנושאי מדיניות חוץ. כל זה הפך אותו לאחד האנשים המסוקרים ביותר על פני כדור הארץ: כלי התקשורת נברו בתולדות חייו ועשרות ביוגרפיות נכתבו על אודותיו. ולמרות זאת, כפי שתראה הכתבה, עברו האמיתי של אובמה, האנשים שהשפיעו עליו כאדם וכפוליטיקאי, ומיקומו על הספקטרום הפוליטי, נותרו עד היום חורים שחורים שהציבור אינו מודע לקיומם.

המנטור של אובמה

באופן טבעי, הביוגרפיות על אודות אובמה שמות דגש על האדם הראשון שהשפיע עליו בילדותו – אביו הביולוגי – ברק אובמה האב. האב פגש את אימו של אובמה, סטודנטית בשם אן דנהאם ב-1959, כשהגיע מקניה ללמוד באוניברסיטת הוואי. כשדנהאם נכנסה להיריון, אובמה האב נישא לה מבלי שסיפר לה שהותיר בקניה אישה ושני ילדים. כעבור חצי שנה ילדה דנהאם את ברק חוסיין אובמה – הנשיא לעתיד.

לא חלפה שנה מהלידה ואובמה האב נטש את משפחתו החדשה כדי ללמוד לתואר שני בהרווארד. ב-1964 הגישה דנהאם בקשה לגירושין ואובמה הצעיר ראה את אביו שוב, לפעם אחת, כשהיה בן עשר. “אני זוכר את אבי בחודש אחד מכל חיי, כשהייתי בן 10”, נזכר אובמה במפגש ארוחת ערב[1], “רק מאוחר יותר בחיים הבנתי, שהתחלתי להיות משוגע לכדורסל אחרי שהוא נתן לי את כדור הכדורסל הראשון שלי, שהתחלתי להתעניין מאוד במוסיקה ובמוסיקת ג’אז אחרי שהוא לקח אותי לקונצרט הג’אז הראשון שלי. זה גורם לך להבין איזו השפעה יש להורים עליך”.

אובמה בביקור בפקיסטן ב-1981, מתארח אצל המשפחה של חברו הפקיסטני מוחמד חסן צ’נדו. מתוך עמוד הפייסבוק My Historical Pakistan, 28 ביוני 2013 | תמונה: Screenshot: My Historical Pakistan/Facebook

ב-1995 הקדיש הנשיא לעתיד ספר שלם לאביו בשם “חלומות מאבי” (Dreams From My Father) שבו חיפש אחר פרטים מעברו והסביר כיצד החיפוש סייע לו לעצב את אופיו.

בספר, אובמה מספר על אדם בשם “פרנק”, שהיה חבר ותיק של משפחת דנהאם בהוואי של שנות ה-70, וחי בחוסר כול. אובמה נזכר כיצד בשנות התיכון שלו, היה מבקר בביתו של פרנק כדי לקבל עצה מאדם מבוגר כאשר היה נסער או מבולבל[2].

מיהו פרנק? תומכיו הגדולים ביותר של אובמה, שחיברו אין-ספור ספרים אוהדים אודותיו, ושסייעו לו להיבחר ב-2008, כתבו על הקשר הקרוב שהיה ביניהם, מבלי לספר מי בדיוק היה פרנק. גרן תומאס, למשל, מציין בספרו (Yes We Can: A Biography of Barack Obama (2008 כי “ברק חיפש אצל פרנק רמזים כלשהם לאדם שהוא צריך להיות כמבוגר”[3].

פרנק מרשל דיוויס, המנטור | תמונה: Fair Use/Wikimedia

רון ג’ייקובס כותב בספרו (Obamaland: Who Is Barack Obama? (2009 את שמו המלא של פרנק – פרנק מרשל דיוויס – ומציין כי “אין ספק שמושגיו של ברק אובמה הצעיר בנושא גבריות שחורה הוזנו על ידי פרנק מרשל דיוויס… אובמה ביקר ושתה עם האיש השחור הזקן… כמה עירוי הועבר בין השניים?”[4].

ההיסטוריון פרופ’ ג’יימס קלופנברג טוען בספרו Obama: Dreams, Hope, and the American Political Tradition, 2012 – שזכה לביקורת מפרגנת מהניו יורק טיימס[5] – כי פרנק מרשל דיוויס היה “משורר, שאובמה העריך בתור מי שסייע לו להבין את חיי השחורים באמריקה הלבנה”[6]. פרופ’ קלופנברג חושב שמרשל דיוויס השפיע רבות על אובמה ושואל בספרו “האם היועצים הכלכליים של אובמה שהובאו לממשל שלו הגשימו את הנבואה של פרנק [מרשל] דיוויס?”[7]

כל כותבי הביוגרפיות התעלמו מהביוגרפיה האמיתית של “פרנק” המשנה לגמרי את התמונה: פרנק מרשל דיוויס לא היה סתם משורר שכתב על חיי השחורים. הוא היה פרו-סובייטי, פרו-סיני וחבר במפלגה הקומוניסטית של ארה”ב, כפי שנכתב בדוח חקירה של הסנאט ב-1957 ([8]Scope of Soviet Activity in the United States). ב-1948 הגיעו דייוויס ואשתו להוואי כדי שיוכל לעבוד ב”הונולולו רקורד” – עיתון שנוהל על ידי המפלגה הקומוניסטית של הוואי. טורו של דייוויס, “מדבר בכנות”, הוקדש בעיקר להשתלחות בארה”ב כ”ארצו של האדם הלבן” השואפת להשגת “אימפריאליזם לבן” ברחבי העולם, תוך שהוא עוצר, לעתים קרובות, כדי לשבח את בריה”מ[9].

גזרי כתבותיו של פרנק מרשל דיוויס הקומוניסט

“דיוויס כתב טורי תעמולה [בעיתונים קומוניסטיים בשיקגו ובהונולולו] המתנגדים לניסיונות האמריקנים להאט את סטלין ואת מאו דזה-דונג בסוף שנות ה-40 ובתחילת ה-50”, כותב פרופ’ פול קנגור[10] בספרו The Communist (2012) העוסק כולו בדיוויס. הוא היה רדיקלי כל כך, מציין קנגור, שהאף-בי-איי הכניס אותו ל”אינדקס הביטחון” של הממשל הפדרלי שכלל אנשים מסוכנים.

“על בסיס המחקר שעשיתי”, כותב קנגור, “אני מאמין שפרנק מרשל דיוויס הוא הדבר הקרוב ביותר למנטור שהיה לאובמה. המתחרה היחיד על התפקיד היה סבו של אובמה, סטנלי דנהאם. למעשה, ‘מתחרה’ אינה מילה טובה, כיוון שדנהאם הכיר את דיוויס לאובמה, כדי שדיוויס יהיה המנטור שלו”.

פאנק-רוק וחיות אחרות

כמובן שניתן לטעון כי תפיסת עולמו הקומוניסטית של דיוויס לא הועברה מעולם לאובמה הצעיר או לא השפיעה עליו. הפעם האחרונה שבה ראה אובמה את דיוויס הייתה לפני שעזב את הוואי לטובת לימודים באוקסידנטל קולג’ בלוס אנג’לס ב-1979. אולם המשך סיפור חייו של אובמה, כפי שתראה הכתבה, מטיל צל כבד על האפשרות הזו.

ב”חלומות מאבי” נזכר אובמה בחוויותיו בקולג’. אחת המרכזיות שבהן הייתה כשניסה להבדיל את עצמו משחורים אחרים שעקב האינטגרציה בחברה האמריקנית “התבלבלו”, לדבריו, כשסיפרו לו שאינם מרגישים אפליה גזעית נגדם. “נאלצתי לקחת מרחק מהם כדי לשכנע את עצמי שאיני בסכנה – שאני אכן עדיין ער. כדי שלא יחשבו שמכרתי את עצמי, בחרתי את חבריי בקפידה: הסטודנטים השחורים הפעילים יותר פוליטית; הסטודנטים הזרים; הצ’יקנים (מקסיקנים תושבי ארה”ב, א”ל); המרצים המרקסיסטים; הפמיניסטיות מהגל השני ומשוררי הפאנק-רוק. עישנו סיגריות ולבשנו מעילי עור. בלילות, במעונות, דיברנו על ניאו-קולוניאליזם, על [המהפכן המרקסיסט] פרנץ פנון, על אֵירוֹצֶנְטְרִיּוּת ופטריארכיה […] התנגדנו למגבלות החונקות של החברה הבורגנית”[11].

אובמה חולק חוויות עם אנשי ACORN. התמונה פורסמה ב-2004 במגזין Social Policy

בקולג’ פיתח אובמה חברות גם עם שני סטודנטים פקיסטנים, ואהיד חמיד ומוחמד חסן צ’נדו. בביוגרפיה The Bridge: The Life and Rise of Barack Obama (2010), דייוויד רמניק כותב כי “צ’נדו וחמיד, בין היתר, סייעו ‘להצית’ את אובמה פוליטית”[12]. רמניק ראיין את צ’נדו שסיפר כיצד הם ניהלו עם אובמה שיחות פוליטיות ועודדו אותו להיות הנשיא השחור הראשון. רמניק מוסיף כי שניהם היו סוציאליסטים מרקסיסטים, אם כי הם הגדירו עצמם “אידיאולוגים”.

סול אלינסקי הרדיקל | תמונה: Public Domain-CC-BY-SA-4.0

משם המשיך אובמה ללימודים באוניברסיטת קולומביה בניו יורק (1983). ב”חלומות מאבי”, הודה אובמה בפרט קריטי שמשום מה נעלם מדפי הביוגרפיות ומכתבות הפרופיל עליו. אובמה הודה כי בתקופה שבה שהה בניו יורק השתתף בוועידות סוציאליסטיות: “דיונים פוליטיים, מהסוג שהיו באוקסידנטל, נראו כה אינטנסיביים וחדורי מטרה, קיבלו את הטעם של הוועידות הסוציאליסטיות בהן נכחתי לפעמים במכללת קופר יוניון”[13].

עיון בארכיונים של ארגונים סוציאליסטיים באמריקה חושף כי מכללת קופר יוניון במנהטן, ניו יורק, הייתה משנות ה-80 ועד 2004 מקום המפגש של הכנס השנתי של “ועידת המלומדים הסוציאליסטים” (Socialist Scholars Conference –SSC), כפי שכתב פרופ’ ליאו פניץ’ מאוניברסיטת יורק בקנדה, בראיון שערך עם סוציאליסטים שהשתתפו בוועידה[14].

הוועידה הייתה האספה הסוציאליסטית הגדולה ביותר בארה”ב. לפי אתר הוועידה (שהחליפה את שמה בהמשך ל”פורום השמאלי”) נכחו בה עד 2,000 משתתפים[15]. הדוברים כללו לעתים קרובות חברים מהמפלגה הקומוניסטית של ארה”ב, כמו גם מאואיסטים, טרוצקיסטים, רדיקלים שחורים, פעילים הומוסקסואלים ופמיניסטיות רדיקליות.

ניתן שוב לטעון שהיה מדובר בשלב מוקדם בחייו של אובמה הצעיר ששינה את דעותיו ככל שנקפו השנים. אולם גם אפשרות זו, כפי שניווכח בהמשך, תיראה לא סבירה.

“כללים לרדיקלים”

אחרי ארבע שנים בניו יורק עבר אובמה לשיקגו כדי לעבוד כ”מארגן קהילות”. מטרת התפקיד היא לאחד קהילה מקומית סביב מאבק בנושא מסוים שחשוב לה. השנה הייתה 1985 ואובמה הושפע מאדם בשם סול אלינסקי – מארגן קהילות שנפטר ב-1972 והותיר אחריו “תורה” שלמה. אובמה היה תלמיד, מתרגל ומורה של “שיטת אלינסקי”. ארגון הענק ACORN, המאגד ארגונים ופעילים קהילתיים ברחבי ארה”ב, הזמין את אובמה להרצות בסניף בשיקגו על עקרונותיו של אלינסקי[16]. “ברק הוכיח את עצמו בקרב חברינו”, אמרה מדליין טלבוט, המארגנת המובילה של ACORN בשיקגו, בראיון שנתנה ב-1995 לעיתון Chicago Reader. “אנו מקבלים ומכבדים אותו כרוח מקורבת, כמארגן עמית”[17].

אתר האינטרנט של הקמפיין הנשיאותי של אובמה אף הציג בעבר צילום שלו באחת הסדנאות שהעביר ב-ACORN, מול לוח בו כתב למעלה את נושא היום – “ניתוח כוח” (Power Analysis) – מונח מתורתו של אלינסקי. מאוחר יותר הוסר הצילום על ידי צוות הקמפיין[18].

מי היה אלינסקי? בשני ספריו Reveille for Radicals (“תרועת השכמה לרדיקלים”, 1946) ו-Rules for Radicals (“כללים לרדיקלים”, 1971), הציע אלינסקי שורה של מניפולציות כוחניות שהחלשים בחברה, אלה שאין להם, יכולים לבצע כדי לקחת את הכוח מאלה שיש להם.

צילום של אובמה באחת הסדנאות שהעביר במסגרת ACORN, מלמד עקרונות מתורתו של אלינסקי (הצילום הופיע לראשונה בעמוד הקמפיין של אובמה לנשיאות, אך הוסר בהמשך) | תמונה: Associated Press

ב”תרועת השכמה לרדיקלים” אלינסקי ראה בעצמו רדיקל הנאבק בקפיטליזם וטען כי “רדיקלים רוצים להתקדם מהג’ונגל של לֵסֶה פֶר קפיטליזם (קפיטליזם של שוק חופשי) לעולם שראוי לשם ‘תרבות אנושית’. הם מקווים לעתיד שבו אמצעי הייצור יהיו בבעלותם של כל האנשים במקום אצל קומץ מצומצם”[19].

כדי לנצח במלחמה נגד הקפיטליזם הורה אלינסקי למארגנים קהילתיים בערים שונות להפעיל “טקטיקות כוח” (Power tactics) שעליהן הרחיב בספרו “כללים לרדיקלים”. כמו “כלל 13 – בחר את המטרה למתקפה שלך, הקפא אותה, הפוך אותה לאישית וקטב אותה”[20]. אנשים שהושפעו מתורתו של אלינסקי יצרו רשת כלל ארצית של פעילים שכונתיים. אחד מהם היה ברק אובמה בשיקגו של אמצע שנות ה-80.אלינסקי הודה שלמד חלק מהטקטיקות מהגנגסטר אל קפונה בשיקגו, ובהקדמה לספרו “כללים לרדיקלים” הוא כתב הקדשה לשטן: “בל נשכח לתת הכרה לרדיקל הראשון: מכל האגדות, המיתולוגיות וההיסטוריה שלנו, הרדיקל הראשון הידוע לאדם, שהתמרד נגד הממסד ועשה זאת בצורה אפקטיבית כל כך… לוציפר”.

פרופ’ ג’ואל רוג’רס מאוניברסיטת ויסקונסין שהיה ממקימי ה”ניו פארטי” המרקסיסטית | תמונה: news.wisc.edu

התובנה החשובה ביותר של אלינסקי הייתה שהמארגנים הקהילתיים חייבים לכוון את “טקטיקות הכוח” שלהם כלפי מעמד הביניים, משום שמעמד זה שולט בארה”ב[21]. לדעתו, הבעיה עם מעמד הביניים היא האמונה המושרשת שהדברים ישתפרו עם התמדה ועבודה קשה. לפיכך, כדי לעורר את מעמד הביניים למהפכה, צריך לערער את התפישה הזו. “לפני כל שינוי מהפכני המוני, העם שלנו צריך להיות בעל גישה פסיבית ולא מאתגרת כלפי שינוי. הם חייבים להרגיש כל כך מתוסכלים, כל כך מובסים, כל כך אבודים, כל כך חסרי עתיד בתוך המערכת הנוכחית עד שהם מוכנים להניח את העבר ולתת סיכוי לעתיד”[22].

בספרו “כללים לרדיקלים” מסביר אלינסקי כי לאחר שהאמונה בחלום האמריקני תתערער, השלב הבא הוא להרוס את המוניטין של עסקים ומוסדות ממשלתיים שהמהפכנים הרדיקליים יסמנו כמטרה לשינוי או לחיסול.

כתבה בעיתון Chicago Reader מדצמבר 1995 תיארה סדנה שהעביר אובמה בשיקגו במסגרת ACORN, כעשור קודם לכן, בה ייעץ למאזינים כי האינדיבידואליזם האמריקני הוא מבוי סתום, וכי חברה קולקטיבית היא הכרחית כדי לחולל שינוי אמיתי: “באמריקה יש לנו הטיה חזקה כלפי פעולה אינדיבידואלית”, מצוטט אובמה. “אתם יודעים, אנחנו מאלילים את הגיבור נוסח ג’ון וויין שבא לתקן את העניינים עם שני קנים בוערים. אך פעולות אינדיבידואליות, חלומות אינדיבידואליים, אינם מספיקים. עלינו להתאחד בפעולה קולקטיבית, לבנות מוסדות וארגונים קולקטיביים”[23].

כוח שחור

באותם ימים הושפע אובמה מדמות נוספת – ג’רמיה רייט (Jeremiah Wright) מכנסיית “טריניטי יונייטד צ’רץ’ אוף כרייסט” (בקיצור – טריניטי). אובמה הצטרף לכנסייה לאחר שראיין את המטיפים האפרו-אמריקנים המובילים בשיקגו ובחר ברייט ובכנסייה שלו. הכומר ארתור בראזייה (Brazier) אמר לאחד הביוגרפים של אובמה, דייוויד רמניק, כי אובמה בחר בכנסיית טריניטי משום ש”הכומר רייט היה יותר בעניין של שחרור השחורים”[24].

אכן, הכומר רייט הטיף לתיאולוגיה נלהבת של שחרור שחור, אבל התיאולוגיה שהטיף לה הייתה מבוססת במידה רבה על התיאולוג ג’יימס קון ([25]James Cone). בספרו מ-1969 “תיאולוגיה שחורה וכוח שחור”, טען קון כי מטרתו של האדם השחור צריכה להיות “השמדת אמריקה כפי שהוא מכיר אותה” כדי לשחרר את עצמו מ”הדיכוי הלבן”[26].

תמונה: Scott Olson/Getty Images

קון ביקר ב-1982 בקובה (שנשלטה על ידי פידל קסטרו) יחד עם הכומר רייט (מכנסיית טריניטי) ומאמינים נוספים. שם, הוא הגיע למסקנה שלא ניתן לחסל את הדיכוי הלבן כל עוד אמריקה תיוותר חברה קפיטליסטית. לפיכך, השחרור השחור צריך לשלב “דת שחורה” ו”פילוסופיה מרקסיסטית” שיסללו דרך ל”בניית חברה חדשה לחלוטין”[27].

“במהלך השנים, רייט לא היה רק הכומר של אובמה, אלא גם המנטור שלו”, כתב ריאן ליזה מהשבועון האמריקני “ניו ריפבליק” בכתבת פרופיל שפורסמה ב-2007[28]. “ספרו השני של אובמה ‘תעוזת התקווה’ (The Audacity of Hope, 2006) מבוסס על דרשה של רייט”, הוא מוסיף, שפורסמה באותו השם ב-1988.

כמובן, לא ידוע בוודאות אילו תכנים העביר רייט לתלמידו אובמה. ניתן לטעון שמשנתו לא נכללה בהם. אך שוב, כפי שנראה מיד, חלקי הפאזל שנצברים יוצרים תמונה אידיאולוגית בהירה יותר ויותר, שהופכת את האפשרות הזו ללא כל כך סבירה.

ההיתוך האלקטורלי

ב-1988 הצטרף אובמה לבית הספר למשפט של אוניברסיטת הרווארד. באותם ימים החלו הסוציאליסטים באמריקה לקדם טכניקה המכונה “היתוך אלקטורלי” (Electoral fusion) שאפשרה להם להריץ את המועמדים שלהם כדמוקרטים. היו לכך שני יתרונות: 1. מועמד סוציאליסטי יכול היה לרוץ תחת הטיקט של המפלגה הדמוקרטית ובמקביל בשם מפלגתו הסוציאליסטית. בעודו רץ תחת שני הכובעים, הסוציאליסטים שהצביעו לו חיו בידיעה שהם הצביעו לאחד משלהם ולא למתמודד דמוקרטי מתון. 2. נוסף לכך, זה אפשר למפלגות מהשמאל הרדיקלי לקדם מועמדים מטעמן. אם ברק אובמה, נניח, היה מתמודד דרך המפלגה הדמוקרטית ומקבל 500 קולות, ומועמד דמוקרטי אחר היה מקבל 1,000 – אובמה היה מפסיד. אבל אם אובמה היה רץ גם עם טיקט של מפלגה סוציאליסטית והיה מקבל 600 קולות ממנה, זה ייכלל בחישוב הכולל ואובמה ינצח עם 1,100 קולות[29].

ב-1992 הקים פרופ’ ג’ואל רוג’רס מאוניברסיטת ויסקונסין את מאמץ ההיתוך המוצלח ביותר באותם ימים – ה”ניו פארטי” (New Party)[30]. ברית אלקטורלית שהוקדשה להרצת מועמדים רדיקלים מהשמאל באמצעות המפלגה הדמוקרטית. שלושה ארגונים היוו את עמוד השדרה של המפלגה החדשה הזו: ACORN – אותו ארגון שהוזכר קודם; מפלגת “הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה” (DSA) – מפלגה מרקסיסטית המקדמת את רעיונותיהם של מרקס ושל הקומוניסט האיטלקי אנטוניו גראמשי; וקואליציית הארגונים המרקסיסטיים “ועדות ההתכתבות לדמוקרטיה וסוציאליזם” [31]COCDS.

הכומר ג’רמיה רייט, מורו של אובמה, שהטיף לשחרור שחור מרקסיסטי | תמונה: Tim Sloan/AFP/Getty Images

אבל לא כל אחד יכול היה להתקבל ל”ניו פארטי”. סניף ה”ניו פארטי” בשיקגו היה סלקטיבי בבחינת המועמדים והציב בפניהם שני תנאים, כפי שכתב ברוס בנטלי, חבר ה”ניו פארטי”, באוקטובר 1995 בעיתון “הסוציאליסטים הדמוקרטים של אמריקה” (DSA) בשיקגו: “מועמדים חייבים להיות מאושרים דרך הוועדה הפוליטית של הניו פארטי. לאחר שאושרו, המועמדים חייבים לחתום על חוזה עם הניו פארטי. על פי החוזה, חייב להיות להם קשר גלוי ופעיל עם הניו פארטי”[32]. ברק אובמה היה אחד מארבעה מועמדים שביקשו לקבל את תמיכת סניף ה”ניו פארטי” בשיקגו במהלך ישיבה של המפלגה שהתקיימה ביולי 1995, חשף בנטלי.

“הכרתי את אובמה מהתקופה שהוא הצטרף ל’ניו פארטי’ כדי לקבל את תמיכתנו למרוץ הראשון שלו”, כתב קרל דווידסון, חבר סניף ה”ניו פארטי” בשיקגו. “ביקרתי בביתו, וכמחוקק במדינת אילינוי הוא סייע לתנועה שלנו פעמים מספר. הוא אמר את כל הדברים הנכונים לאנשי ACORN וה’ניו פארטי’, ואנחנו תמכנו בו”[33].

תמונה: Scott Olson/Getty Images

במרץ 1996, מספר חודשים לאחר שאובמה ביקש לקבל את תמיכת ה”ניו פארטי”, פרסם סניף שיקגו של ה-DSA המרקסיסטי הודעת תמיכה באובמה בבחירות לסנאט של אילינוי, לצד שלושה מועמדים נוספים[34]. ובאפריל, לאחר שזכה בבחירות לסנאט מטעם המפלגה הדמוקרטית, הופיע אובמה בפגישה של ה”ניו פארטי” כדי להודות לתומכיו ולהזמין אותם להצטרף ל”כוחות המשימה שלו”, דיווח בנטלי בעיתון סניף מפלגת DSA בשיקגו[35].

שנתיים מאוחר יותר, ב-29 במארס 1998, נערכה הלוויה חשובה בשיקגו. מי שצפה אי פעם בסרטי “הסופרנוס” ו”הסנדק” יכול היה להבחין כי הלוויות נראות תמיד אותו הדבר. סוכני אף-בי-איי יושבים ברכב מרוחק ומצלמים כל בריון בחליפה. ארגון הביון יודע שלוויות הן הזדמנות נהדרת ללמוד על “סדרי הכוחות” של המאפיה, ההיררכיה והיחסים הפנימיים. ההלוויה שנערכה במארס 1998 אמנם לא קברה איש מאפיה שרצח בדם קר, אבל היא בהחלט אפשרה ללמוד על היחסים בקרב האנשים שהגיעו אליה.

המנוח היה סאול מנדלסון, אקטיביסט סוציאליסט בולט שהיה חבר בכמה סיעות טרוצקיסטיות בשנות ה-30 וה-40 לפני שהצטרף ל-[36]DSA. ומי הגיע להספיד? קרל מרקס שייר (Shier), מנהיג ה-DSA המרקסיסטי סיפר: “בטקס האשכבה שנערך בכנסייה האוניטרית הראשונה בדרום וודלון, נואם אחר נואם סיפר על תרומתו של סאול”, הוא כתב בעיתון ה-DSA במאי אותה שנה[37]. “אני דיברתי תחילה ואחריי חברתו של סאול, דבורה מאייר (Deborah Meier)” – טרוצקיסטית וחברה במפלגה הסוציאליסטית של סאול מנדלסון. אחריה עלו שישה דוברים, כולם עם השתייכות סוציאליסטית-מרקסיסטית, בהם לא אחר מאשר הסנאטור ברק אובמה, דיווח שייר.

מדוע שאובמה ירצה לדבר על תרומתו של סאול?

תפנית בערכים

השנה הייתה 2008 וקמפיין אובמה לנשיאות הכיל לא מעט תומכים מהקצוות הרדיקליים ביותר בארה”ב. טים ווילר מבלטימור, למשל, חבר במועצה הלאומית של המפלגה הקומוניסטית של ארה”ב, ראה באובמה אליל וליווה אותו בקמפיין, תוך כדי כתיבת בלוג. במשך 43 שנים שימש ווילר כאחד מעורכי עיתון המפלגה הקומוניסטית People’s Weekly World וכיום הוא הכתב הפוליטי הלאומי של העיתון[39][38].

שני תומכים בולטים נוספים באובמה, גם הם מבלטימור, היו ג’ים ומרגרט בלדרידג’. ג’ים בלדרידג’ הוא חבר במפלגה הקומוניסטית[40]. מרגרט בלדרידג’ הייתה המזכירה המנהלית של המפלגה הקומוניסטית של מדינת מרילנד[41].

הכומר ג’רמיה רייט, מורו של אובמה, שהטיף לשחרור שחור מרקסיסטי | תמונה: Nicholas Kamm/AFP via Getty Images

גם נורמן מרקוביץ’, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת רטגרס בניו ג’רזי וחבר (קומרד) מוביל במפלגה הקומוניסטית של ארה”ב המשמש כעורך בכתב העת התיאורטי של המפלגה Political Affairs, תמך באופן גלוי באובמה. בעוד כלי תקשורת רמזו שאובמה הוא “איש מרכז”, “מתון”, מרקוביץ’ היה בטוח שהוא יודע טוב מהם. בכתב העת של המפלגה הקומוניסטית הוא כתב: “ברק אובמה נלחם לשינוי פרוגרסיבי מהותי והוא מחולל שינוי […] כתבתי מאמר ממש לאחרונה על הרקע של אובמה ועל המדיניות שלו, שאני צופה שיפורסם בקרוב במהדורה המקוונת של Political Affairs. בתור ‘אטרקציה מקדימה’ למאמר, הרשו לי לומר שהופתעתי בעת שערכתי מחקר מקדים, עד כמה אובמה כמועמד היה פרוגרסיבי […] אובמה משכנע עוד ועוד אנשים שהוא יכול לענות על השאלה של לנין ‘מה לעשות עכשיו?’ (כותרת ספרו של לנין מ-1902)”[42].

אובמה זכה גם לתמיכתה של ה-DSA המרקסיסטית. “בחירתו האפשרית של הסנטור אובמה לנשיאות בנובמבר מייצגת אפשרות פוטנציאלית לתנועות החברתיות ולתנועות העבודה לייצר מומנטום פוליטי קריטי הנחוץ ליישום סדר יום פוליטי פרוגרסיבי”, נכתב במגזין המפלגה בקיץ 2008[43].

איש ה-DSA המרקסיסט קורנל ווסט | תמונה: Andrew Burton/Getty Images

אובמה מינה לתפקידים בקמפיין שלו גם מספר חברים רדיקלים. חבר ה-DSA חוזה לה לוז (Jose LaLuz) שימש כנשיא לענייני היספאנים אצל אובמה[44]; איש ה-DSA המרקסיסט קורנל וסט (Cornel West) כיהן ב”מועצה המייעצת הלאומית השחורה” של אובמה[45]; ואליסיו מדינה (Eliseo Medina) כיהן ב”מועצה המייעצת הלטינית” של אובמה[46].

כשנשאל על חייו הפוליטיים בעבר, אחת הטכניקות של אובמה הייתה להסיט את הדיון ולעבור במהירות לנושא אחר. בריאיון שנתן למגזין “טיים” ב-2008, הוא נשאל בנוגע להתוודות שלו ב”חלומות מאבי” כי נכח בכנסים סוציאליסטיים. “תמיד הייתי חשדן בכל הקשור לדּוֹגְמָה ולהפרזה של השמאל והימין”, אמר המועמד לנשיאות, וציין שקרא במידה דומה ספרים שנכתבו גם על ידי שמרנים כמו מילטון פרידמן ופרידריך האייק. כתב ה”טיים” קיבל בשקט את התשובה המתחמקת ועבר לנושא אחר[47].

בספרו The Audacity of Hope (2006) מקדיש אובמה פרק שלם לערכים. הוא מספר על הפעם הראשונה שבה צפה מקרוב בבית הלבן, פגש את משפחת בוש, נסע ברחבי מדינת אילינוי, ובסופו של דבר מדבר על ערכים בסיסיים, המשותפים לכולם – ימין, שמאל, מרכז: “שיפור עצמי”, “לקיחת סיכונים”, “משמעת עצמית”, “עבודה קשה”, “אחריות אישית”. “ערכים אלה מושרשים באופטימיזם הבסיסי לגבי החיים ובאמונה ברצון חופשי”, הוא כותב. הם מייצרים ביטחון שכך “כל אחד מאיתנו יכול להתרומם מעל נסיבות לידתו. ערכים אלה גם מבטאים ביטחון רחב יותר שכל עוד האיש והאישה האינדיבידואלים יהיו חופשיים לרדוף אחר האינטרסים שלהם, החברה כולה תשגשג”[48].

כאן בדיוק האתגר. אובמה היה נואם מחונן, כותב בחסד, שהבין כי כדי לזכות בנשיאות עליו להתקרב למרכז ולדבר לליבו של הרוב. ניתן רק לקוות שזה מה שבלבל את כותבי הביוגרפיות וכתבות הפרופיל וגרם להם להשמיט את המידע החסר מעברו: החל מפרנק מרשל דיוויס, המנטור הקומוניסטי שליווה אותו בצעירותו, דרך שנותיו בקולג’ עם חבריו הרדיקלים, ההערצה לסול אלינסקי המהפכן, החברות בכנסיית טריניטי שהטיפה לפילוסופיה שחורה מרקסיסטית, ועד ההצטרפות לניו פארטי הקיצונית ולבסוף הריצה לנשיאות, בתמיכתם של הקומרדים.


  1. Dinner with Barack: Two Teachers, an Army Veteran, a Small Business Owner, and The President, 2011
  2. Obama, Dreams from My Father, p-98
  3. Garen Thomas, Yes We Can: A Biography of Barack Obama (New York: MacMillan, 2008), p-57-61
  4. Ron Jacobs, Obamaland: Who Is Barack Obama? (Honolulu: Trade Publishing, 2009), p-28-29, 147
  5. Patricia Cohen, “In Writings of Obama, a Philosophy Is Unearthed,” New York Times, October 27, 2010
  6. James T. Kloppenberg‏, Obama: Dreams, Hope, and the American Political Tradition, Princeton 2011, p-270-272
  7. James T. Kloppenberg‏, Obama: Dreams, Hope, and the American Political Tradition, Princeton 2011, p-190
  8. Scope of Soviet Activity in the United States,” Hearings Before the Subcommittee to Investigate the Administration of the Internal Security Act and Other Internal Security Laws of the Committee on the Judiciary, 1953 and 1954 Reports of The Commission on Subversive Activities ot the Territory of Hawwaii, p – 2698.
  9. James A. Miller, “Frank Marshall Davis. Black Moods: Collected Poems,” African American Review, Summer-Fall 2003
  10. Paul G. Kengor, professor of political science at Grove City College, and visiting fellow at the Hoover Institution on War, Revolution, and Peace at Stanford University
  11. Obama, Dreams from My Father, 100-101
  12. Remnick, The Bridge: The Life and Rise of Barack Obama, p-104
  13. Obama, Dreams from My Father, p-122
  14. להלן לינק לראיון שפורסם באתר Heaven On Earth הסוציאליסטי: https://bit.ly/2P1jPqj
  15. LeftForum.org, History: From the Socialist Scholars Conference to Left Forum
  16. See Peter Slevin, “For Clinton and Obama, a Common Ideological Touchstone”, The Washington Post. https://bit.ly/2P0IXx9
  17. Hank De Zutter, “What Makes Obama Run”, Chicago Reader, December 7, 1995
  18. Ryan Lizza, The Agitator, New Republic, March 2007
  19. Saul D. Alinsky, Reveille for Radicals (New York: Vintage Books 1989), p-25-26
  20. Alinsky, Rules for Radicals, p-128,130-138
  21. See “Playboy Interview with Saul Alinsky”, March 1972
  22. Alinsky, Rules for Radicals, xix
  23. Hank De Zutter, “What Makes Obama Run”, Chicago Reader, December 7, 1995, https://bit.ly/34AaBrC
  24. David Remnick, The Bridge: The Life and Rise of Barack Obama (New York: Alfred A. Knopf, 2007), p-169-174
  25. According to David Remnick, The Bridge: The Life and Rise of Barack Obama (New York: Alfred A. Knopf, 2007)
  26. James Cone, Black Theology and Black Power (50TH Anniversary Edition), p-3,7
  27. James Cone, My Soul Looks Back (New York: Orbis 2005), p-123,130,138
  28. Ryan Lizza, “The Agitator”, New Republic, March 2007
  29. See Eric Erickson, “Obama and the New Party,” Human Events, June 10, 2008, https://bit.ly/2Y9qiDv
  30. ראו 28
  31. השם המלא הוא Committees of Correspondence for Democracy and Socialism
  32. מתוך עיתון סניף מפלגת DSA בשיקגו הנקרא “New Ground”, גיליון 42, ספט’-אוק’ 1996: “Chicago New Party Update by Bruce Bentley”. https://bit.ly/2OyEOS7
  33. מתוך ארכיון האי-מיילים המרקסיסטי (Marxism mailing list archive) – רשימות תפוצה של מרקסיסטים שהתכתבו ביניהם באימייל בנושא מרקסיזם. כדי להגיע למייל הספציפי שכתב דווידסון לקבוצה יש להזין את הכתובת: https://bit.ly/2rE4oMN
  34. New Ground 45, March-April, 1996, https://bit.ly/2OW3suZ
  35. Bruce Bentley, “New Party Update”, New Ground, July-August 1996, https://bit.ly/34yfEIV
  36. www.saulmendelson.com/about
  37. New Ground 58, May-June, 1998, https://bit.ly/2R6rvKq
  38. https://www.cpusa.org/authors/tim-wheeler
  39. Tim Wheeler, Live Blogging from South Carolina, PA Blog, January 2008https://bit.ly/35XLv63
  40. https://keywiki.org/Jim_Baldridge
  41. https://keywiki.org/Margaret_Baldridge
  42. Norman Markowitz, Senator Obama Continues to Mobilize People for Progressive Change, February 2008, https://bit.ly/2Y0kRH7
  43. The magazine of the Democratic Socialists of America, Summer 2008, https://bit.ly/2R1stHX
  44. https://keywiki.org/Jose_LaLuz
  45. https://bit.ly/2RbePBU
  46. https://keywiki.org/Eliseo_Medina
  47. David Von Drehle, The Five Faces of Barack Obama, Time, August 2008
  48. Obama, The Audacity of Hope: Thoughts on Reclaiming the American Dream, p-54

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הלוגיקה של מדיניות החוץ האמריקנית

צוות אפוק 4 דק׳

התרשים שלפניכם מבוסס על מודל שפיתחו שני פרופסורים למדע המדינה, דיוויד סילבן (לשעבר אוניברסיטת מינסוטה)...

היכונו לשערורייה הפוליטית הגדולה ביותר שידעה ארה”ב

איל לוינטר 5 דק׳

ממצאי החקירה של התובע המיוחד רוברט מולר שקבעו כי לא הייתה קנוניה בין רוסיה לטראמפ (או...

טראמפ שחרר את הקראקן

איל לוינטר 7 דק׳

לפני חודשיים בדיוק חשפנו כיצד מרבית כלי התקשורת בארץ ובעולם שיקרו לכם, כאשר במשך שנתיים ארוכות התעקשו לקדם נרטיב שלפיו נשיא...

תחקיר: משולש הכוחות טראמפ–FBI–רוסיה

ג’ף קרלסון 27 דק׳

ב-31 ביולי 2016 פתח האף-בי-איי בחקירה שכונתה "הוריקן אש צולבת" (Crossfire Hurricane). מטרת החקירה הייתה לבדוק האם אנשים...

כיצד נחשף העצב הרגיש של דיקטטור צפון קוריאה?

מאיה מזרחי 8 דק׳

בינואר 2019 עמד הסופר דאג ויד בכניסה לבית הלבן, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. בניגוד לביקוריו הקודמים, באותו יום...

“ממשלת הצללים” של ארה”ב

איל לוינטר 11 דק׳

מאז שהתמודד על תפקיד נשיא ארה"ב, יצא דונלד טראמפ נגד מה שכינה "הממסד" (Establishment), "הדיפ-סטייט" (Deep State), "הבִּצָּה"...

מדוע שוויון הוא עיקרון שגוי

איל לוינטר, ג'יימס קליר 13 דק׳

כשווילפרדו פארטו צעד בגינת האפונים שבביתו ב-1880 הוא גילה דבר מעניין – מספר קטנטן של תרמילי אפונה הניב את מרבית האפונים. פארטו...

“אנשים התומכים ברעיון שהאדם הוא בר-עיצוב רוצים לגזול מאיתנו את החירויות שלנו”

יאן יקיאלק 13 דק׳

"בשבועות הראשונים שלי בבית הלבן...

שתפו: