כניסה
הרשמה לניוזלטר

אביב זה היה בשנת 1660, השמש קמה ליום חדש, והשעון הביולוגי של ניקולא שוב לא אכזב…

מאיה מזרחי | 24 באוגוסט 2016 | תרבות ואמנות | 5 דק׳

בתוך מוחו של אמן | ארבע העונות

אביב

זה היה בשנת 1660, השמש קמה ליום חדש, והשעון הביולוגי של ניקולא שוב לא אכזב וצלצל בחוזקה. הוא פקח את עיניו ושמע את קולות הסוחרים והכרכרות שהחלו את יומם בחשכה. הוא התיישב בצד המיטה והתמתח, הסתובב לאחור והתבונן באן-מארי הישנה. ״שלושים שנה אנחנו יחד ואינני יכול להשתעמם מלהתבונן בה ישנה״, חשב לעצמו.

כהרגלו, הוא קם לרחוץ את פניו והתפנה לתרגילי הבוקר שלו. מתיחות, קפיצות וכפיפות. הוא לא ויתר לעצמו. אן-מארי כבר הייתה לבושה כשסיים ובחיוך הגישה לו כוס חלב חם ולחם עם חמאה לארוחת הבוקר. ״אתה בטוח שאתה לא דורש מעצמך יותר מדי לגילך?״, שאלה אותו אשתו. ״מי מחליט מתי זה יותר מדי?״, ענה ניקול ברוך ובחיוך. ״אלך להתלבש ואצא. תודה על הארוחה״.

חורף | תמונה: Wikipedia

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
שתפו: