כניסה
הרשמה לניוזלטר

מאיינשטיין, דרך תיאורית הקוונטים ועד תגליות חדשות שנגנזו: למרות תרומותיו של המודל המדעי להתפתחות האנושות, הוא מקפיד להציב גבולות שלפעמים מעכבים את התפתחותו ואת החשיבה שלנו

רקפת תבור | 24 באפריל 2014 | כתבה חצויה | 5 דק׳

לפרוץ את גבולות המדע

איגנץ זמלוויס, רופא נשים בבית החולים הכללי בווינה, וסגן מנהל מחלקת היולדות, ממש התייסר כשראה כיצד היולדות במחלקתו נדבקות בזו אחר זו בקדחת הלידה, כשמעל עשירית מהן אפילו מתות בגללה. היה זה באמצע המאה ה-19, כעשרים שנה לפני שהוכח הקשר בין החיידקים למחלות הזיהומיות. כיוון שעדיין לא הייתה מודעות לחשיבות ההיגיינה, הזיהום במחלקת היולדות היה גבוה והרופאים עברו ממטופלת למטופלת מבלי לחטא את ידיהם. סבלן הקשה של החולות לא הרפה מזמלוויס, ולמרות התנגדותו של מנהל המחלקה, פרופ' יוהן קליין, זמלוויס החל לחקור ולחפש את הגורמים למחלה.

כעבור קצת יותר משנה עלה בראשו הרעיון ש"גורמים של ריקבון" הנמצאים בגופה של חולה עלולים להידבק לידיו של הרופא המטפל וכך לעבור בהמשך גם לגופה של יולדת בריאה, ולגרום גם אצלה להתפתחות הדלקת.

איגנץ זמלוויס, הקדים בכעשרים שנה את זיהוי חשיבותם של החיידקים

באופן כללי, יחסי האנוש של זמלוויס הזעפן היו רעועים למדי, כך גם כלפי קליין. הוא לא הצליח לשכנע את קליין ברעיונותיו החדשניים. אך זמלוויס היה אופטימי, בקרוב צפוי קליין לצאת לשנת שבתון והמחלקה תועבר לראשותו. במאי 1847, כשהאחריות למחלקה הועברה לזמלוויס, שיעורי התמותה במחלקת היולדות עמדו על כ-12 אחוז. זמלוויס הרגיז מאוד את אנשי הצוות הרפואי כשדרש מהם מיד עם כניסתו לתפקיד לחטא את ידיהם בכניסה לחדר הלידה ולחדרי האשפוז, אולם כעבור חודש אחד כולם הבינו מדוע – שיעורי התמותה צנחו כבר אז ל-2.5 אחוז וכעבור שנה אפילו לפחות מאחוז אחד.

הישגים מרשימים, אבל זמלוויס, שסבל מרגשי נחיתות חריפים ומיחסי אנוש רעועים, לא העז לפרסם ברבים את תגליתו. הוא חשש מאוד מתגובותיהם הביקורתיות של עמיתיו כך שסירב להעביר הרצאות בנושא או לפרסם את הנתונים בכתב.

כשחזר קליין מהשבתון וראה את המחלקה המצוחצחת, הוא כנראה ראה בהישגיו של זמלוויס איום לעתידו המקצועי ומיהר לבטל את נוהל חיטוי הידיים. במהרה שיעורי התמותה עלו מחדש, הפעם אפילו לכ-35 אחוז. זמלוויס ערך מספר ניסיונות להפיץ את הידע שרכש, אבל זכה ללעג ולזעם של הקהילה המדעית והרפואית, אולי גם בשל אישיותו הנסערת והרגזנית והעובדה שרופאים רבים התנגדו לטענות שידיהם מזוהמות. כך קרה שמניעת התפשטות המחלות בבתי החולים נאלצה להמתין עוד כ-20 שנה נוספות, עד שלואי פסטר ורוברט קוך הצליחו במה שזמלוויס כשל, והוכיחו לקהילה המדעית ולציבור כולו את השפעותיהם הזיהומיות של החיידקים.

אחד ההיבטים העצובים בסיפור הזה שאינו המקרה היחיד. לאורך ההיסטוריה המדעית נוכל למצוא דוגמאות רבות לתגליות שהיו יכולות לשנות את העולם אך בגלל האתגרים העומדים בפני תיאוריה חדשה, רבות מהן לא הצליחו לזכות בתמיכתה של הקהילה המדעית ונאלצו להיגנז במגירות לתקופה ממושכת. מה יש בו במדע שלנו, או אולי בנו כבני אדם, שלפעמים כל כך מקשה לקבל רעיונות חדשים?

ההיסטוריון והפילוסוף המדעי, תומס קון התייחס לתופעה הזאת בספרו "המבנה של המהפכות המדעיות". לאורך ההיסטוריה הוא מצא מקרים רבים בהם שלטה תיאוריה מדעית מסוימת – "פרדיגמה" – וכשהתגלו ממצאים חריגים שאינם תואמים לה, או אפילו סותרים אותה, לא הייתה למדענים שום יכולת להתמודד איתם כי הם לא התאימו כלל לעולם המושגים הרווח. כך הממצאים החדשים זכו להתעלמות ממושכת של הקהילה המדעית. רק מאוחר יותר, כשכבר הצטברה כמות גדולה דיה של ראיות הקוראות תיגר על הפרדיגמה השלטת, התחיל תהליך כואב ודרמטי של מהפכה מדעית, שאליו עוד נחזור בהמשך. אבל קודם נבחן כמה היבטים בעבודתו השגרתית של המדען הפשוט, שייתכן שגם הם מעוררים אתגרים שלפעמים מקשים עליו לפרוץ קדימה.

עניין של גבולות גיזרה

אחד העקרונות החשובים במדע התקבע כבר בימיו של קופרניקוס, שביצע תצפיות אסטרונומיות קפדניות ונחשב לאחד מחלוצי המהפכה המדעית בעקבות הרעיון שלו שכדור הארץ הוא זה שמקיף את השמש ולא להיפך. מאז אותה מהפכה קורפרניקאית, כדי שהיפותזה תיחשב למדעית צריכה להיות דרך לבחון אותה ניסויית. כמובן שזה חשוב, ואפילו בסיסי לביסוסה של תיאוריה מדעית, אבל ייתכן שלפעמים אנחנו משלמים על כך מחיר מסוים, למשל כשעדיין לא קיימת הטכנולוגיה שתאפשר למדענים לבסס ולאמת אמדנים כמותיים.

כך לדוגמה, רבים כיום בעולם נעזרים בשיטת הדיקור הסינית, אקופונקטורה, המתבססת על אנרגית חיים נעלמה המכונה צ'י. לפי סקר שערך המרכז הממשלתי האמריקני לרפואה משלימה, כ-3.2 מיליון אמריקנים עברו טיפולים בדיקור סיני בשנת 2007 לבדה. מגוון ממצאים מצליחים להדגים את ההשפעות הפיזיולוגיות של הטיפולים האלו, סריקות מוח למשל מדגימות הקלה בהתמודדות עם כאבים והשראת תחושה של רוגע. ציוד המדידה הנוכחי גם יודע להראות שזרימת הדם באזור המטופל משתפרת הודות לטיפול. אבל את הצ'י עצמו כמובן שלא ניתן כיום למדוד, ויש גם כאלו שטוענים בגלל זה שהוא אפילו לא קיים.

האם מקורן של כל ההשפעות האלו הוא בפלצבו כפי שטוענים רופאים רבים? כנראה שבינתיים, כשעדיין לא עומד לרשותנו מכשיר מדעי שמאפשר למדוד את הצ'י, נצטרך להסתפק רק בעדויות עקיפות שכאלו, ולמעשה גם יהיה קשה יחסית לחקור את התחום.

משתתפי כינוס סולווה ב-1927, בו הדיון הנוקב בין איינשטיין לבוהר הגיע לשיאו. 17 מהמשתתפים היו לימים לחתני פרס נובל. תמונה: TeddyBoy/Flickr

אם נחשוב על דוגמה מההיסטוריה, למשל על אותם חיידקים שהציע פסטר, או גורמי ריקבון שהציע זמלוויס עשרים שנה קודם לכן, לא הייתה כל דרך ללמוד עליהם עד שלקראת סוף המאה ה-17 אנטוני וואן לוונהוק פיתח את מיקרוסקופ האור הראשון ובעקבותיו גם את מדע המיקרוביולוגיה. ללא היכולת לראות אותם או עדויות כלשהן לקיומם, אפשר היה להתייחס אל החיידקים האלו רק כאל תופעה מיסטית תמוהה.

מאפיין נוסף של המודל המדעי שלנו הוא החשיבה הביקורתית, כשכל מאמר שמפורסם נבחן בעיניים קפדניות וביקורתיות במיוחד. כמובן שלמאפיין הזה תפקיד חשוב בסינון הרעיונות, אך אולי במקרים מסוימים גם כאן אנחנו משלמים מחיר, אם ניזכר בסיפורו של זמלוויס שחשש מתגובותיהם של עמיתיו ולכן נמנע מלהפיץ את מסקנותיו ברבים.

לפני כ-80 תבע פילוסוף המדע, קארל פופר עיקרון חשוב בשיטה המדעית: כדי שהיפותיזה תחשב למדעית חייבת להיות דרך להפריך אותה. אבל בשביל זה חשוב שאפשר יהיה לאמוד את התוצאות במדדים אובייקטיביים, שניתן לחזור עליהם ובעזרתם גם להשוות בין התוצאות השונות. אבל איך מתייחסים למקרים שבהם הממצאים תלויים דווקא בתחושותיו הסובייקטיביות של הנבדק?

ד"ר קנת היימס מתייחס במאמרו "חקר תסמונת התשישות הכרונית" לקשיים בהם נתקל המחקר בתחום, שלדבריו, אחרי 130 שנות מחקר עדיין לא הצליח לגבש הסבר ברור ואחיד לגורמים לתשישות הכרונית. כיוון שאת תחושות העייפות והכאב חווה כל מטופל בדרכו הסובייקטיבית, לא הצליחו החוקרים לגבש אמות מידה עקביות לחקר התופעה, ולכן לדבריו בעייתי לבחון "היפותזות מדויקות ואוניברסליות" שניתנות להפרכה, כפי שדורש המודל המדעי. לטענת היימס, המקרה הזה מדגים ש"היפותזות שאינן ניתנות להפרכה לא מספיקות כדי לקדם את הידע הרפואי שלנו, אפילו אם הצטברה כמות עצומה של ממצאים ניסויים".

והיימס מתייחס לכך רק כדוגמה…

שתפו את הכתבה:

לפרוץ את גבולות המדע

מאיינשטיין, דרך תיאורית הקוונטים ועד תגליות חדשות שנגנזו: למרות תרומותיו של המודל המדעי להתפתחות האנושות, הוא מקפיד להציב גבולות שלפעמים מעכבים את התפתחותו ואת החשיבה שלנו

רקפת תבור | 24 באפריל 2014 | כתבה חצויה | 2 דק׳

תמונות: Rowet, Jan Matejko\Wikimedia Commons

איגנץ זמלוויס, רופא נשים בבית החולים הכללי בווינה, וסגן מנהל מחלקת היולדות, ממש התייסר כשראה כיצד היולדות במחלקתו נדבקות בזו אחר זו בקדחת הלידה, כשמעל עשירית מהן אפילו מתות בגללה. היה זה באמצע המאה ה-19, כעשרים שנה לפני שהוכח הקשר בין החיידקים למחלות הזיהומיות. כיוון שעדיין לא הייתה מודעות לחשיבות ההיגיינה, הזיהום במחלקת היולדות היה גבוה והרופאים עברו ממטופלת למטופלת מבלי לחטא את ידיהם. סבלן הקשה של החולות לא הרפה מזמלוויס, ולמרות התנגדותו של מנהל המחלקה, פרופ' יוהן קליין, זמלוויס החל לחקור ולחפש את הגורמים למחלה.

כעבור קצת יותר משנה עלה בראשו הרעיון ש"גורמים של ריקבון" הנמצאים בגופה של חולה עלולים להידבק לידיו של הרופא המטפל וכך לעבור בהמשך גם לגופה של יולדת בריאה, ולגרום גם אצלה להתפתחות הדלקת.

איגנץ זמלוויס, הקדים בכעשרים שנה את זיהוי חשיבותם של החיידקים

באופן כללי, יחסי האנוש של זמלוויס הזעפן היו רעועים למדי, כך גם כלפי קליין. הוא לא הצליח לשכנע את קליין ברעיונותיו החדשניים. אך זמלוויס היה אופטימי, בקרוב צפוי קליין לצאת לשנת שבתון והמחלקה תועבר לראשותו. במאי 1847, כשהאחריות למחלקה הועברה לזמלוויס, שיעורי התמותה במחלקת היולדות עמדו על כ-12 אחוז. זמלוויס הרגיז מאוד את אנשי הצוות הרפואי כשדרש מהם מיד עם כניסתו לתפקיד לחטא את ידיהם בכניסה לחדר הלידה ולחדרי האשפוז, אולם כעבור חודש אחד כולם הבינו מדוע – שיעורי התמותה צנחו כבר אז ל-2.5 אחוז וכעבור שנה אפילו לפחות מאחוז אחד.

הישגים מרשימים, אבל זמלוויס, שסבל מרגשי נחיתות חריפים ומיחסי אנוש רעועים, לא העז לפרסם ברבים את תגליתו. הוא חשש מאוד מתגובותיהם הביקורתיות של עמיתיו כך שסירב להעביר הרצאות בנושא או לפרסם את הנתונים בכתב.

כשחזר קליין מהשבתון וראה את המחלקה המצוחצחת, הוא כנראה ראה בהישגיו של זמלוויס איום לעתידו המקצועי ומיהר לבטל את נוהל חיטוי הידיים. במהרה שיעורי התמותה עלו מחדש, הפעם אפילו לכ-35 אחוז. זמלוויס ערך מספר ניסיונות להפיץ את הידע שרכש, אבל זכה ללעג ולזעם של הקהילה המדעית והרפואית, אולי גם בשל אישיותו הנסערת והרגזנית והעובדה שרופאים רבים התנגדו לטענות שידיהם מזוהמות. כך קרה שמניעת התפשטות המחלות בבתי החולים נאלצה להמתין עוד כ-20 שנה נוספות, עד שלואי פסטר ורוברט קוך הצליחו במה שזמלוויס כשל, והוכיחו לקהילה המדעית ולציבור כולו את השפעותיהם הזיהומיות של החיידקים.

אחד ההיבטים העצובים בסיפור הזה שאינו המקרה היחיד. לאורך ההיסטוריה המדעית נוכל למצוא דוגמאות רבות לתגליות שהיו יכולות לשנות את העולם אך בגלל האתגרים העומדים בפני תיאוריה חדשה, רבות מהן לא הצליחו לזכות בתמיכתה של הקהילה המדעית ונאלצו להיגנז במגירות לתקופה ממושכת. מה יש בו במדע שלנו, או אולי בנו כבני אדם, שלפעמים כל כך מקשה לקבל רעיונות חדשים?

ההיסטוריון והפילוסוף המדעי, תומס קון התייחס לתופעה הזאת בספרו "המבנה של המהפכות המדעיות". לאורך ההיסטוריה הוא מצא מקרים רבים בהם שלטה תיאוריה מדעית מסוימת – "פרדיגמה" – וכשהתגלו ממצאים חריגים שאינם תואמים לה, או אפילו סותרים אותה, לא הייתה למדענים שום יכולת להתמודד איתם כי הם לא התאימו כלל לעולם המושגים הרווח. כך הממצאים החדשים זכו להתעלמות ממושכת של הקהילה המדעית. רק מאוחר יותר, כשכבר הצטברה כמות גדולה דיה של ראיות הקוראות תיגר על הפרדיגמה השלטת, התחיל תהליך כואב ודרמטי של מהפכה מדעית, שאליו עוד נחזור בהמשך. אבל קודם נבחן כמה היבטים בעבודתו השגרתית של המדען הפשוט, שייתכן שגם הם מעוררים אתגרים שלפעמים מקשים עליו לפרוץ קדימה.

עניין של גבולות גיזרה

אחד העקרונות החשובים במדע התקבע כבר בימיו של קופרניקוס, שביצע תצפיות אסטרונומיות קפדניות ונחשב לאחד מחלוצי המהפכה המדעית בעקבות הרעיון שלו שכדור הארץ הוא זה שמקיף את השמש ולא להיפך. מאז אותה מהפכה קורפרניקאית, כדי שהיפותזה תיחשב למדעית צריכה להיות דרך לבחון אותה ניסויית. כמובן שזה חשוב, ואפילו בסיסי לביסוסה של תיאוריה מדעית, אבל ייתכן שלפעמים אנחנו משלמים על כך מחיר מסוים, למשל כשעדיין לא קיימת הטכנולוגיה שתאפשר למדענים לבסס ולאמת אמדנים כמותיים.

כך לדוגמה, רבים כיום בעולם נעזרים בשיטת הדיקור הסינית, אקופונקטורה, המתבססת על אנרגית חיים נעלמה המכונה צ'י. לפי סקר שערך המרכז הממשלתי האמריקני לרפואה משלימה, כ-3.2 מיליון אמריקנים עברו טיפולים בדיקור סיני בשנת 2007 לבדה. מגוון ממצאים מצליחים להדגים את ההשפעות הפיזיולוגיות של הטיפולים האלו, סריקות מוח למשל מדגימות הקלה בהתמודדות עם כאבים והשראת תחושה של רוגע. ציוד המדידה הנוכחי גם יודע להראות שזרימת הדם באזור המטופל משתפרת הודות לטיפול. אבל את הצ'י עצמו כמובן שלא ניתן כיום למדוד, ויש גם כאלו שטוענים בגלל זה שהוא אפילו לא קיים.

האם מקורן של כל ההשפעות האלו הוא בפלצבו כפי שטוענים רופאים רבים? כנראה שבינתיים, כשעדיין לא עומד לרשותנו מכשיר מדעי שמאפשר למדוד את הצ'י, נצטרך להסתפק רק בעדויות עקיפות שכאלו, ולמעשה גם יהיה קשה יחסית לחקור את התחום.

משתתפי כינוס סולווה ב-1927, בו הדיון הנוקב בין איינשטיין לבוהר הגיע לשיאו. 17 מהמשתתפים היו לימים לחתני פרס נובל. תמונה: TeddyBoy/Flickr

אם נחשוב על דוגמה מההיסטוריה, למשל על אותם חיידקים שהציע פסטר, או גורמי ריקבון שהציע זמלוויס עשרים שנה קודם לכן, לא הייתה כל דרך ללמוד עליהם עד שלקראת סוף המאה ה-17 אנטוני וואן לוונהוק פיתח את מיקרוסקופ האור הראשון ובעקבותיו גם את מדע המיקרוביולוגיה. ללא היכולת לראות אותם או עדויות כלשהן לקיומם, אפשר היה להתייחס אל החיידקים האלו רק כאל תופעה מיסטית תמוהה.

מאפיין נוסף של המודל המדעי שלנו הוא החשיבה הביקורתית, כשכל מאמר שמפורסם נבחן בעיניים קפדניות וביקורתיות במיוחד. כמובן שלמאפיין הזה תפקיד חשוב בסינון הרעיונות, אך אולי במקרים מסוימים גם כאן אנחנו משלמים מחיר, אם ניזכר בסיפורו של זמלוויס שחשש מתגובותיהם של עמיתיו ולכן נמנע מלהפיץ את מסקנותיו ברבים.

לפני כ-80 תבע פילוסוף המדע, קארל פופר עיקרון חשוב בשיטה המדעית: כדי שהיפותיזה תחשב למדעית חייבת להיות דרך להפריך אותה. אבל בשביל זה חשוב שאפשר יהיה לאמוד את התוצאות במדדים אובייקטיביים, שניתן לחזור עליהם ובעזרתם גם להשוות בין התוצאות השונות. אבל איך מתייחסים למקרים שבהם הממצאים תלויים דווקא בתחושותיו הסובייקטיביות של הנבדק?

ד"ר קנת היימס מתייחס במאמרו "חקר תסמונת התשישות הכרונית" לקשיים בהם נתקל המחקר בתחום, שלדבריו, אחרי 130 שנות מחקר עדיין לא הצליח לגבש הסבר ברור ואחיד לגורמים לתשישות הכרונית. כיוון שאת תחושות העייפות והכאב חווה כל מטופל בדרכו הסובייקטיבית, לא הצליחו החוקרים לגבש אמות מידה עקביות לחקר התופעה, ולכן לדבריו בעייתי לבחון "היפותזות מדויקות ואוניברסליות" שניתנות להפרכה, כפי שדורש המודל המדעי. לטענת היימס, המקרה הזה מדגים ש"היפותזות שאינן ניתנות להפרכה לא מספיקות כדי לקדם את הידע הרפואי שלנו, אפילו אם הצטברה כמות עצומה של ממצאים ניסויים".

והיימס מתייחס לכך רק כדוגמה…

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
הוא נחשב לגאון מתמטי. הבעיה היחידה: כמעט ואין לו מוח

רקפת תבור

מכשיר ה-CT שפותח בראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת, אפשר לחוקרים לסרוק את המוח וחולל מהפכה במדע. הגילויים החדשים היו כה...

"איפה אין פרסומות? בחלומות". אז זהו, כבר יש

רקפת תבור

כשנדיר האקרמן, יזם ההייטק הישראלי ומייסד חברת וובוס (WEBOS), נדרש להציג למשקיעים היפנים את המוצר החדש שעליו עובדת...

ההוביטים – דמויות בדיוניות או מין אנושי חי וקיים?

רקפת תבור

המפגש המפתיע אירע לקראת סוף שנות ה-90 באי פלורס שבדרום אינדונזיה – הנמצא לא הרחק מחופיה הצפוניים של אוסטרליה. בארה,...

מדוע מדענים בנאס"א רוצים לשלוח לחוצנים מסר הכולל את מבנה הדי-אן-אי שלנו?

מאיה מזרחי

אם הייתה לכם הזדמנות לתקשר עם חייזרים, מה הייתם אומרים להם? האם הייתם מנסים להתחבב עליהם או...

"מצאנו שיותר מרבע מהבחירות הלאומיות במדינות שונות בעולם הוכרעו על ידי אלגוריתם החיפוש של גוגל. זו עובדה מפחידה"

יאן יקיאלק

ד"ר רוברט אפשטיין, פסיכולוג בכיר ב"מכון האמריקני...

"אתם מה שאתם אוכלים": כיצד מזון יכול להשפיע על המנגנון הגנטי שלנו

רקפת תבור

ברבדוס הוא אי במזרח הקריביים שאוכלוסייתו מתמודדת עם נטייה להשמנה ובעבר התמודדה גם עם רעב. ב-1967...

תמיד חשבנו שאנחנו רואים במדויק את המציאות העכשווית – חוקרי מוח טוענים שהטעו אותנו

רקפת תבור

בשנת 1996 ניתנה לשחקן הפוטבול ארני מילס הזדמנות לנצח משחק בליגת ה-NFL עבור קבוצתו...

"אנחנו עומדים מול משהו ממכר מאוד שסוגר עלינו מכל הכיוונים"

רקפת תבור

כבר מכיתה א' התקשה מתנאל לשבת בשקט במהלך יום הלימודים. בהמשך החלו המורים גם להתלונן שהוא אגרסיבי ומפריע....

שתפו: