"ביליתי מספר שעות בחדר מיון באחד מבתי החולים בקליפורניה. לידי ניצב ווטסון, שומרי הנאמן, יומם ולילה. הוא ידע בדיוק מה לחץ הדם שלי, מה מהירות הדופק וכמה חום יש לי. מידי כמה שעות נכנסה אחות, התבוננה עמוקות בווטסון כשגבה מופנה אלי ותוך כדי שהיא יוצאת היא זרקה לעברי מעבר לכתף: 'מרצף של 5-1 איך אתה מרגיש?'" האמת שד"ר אברהם ורגהסה מבית הספר לרפואה באוניברסיטת סטנפורד שאושפז לזמן קצר הרגיש די טוב, אבל כפי שכתב במאמר שפרסם "רציתי שהאחות תדבר יותר איתי ופחות עם ווטסון".
ווטסון הוא מחשב על של חברת יבמ שבשנים האחרונות הוכנס לבתי חולים גדולים בארה"ב. הוא מכיל נתונים מפורטים של עשרות אלפי חולים ועוזר לרופאים ואחיות בהתנהלות שוטפת. "אני לא מאשים את האחות", כותב ד"ר ורגהסה, "גם בבית החולים שלי אני מבלה יותר מידי זמן מול המחשב, למרות כוונותי הטובות ביותר שלא לנהוג כך. המחשב מכיל את כל היסטוריית המחלה של הפציינטים שלי, הניתוחים שעברו, התרופות שקיבלו, תוצאות כל בדיקות הדם והצילומים שעשו. המחשב הזה הוא מה שאני מכנה 'iPatient', והוא מאיים להפוך למוקד תשומת הלב שלנו, בעוד שהחולה האמיתי, זה ששוכב במיטה מרגיש לעתים קרובות קצת נטוש".
ווטסון הוא לא היחיד שמושך אליו את תשומת הלב של הרופא. צילומי CT, צילומי MRI ובדיקות מתוחכמות שמספרן הלך וגדל בשנים האחרות ממקדים את תשומת הלב בטכנולוגיות המודרניות ובתוצאות של בדיקות ופחות במטופל עצמו.

תמונה: fotolia.com

אולם מחקרים בבתי ספר לרפואה כמו הרווארד, וושינגטון, לונדון ואחרים שנחזור אליהם בהמשך, טוענים שלשיחה פתוחה ומעמיקה בין הרופא למטופל ולאמפתיה יש השפעה מכרעת על תהליך הריפוי. הקשר משפיע לטובה על מדדים רפואיים כמו הפחתה בעוצמת הסימפטומים, לחץ דם וסוכר בדם, ועל מדדים פסיכולוגיים כמו חרדה, דיכאון ואיכות חיים.
מגמה שצוברת תאוצה בשנים האחרונות בבתי ספר לרפואה, מנסה להחזיר את הקשר האישי והאמפטיה לרפואה, למרות הפיתוי להסתמך על הטכנולוגיה החדשה.

שוברים דיסטנס

"מה הדבר הכי חשוב ביחסים בין רופא לחולה?" אני שואלת את ד"ר אנדרה מטלון, ראש המחלקה לרפואת משפחה בבילינסון. "התשובה הראשונה שעולה לראש היא כמובן ידע רפואי", הוא אומר, "אבל זה לא מספיק. הכרתי רופאים שהיו כמו אנציקלופדיה רפואית אבל לא ידעו לתקשר עם חולים. לכן צריך גם איזושהי למידה רגשית שבאה עם הניסיון. זה הרצון להיטיב עם האחר, האמפתיה, האכפתיות. יש לנו את זה באופן מולד, אבל זה לא מספיק, צריך גם לעבוד על זה".

ד"ר הלן ריס מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד מצטטת במחקר מ-2011 שורה של מחקרים לפיהם ליכולת האמפתיה של הרופא יש השפעה על המטופל והרופא כאחד. אצל המטופל מבחינים בהפחתה בעוצמת הסימפטומים של המחלה, היצמדות רבה יותר להוראות הרופא ותהליך החלמה טוב יותר. אצל הרופא מבחינים בירידה במספר הטעויות הרפואיות וירידה בשחיקה.

אלא שלפי מחקרים אלה יש ירידה באמפתיה ובתקשורת של רופאים עם מטופלים שמתחילה כבר בשנה השלישית של הלימודים שלהם, כאשר הם מתחילים לעבור בין המחלקות בבתי החולים, וממשיכה בתוך הפרקטיקה בשנים שלאחר מכן. אחד הסימנים לכך לפי ד"ר ורגהסה היא התמעטות בשיחה ובבדיקה הגופנית שהרופאים מבצעים, שהן הדרכים הראשוניות והחשובות ליצירת קשר אמפתי עם המטופל.

"כאשר הסטודנטים מגיעים בשנה השלישית לשלב של הלימודים הקליניים שלהם", כותב ד"ר ורגהסה במאמר שהתפרסם ב-Annals of Internal Medicine ב-2011, "הם מגלים שבמחלקות בבית החולים מילת הבאז היא 'תפוקה'". תפוקה של בדיקות שמספרן עלה במאות אחוזים בעשורים האחרונים עם ההתקדמות הטכנולוגית של הרפואה המודרנית. "רופאים דוחים לעתים קרובות בדיקה גופנית ידנית של המטופל עד לקבלה של תוצאות בדיקות…