כניסה
הרשמה לניוזלטר

מה מלמדים הטקסטים העתיקים – התנ"ך, ספר התמורות ואגדות המלך ארתור – על אהבה, קבלת החלטות ושיפור רוחני

צוות אפוק | 12 במאי 2020 | כללי | 20 דק׳

שיעורים לחיים מהקלאסיקות הגדולות

1

אהבה, חמלה ומה שביניהן

מאת איל לוינטר

מרבית בני האדם מייחלים לאהבה ומהרהרים בה, בין אם זה נער מתבגר המרגיש אבוד בדרכו בעולם ובין אם זה קשיש המבלה את ימיו האחרונים לבדו בכמיהה אליה. אנו חושבים עליה במונחים רומנטיים, היא מכתיבה לנו את החיפוש אחר בן הזוג המושלם ואנו משוכנעים שהיא המפתח לאושר שלנו. "כל מה שצריך זאת אהבה", הוא המוטו היום. אנחנו בוחרים להביא לעולם ילדים בשם האהבה, ולאורה נמדדים רבים מערכינו וממעשינו, בהם כיצד אנו מתייחסים לזרים.

ועם זאת, האם עצרנו לתהות מה היא באמת אהבה, האם בכלל ניתן להגדיר אותה ואיך היא קשורה לזהות ולרוחניות שלנו?

למילה אהבה יש היסטוריה ארוכה והיא נמצאת במרכזה של החשיבה העתיקה. שורשיה הופיעו הרבה לפני שפינוזה, ישוע, וגם לפני אפלטון ואריסטו. למעשה הטקסט המכונן שלה נכתב בעברית: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'" (ויקרא, יט, יח).

פרופ' סיימון מיי

"התייחסות לרעך (ל'שכן' שלך) בכבוד ובנאמנות אינה טובה הנעשית כלפיו, אלא חובה מוסרית המצווה בכתבים. הזכויות של שכננו שוות לאלו שלנו, ויש להתייחס אליהן באותה מידה של רצינות מוסרית", מסביר סיימון מיי, פרופ' לפילוסופיה בקינגס קולג' שבלונדון בספרו Love: a History (2013) – המתחקה אחר ההיסטוריה של רעיון האהבה.אבל האהבה, לפי המקרא, אינה רק לחברינו מבני ישראל אלא גם לזרים: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּֽי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (דברים, י', י"ט). ספר "שמות" מרחיב את האהבה גם לאויבינו – אם תמצאו את השור או את החמור שאיבד אויבכם, השיבו לו אותו (כג, ד-ה). וספר "משלי" מייעץ לנו שאם אויבנו רעבים, עלינו לתת להם לאכול; אם הם צמאים, לתת להם מים לשתות (משלי כ"ה, כ"א). הספר גם מזהיר מפני שמחה לאיד על סבלו של מי שפגע בנו: אל תשמחו כשאויביכם נופלים, ואל תתנו ללבכם לעלוץ כשהם מועדים (משלי כ"ד, יז). במילותיו של הנביא ישעיהו, עלינו גם לחלוק את לחמינו עם הרעבים, ואת העניים וחסרי הבית להכניס לביתנו (ישעיהו נח, ז).

"מכיוון שלפי התורה, בני האדם נבראו בצלמו של אלוהים (בראשית א, כז), לנבראים בצלמו של האל יש החובה לשאוף לחקות אותו או ללכת בדרכיו (דברים כח, ט; יא, כב; יט, ט)", מסביר פרופ' מיי. "ספר דברים גם קובע: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה). לכן, לאהוב את האל זה לאהוב את מי שאלוהים אוהב. לפי התלמוד הבבלי, כפי שאלוהים רחום וחומל, כך גם עלינו להיות רחומים וחומלים. כי אם אנו מתייחסים רע לאחרים אנו פוגעים לא רק בהם אלא גם באל. התלמוד גורס שאפילו לכנות מישהו 'מכוער' הוא עלבון לאל שתכנן וברא את הצורה האנושית".

היוונים נכנסים לתמונה

פרשנות נוספת למושג "אהבה" מגיעה כמובן מיוון הקלאסית. שם אפלטון, שחי בסביבות 400 לפנה"ס, חשב שאהבה קשורה בניסיון שלנו להגיע ליפה – לשמימי, לאלוהי. אם יש סולם ליופי המוביל אל היופי האבסולוטי – הנמצא מעבר לעולם ולזמן הזה – האהבה היא הדרך להגיע לשם. "אפלטון ראה באהבה לגוף את תחילתה של דרך ארוכה שעושה האינדיבידואל, דרך המסתיימת בגן העדן. הוא האמין שהאדם יכול להתעלות מעל התשוקה הגופנית ולהגיע למצב רוחני גבוה", מסביר פרופ' מיי.

ישוע מרפא את החולים בבריכות הצאן, קרל בלוך, 1883 | תמונה:Public Domain

בניגוד לאפלטון, אריסטו (322-384 לפנה"ס) חשב על אהבה כמשהו המתבטא ביחסים בין-אישיים בחברה ולא בתור דרך להגיע למציאות נצחית גבוהה יותר של יופי אבסולוטי. לתפישתו, ככל ש"אהבת-ידידות" ("פיליה מושלמת", כהגדרתו) בקרב אנשים היא חסרת אנוכיות והיא הרמונית יותר, כך היא מבטאת את הרגש הנעלה של האהבה. אם נאחל טוב לאחרים, נזדהה איתם באינטנסיביות כאילו היו "עצמי שני" שלנו ונחפש הרמוניה הדדית עמוקה – כל מערכות היחסים שלנו לבני זוג, לאחינו ולאחיותינו, לילדינו או להורינו יהיו בעלות ערך. מיניות לא הייתה בעיניו צורה נעלה של אהבה. הוא ראה בה, לדברי פרופ' מיי, דבר שאינו חשוב יותר מלמשל הומור טוב.

כשהגיעה ה"נצרות" – קבוצה מגוונת של כנסיות שונות שהופיעה לאחר מותו של ישוע – החלה לחלחל לעולם המערבי הגדרה חדשה לאהבה. "הנצרות הפכה את האהבה לכוח אלוהי שניתן להביעו אם הוא מוחדר לאדם על ידי האל", מסביר פרופ' מיי. "בסיועו של כוח זה ניתן להתעלות מעל למלכודות החיים הארציים ולהיגאל מסבל, מכאב, מאובדן, מחרדה, מרוע וממוות. במילים אחרות, דרך האהבה, בני אדם יכולים להיות דמויי-אלוהים, אפילו אם באופן לא מושלם ורק להרף עין".

"ישעיהו הנביא", רפאל, 1512 | תמונה: Public Domain

זאת למרות שישוע כמעט ולא דיבר על אהבה ולא ראה בה כוח מסתורי שיכול לאפשר לאדם להפוך לאלוהי, ובטח שלא דבר נעלה יותר מן התורה עצמה. הוא הזכיר את המונח אהבה כמצווה חשובה בעודו מצטט מספרי ויקרא ודברים: "עָנָה יֵשׁוּעַ: הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ.' וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.' אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה" (הבשורה על-פי מרקוס 12: 29-31). פעם נוספת הייתה בדרשה על ההר (דברים שנשא ישוע בפני מאמיניו, מתי 22) שם הרחיב את האהבה גם כלפי האויב.

מרטין לותר

"מאות שנים אחריו, במיוחד מאז מרטין לותר והרפורמציה, נתפס ישוע [שלא בצדק] כמי ש'שחרר' את האהבה ממגבלות התורה. דבר שהוגדר כאחד מקווי ההפרדה הגדולים בין התנ"ך והברית החדשה", כותב פרופ' מיי. "מרטין לותר (1546-1483), הרפורמיסט הפרוטסטנטי הדגול, הסיק במפורש מסקנה זו: 'אנחנו הופכים אלוהיים באמצעות האהבה', אמר. האהבה, לתפיסתו, היא האמצעי דרכו אלוהים 'מייצר אדם אלוהי שהוא אחד…עימו; אדם שכאשר הוא אוהב את שכנו…יכול להתפאר בכך שהתנהג כמו אלוהים'".

אבל המהפכה הגדולה באמת הגיעה אחרי לותר, כשהוציאו לגמרי את מושג האלוהים הנוצרי או היהודי מרעיון האהבה והפכו את האהבה לעיקרון ארצי שיכול להוביל אנשים להגשמה עצמית. תחילתה בפילוסוף מישל דה מונטיין (1592-1533) בתקופת הרנסנס בצרפת ושיאה בברוך שפינוזה (1677-1632). שפינוזה פסל את ההפרדה בין הטבע לאלוהים שהיו עבורו אותו הדבר – שתי מילים שונות לתיאור מכלול הדברים. ולכן האהבה אינה מסוגלת "להתעלות" מהטבעי אל העל-טבעי, מהעולם הארצי אל האלוהי, מהגוף אל הנפש, מהחומרי אל הרוחני הטהור. פירוש הדבר שאהבה אל מישהו אינה אהבה אל איכויותיו הרוחניות, אלא פשוט אל אותו אדם כפי שהוא נגלה מול עינינו באופן טבעי – בשר ודם.

ז'אן-ז'אק רוסו

אחריו הגיעו מהפכנים נוספים, כמו ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712) שהנחיל בכתיבתו את רעיון האהבה הרומנטית; ופרידריך ניטשה (1900-1844) שתקף את כל מערכת החשיבה האפלטונית-נוצרית. למעשה מאז רוסו החל תהליך שבו האדם האמין שעליו ליצור את זהותו ואת ערכיו הפרסונליים, דבר הכולל בין היתר מתן ביטוי לתשוקה מינית. במילים אחרות, אם ביהדות המוקדמת ובתחילת הנצרות נתפשה אהבה כמצווה ואחריות עליונה כלפי האל, החל מרוסו הונח הבסיס לתפיסתה כאחריות עליונה כלפי האינדיבידואל.

מדובר היה בשינוי שהשפיע, בין היתר, על מוסד הנישואים. אם בעבר זוגות התחתנו כדי להקים תא משפחתי יציב ולקבל את הסכמת השמים לכך, החל מהמאה ה-18 נכנס למשוואה רעיון החיפוש אחר "אהבת חיינו" ו"החצי השני שלנו". "עד המאה ה-18 רוב החברות עודדו הרמוניה משפחתית, אבל אהבה לא נחשבה לסיבה מספיק טובה להתחתן", אמרה לנו ב-2018 ההיסטוריונית האמריקנית סטפני קונץ המלמדת בקולג’ אוברגרין שבוושינגטון.

פרופ' מיי, מצדו, טוען שהשינוי הגדול היה כאשר גברים ונשים ציפו שאהבתם תחליף את מקומו של האלוהים והשליכו את הענווה, החמלה והסובלנות שעליהן התעקשו המסורות הדתיות. "אנשים היום מפגינים אהבה כשם שאנשים בעבר הפגינו את נאמנותם לכנסייה. ככל שאנחנו הופכים ליותר אינדיבידואליסטים כך אנו גם מצפים שהאהבה תהיה עבורנו המסע החילוני של נשמתנו, מקור סופי של משמעות וחופש, סטנדרט ערכי, מפתח לפיצוח בעיית הזהות שלנו, נחמה מול חוסר השורשים, תשוקה לדברים מהעולם הזה, ועם זאת גם רצון להתעלות מעליו, גאולה מהסבל, והבטחה לחיי נצח".

ובקיצור – העמסנו יותר מדי על מושג האהבה, ואיבדנו את המשמעות המקורית שלה.

*הכתבה היא תמצית מאמר רחב יותר בנושא "אהבה" שפורסם בגיליון 325


העיר האסורה בבייג'ינג | תמונה: Shutterstock

2

קבלת החלטות על פי עקרונות היקום

מאת מאיה מזרחי ודינה גורדון

השחקן הבריטי מארק ריילנס, זוכה שלושה פרסי טוני, היה צריך לבחור ב-1987 אם לשחק בתיאטרון הלאומי של בריטניה או להיענות להצעה מפתה מהבמאי סטיבן שפילברג. "ערכתי רשימות של היתרונות של שניהם והם היו שווים לגמרי", הוא נזכר בריאיון לרדיו BBC. "ואז פניתי לספר האי צ'ינג (ספר סיני עתיק לניבוי, מ"מ)". איך זה עובד? "אתה פשוט שואל: 'לאן עכשיו?' וזה נותן לך תשובה", הסביר השחקן[1].

ריילנס הוא אחד מִני רבים שנעזרו בספר. בשנות ה-60, תקופת ילדי הפרחים, הספר העתיק ביותר בתרבות הסינית הפך לפופולרי במערב. היום אפשר לבקש עצה מהספר אפילו באינטרנט – נכנסים לאתר, שואלים שאלה, לוחצים על כפתור והאתר מטיל שלושה מטבעות, שש פעמים. תוצאות ההטלות הופכות לצירוף ייחודי של סימנים שהופך לטקסט כללי על מים, אדמה או דרקון עוצמתי המסייעים להכווין אתכם.

אך הפופולריות של "קריאה" מהסוג הזה באי צ'ינג למטרות חיזוי העתיד וקבלת החלטות, אינה מתקרבת למשמעות, לעומק ולהשפעה שהייתה לספר לכל אורך ההיסטוריה. גם במערב, פילוסופים ומתמטיקאים כמו גוטפריד וילהלם לייבניץ שהגיע לתובנות מתמטיות דרכו, ופסיכולוגים כמו קרל יאנג, חקרו את הספר לעומקו.

שמונת הטריגמות ו-64 הקסיגרמות

האי צ'ינג (Yi Jing), הנקרא גם "ספר התמורות", מורכב משלוש שכבות שונות[2]. הראשונה מגיעה מהימים הקדומים ביותר של ההיסטוריה הסינית, ולפי האמונה המסורתית הסינית נוצרה על ידי דמות מיתית בשם פו שי (Fu Xi). המסורת הסינית מספרת שפו שי ואחותו נוּ'וָה יצרו בסביבות שנת 2000 לפנה"ס את האנושות ואת התרבות שלה, והיא כוללת בין היתר את מערכת הכתב הסיני ואת מוסד הנישואין. בשכבה הראשונה, נוצרו שמונה טריגרמות ו-64 הקסגרמות – סמלים שהורכבו מקומפוזיציות שונות של קווים רצופים או מקוטעים (ראו איור 1). לפי התפישה הסינית, הם ממחישים את מה שמתרחש בשמים ובארץ ולכן ניתן באמצעותם להבין את המצב בעולם[3].

השכבה השנייה של האי צ'ינג כוללת פרשנויות לסמלים השונים. משערים שהפרשנויות נכתבו על ידי המלך וון משושלת ג'ואו ועל ידי הדוכס מג'ואו במהלך המאה ה-11 לפנה"ס. השכבה השלישית הייתה שלב בו נוספו כמה מאמרים על האי צ'ינג המכונים "עשר הכנפיים". הם נכתבו בין המאה החמישית למאה השנייה לפנה"ס. "עשר הכנפיים" הפכו את הספר מספר ניבוי עם סימנים ופרשנויות לספר העוסק בפילוסופיה ובמוסר.

גארי ואגמן, ד"ר לאקופונקטורה ולרפואת המזרח, מסביר שהסמלים – ה"הקסגרמות" – נוצרו בזוגות בהתבסס על עקרונות של היין והיאנג. לפי התרבות הסינית המסורתית, חייב להישמר בעולם איזון בין כוח זכרי (יאנג) לכוח נקבי (יין), בין שני כוחות מנוגדים זה לזה אך משלימים זה את זה, בכל תחומי החיים – מהבריאות האישית והנפשית של האדם ועד לכל מבנה החברה. היין והיאנג כוללים ניגודים כמו טוב ורע, זכר ונקבה, אור וחושך, אש ומים, מנוחה ועבודה, שמים וארץ. ניגודים הבאים לידי ביטוי באורחות החיים, במשפחה, בארכיטקטורה, באמנויות, בבישול, בלבוש ועוד.

מהניגודים האלה נולדה, למשל, תיאוריית חמשת האלמנטים. לפי התיאוריה, חמשת האלמנטים: מים, אש, עץ, מתכת ואדמה מרכיבים כל דבר ביקום. אבל בין האלמנטים קיימים יחסים של הזנה וניגוד (יין ויאנג) – כל אחד מהאלמנטים מזין אלמנט אחד אבל גם "מעכב" אלמנט אחר. המים, למשל, מזינים את העץ והעץ מזין את האש, האפר שנשאר מהאש מזין את האדמה. אבל האש "מעכבת" מתכת כי היא ממיסה אותה, והמים מכבים אש. כך נוצר האיזון בטבע.

חמשת האלמנטים

הסמליות של חמשת האלמנטים נוכחת באמנות ובארכיטקטורה הסינית המסורתית. העיר האסורה והארמון המלכותי הסיני, למשל, בנויים בגוונים עשירים של ירוק, צהוב ואדום שנבחרו לא לשם הנאה אסתטית, אלא מכיוון שהם מייצגים את האלמנטים עץ, אדמה ואש בהתאמה.

אם נחזור לספר התמורות, נגלה שמאמרים ב"עשר הכנפיים" מנסים לסייע לאנשים להבין באמצעות סמלי האי צ'ינג, את הקשר של החברה לטבע ולשמים. "מטרתם הייתה להבין את הסדר של הטבע ושל הגורל", נכתב במאמר השמיני שבקובץ[4]. במאמר השישי כתוב: "התמורות הוא ספר עצום וגדול שבו הכול מוכל: הדאו של השמים נמצא בו, הדאו של האדמה נמצא בו, והדאו של האדם נמצא בו".

מהו "הסדר של הטבע ושל הגורל"? מהו "הדאו"? רמז לכך אפשר למצוא בהגותו של החכם הסיני לאו דזה, אבי תורת הדאואיזם.

לזרום כמו מים

לאו דזה חי ככל הנראה במאה השישית לפנה"ס והיה בן דורו של קונפוציוס. חוקרים שונים טוענים שבכתביו הושפע לאו דזה מספר התמורות.

בספרו "ספר הדרך והסגולה" (בסינית: דאו דה ג'ינג) עוסק לאו דזה ב"דאו" או "הדרך" לפיה צריך הפרט לנהל את ענייניו והשליט לשלוט על מדינתו. "הדרך" אינה דרך ארצית ופשוטה, אלא חוק טבע עליון ומיסטי. לאו דזה נדד בסין ולימד את האנשים שה"דאו" הוא המקור לכל הדברים. "האדם עוקב אחרי דרכי הארץ, הארץ עוקבת אחרי דרכי השמים, השמים עוקבים אחר ה'דאו', ל'דאו' יש את דרכיו שלו", כתב בספרו.

עיקרון מרכזי ב"דאו", הוא עיקרון ה"ללא עשייה" או "ללא כוונה" (בסינית: וו-וויי). לאו דזה האמין כי אם ניפטר מתשוקותינו האנוכיות ונוותר על המאבק, נוכל להביא לכך שכל מה שצריך להיעשות ייעשה כמו מעצמו, בלא מאמץ. כמו מים הזורמים בנתיבם באופן טבעי וללא מאבק.

לאו דזה | תמונה: tinhhoa.net

בספרו כתב לאו דזה שיר על המים:

"הטוב העליון הוא כמו מים. המים יעניקו חסדם לכול, ולא יתלוננו על דבר. הם אינם מתחרים ושוכנים במקומות ששנואים על הבריות, לכן הם קרובים ל’דרך’. במקום בו הם שוכנים, הם נשארים מבלי לברוח, בהווייתם הם זורמים למעמקים, בהתבטאות הם ישרים, בעימות הם נשארים עדינים, כשהם מושלים הם אינם שולטים, ובפעולה הם מחכים לרגע הנכון. הם מרוצים עם טבעם, ולכן אין בהם פגם".

השילוב שיוצר לאו דזה בשיר בין התנועה לבין חוסר התנועה של המים, גרמו לריימונד טאנג, בנקאי בן 40 מסידני, שלא הכיר כלל את התרבות הסינית העתיקה, לחוש צמרמורת בכל גופו. בהרצאת טד הוא סיפר כיצד דווקא כאשר הקריירה שלו נסקה והעתיד נראה מבטיח, הוא התחיל לחוש שמשהו חסר בחייו. הוא חש תסכול והחל לשקוע בייאוש. הוא התייעץ עם מנטורים וחיפש שיטות שיסייעו לו להחזיר את חייו למסלולם. הוא לא שיער ששיר פשוט יוכל לטלטל אותו[5].

טאנג הרגיש בעומק לבו שאם יצליח להתנהל בחייו כמו שהמים מתנהלים – חייו יקבלו כיוון ומשמעות. אבל מה זה אומר להתנהג כמו מים? התובנה הראשונה שהגיע אליה הייתה "לנהוג בענווה". אם חושבים על מים שזורמים בנהר, הם מעניקים חיים לכל הצומח והחי סביבם, אבל הם אינם מפארים או מרוממים את עצמם – הם פשוט קיימים. טאנג הרגיש שהוא יכול לאמץ את העיקרון הזה בחייו. במקום לדחוף ולקדם את עצמו, הוא ניסה להיות נוכח יותר, לעזור לאחרים באתגרים ובמצוקות שהם נתקלים בהם. הוא גילה עולמות שלמים שלא דמיין שקיימים ופתרונות שלא יכול היה אפילו לחלום עליהם.

התובנה השנייה שהגיע אליה הייתה "להתנהל בהרמוניה". כשמים בנהר נתקלים בסלע, הם פשוט זורמים סביבו בלי כעס, בלי טענות ובלי שימוש בכוח. טאנג גילה שבמקום העבודה שלו, במקום להתנהל בהרמוניה עם הסביבה, הוא פעל כל הזמן נגדה. הוא ניסה לשנות דברים בכוח כדי להצליח, כדי לכפות את דעתו או כדי להוכיח שהוא צודק. המים לימדו אותו להפסיק להתמקד בדברים שאינו יכול לשנות ולעבוד עם האנשים שמסביבו כדי לפתור בעיות ביחד.

תובנתו השלישית הייתה "לשמור על פתיחות". מים פתוחים לשינויים: הם יכולים להיות נוזליים, מוצקים או גז, בהתאם לתנאי הסביבה. הם גם יכולים להתאים את עצמם לכוס, לקומקום או לצנצנת. מכיוון שאנו חיים בעולם המשתנה במהירות, לטוב ולרע, היכולת להיות גמישים ופתוחים חשובה.

ה"דאו" אינו עוסק רק בזרימה. היו בו מגוון גדול של זרמים ודרכים. מרבית הדאואיסטים אהבו להתבודד, להסתובב בהרים הגבוהים, לתרגל סוגים שונים של מדיטציה ולחיות חיים פשוטים. הם רצו להשיל מעצמם את הרצונות הרבים שממלאים את האדם ויכולים לייסר את נפשו.

רבים החשיבו את המתבודדים הדאואיסטים לחכמים מאוד, לאנשים שבתהליך השיפור העצמי לא רק צברו חוכמה ארצית, אלא גם יכולות מיסטיות בלתי רגילות, כמו היכולת לראות את העתיד ולהבין את סודות היקום. לכן מלכים וקיסרים ניסו לעתים קרובות להעסיק אותם כיועצים. רבים מהדאואיסטים סירבו. אחרים הסכימו לקבל משרה כשהאמינו שהגיע הרגע הגורלי שבו הם אמורים למלא תפקיד היסטורי עבור שליט ראוי.

לאורך ההיסטוריה נרשמו על שמם של דאואיסטים המצאות רבות. הרפואה הסינית, למשל, פותחה על ידי דאואיסטים, כמו גם רבות מאמנויות הלחימה הסיניות. גלאי רעידות האדמה הראשון בעולם פותח בשנת 148 לספירה על ידי ג'אנג הנג, אדם שעסק בפרקטיקות דאואיסטיות רוחניות ויצא ל"מסעות קוסמיים רוחניים". בתקופה ההיא הייתה מחלוקת בין המלומדים הסינים – האם כדור הארץ עגול או שטוח? ג'אנג טען בנחרצות שכדור הארץ עגול, ונמצא בתוך השמים, "כמו חלמון בתוך ביצה". כיצד ידע ג׳אנג במאה השנייה לספירה שכדור הארץ עגול? מסופר שבזכות המסעות הרוחניים שאליהם יצאה נפשו והמראות שראה בשעה שעסק במדיטציה.

לאו דזה עודד בספרו את האדם לחזור לאחור, כלומר, לשוב אל עֶבר טבעו המקורי, הפשוט והתמים. אף על פי שספרו מסביר עקרונות הקשורים בניהול מדינה, כיצד לחיות כבן אדם ונושאים נוספים, יש הרואים בהם דרך אל עבר המטרה הסופית שאליה מכוון אותנו לאו דזה: החזרה אל המקור האמיתי שלנו.

  1. Mark Rylance turned down Spielberg for the National Theatre, Guardian, 2015
  2. Chinese Philosophy of Change (Yijing), Stanford Encyclopedia of Philosophy
  3. The I Ching or Book of Changes, Hellmut Wilhelm, Princeton University Press, third edition, 2011, Kindle edition
  4. The Ten Wings, Yijing.website
  5. Raymond Tang, Be Humble – and other lessons from the philosophy of water, TED, 2018


"סר גלהאד נשאר טהור לאורך המסע", הדפס על גבי בול דואר 1985 | תמונה: Shutterstock

3

שיפור עצמי, בנתיב רוחני

מאת אוון מנטיק

אחת הקלאסיקות האירופיות הגדולות ביותר בכל הזמנים היא סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שהיו ידועים בגבורתם, באבירותם ובהרפתקאותיהם הרבות. כל אנגלי ממוצע גדל על האגדות שנכתבו במאה ה-15 אך מתארות, כך משערים, את דמותו האמיתית של המצביא ארתור שפעל בבריטניה בתחילת המאה ה-5 לספירה.

ארתור ואביריו לא כיכבו רק באנגליה, אלא גם בהוליווד בסרטים כמו "המלך ארתור" (2004) המתאר את סיום תקופת הכיבוש הרומי של בריטניה בשנת 410 לערך, ובשלל ספרים המתארים את שליפת החרב המפורסמת מהסלע.

אולם מה שפחות ידוע הוא הקשר של ארתור ואביריו לסיפור גדול אחר – החיפוש אחר "הגביע הקדוש". מכל מסעותיהם הרבים של האבירים, מתברר שהמסע אחר ה"גביע הקדוש" הפך למסע הגדול והידוע ביותר שלהם. מסע רוחני ששינה אותם לעד.

על פי האגדה, "הגביע הקדוש" הוא הספל שממנו שתה ישוע במהלך הסעודה האחרונה, בלילה שקדם למעצרו ולתלייתו על הצלב. האגדה מספרת כי בעת שישוע היה תלוי על הצלב, חסידיו השתמשו בכוס כדי למלא אותה בדמו. לאחר מותו, הביא יוסף הרמתי את ה"גביע הקדוש" לאנגליה, שם הוא אבד.

המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, שטיח שתוכנן על ידי אדווארד ברן-ג'ונס, 1898-99 | תמונה: Public Domain

לפי ספרו של סר תומאס מלורי, "מות ארתור", אגדת ה"גביע הקדוש" מתחילה בעת שישבו המלך ארתור ואביריו סביב השולחן העגול בקמלוט, כשלפתע נשמע קול רעם גדול. הרעם מלווה באור בהיר להפליא מותיר את כולם חסרי מילים, שכן הוא היה כה בהיר עד שהם יכלו לראות זה את זה כפי שלא ראו מעולם לפני כן. ניחוח נפלא ממלא את האולם, כשלפתע מופיע הגביע מכוסה בבד משי לבן שלא ניתן לגעת בו. הגביע עובר באולם ואז יוצא ממנו, והאבירים ההמומים לא אומרים מילה.

בסוף האירוע קם האביר גווין ממקומו ונשבע שהוא יחפש את הגביע עד שימצאהו. אחריו קמים גם האבירים האחרים. המלך ארתור מתנגד למסע החיפוש כי הוא יודע שזה יביא סבל רב לאביריו. הוא אומר לגווין: "כשיצאו מכאן אני בטוח שכולם לעולם לא ייפגשו שוב בעולם הזה, כי רבים ימותו במסע". עם זאת, משימות מסוכנות הן חלק מטבעם של אבירים, ולכן המלך ארתור אינו מצליח למנוע זאת. לפני שהאבירים יוצאים לדרך, מופיע לפניהם אביר זקן ומסתורי לבוש כנזיר האומר: "אני מזהיר אתכם בפשטות, מי שאינו נקי מחטאיו לא יראה את תעלומות אדוננו ישוע המשיח".

כאן מתבהר כי המסע אחר ה"גביע הקדוש" אינו מסע רגיל שנועד להפגין את יכולות הלחימה של אביר או לשלוח אותו להילחם למען כבוד המלך. אלא, מדובר במסע רוחני המיועד לשיפור עצמי.

אבירי השולחן העגול הולכים בדרכים נפרדות בחיפוש אחר הגביע ונתקלים במבחנים שונים. אחד המבחנים הראשונים הוא להביס שבעה אבירים מרושעים המחזיקים נשים כלואות בטירה. כשסר גווין פוגש בסיטואציה הוא מבין ששבעת האבירים מייצגים את "שבעת החטאים הקטלניים". לפי מיטב המסורת הנוצרית החטאים הם: כעסים, עצלנות, אכילת יתר, תאוות בצע, תאווה, יהירות וקנאה. באמצעות דמותו של גווין מבינים האבירים שבחיפוש אחר הגביע הם חייבים להתנגד לחטאים אלו ולחפש בתוכם אחר טומאה. כיוון שלעתים קרובות הם נקלעים לקטטות, הם מתפללים לאלוהים, מתוודים על חטאיהם ומבטיחים להיות טובים יותר.

המאבק האמיתי מתרחש בפנים

במהלך מסעו של האביר סר לנסלוט המכונה "הלוחם הגדול ביותר", מופיע בחזיונו ה"גביע הקדוש" ברגע של שינה למחצה. הוא מנסה להרים אותו אך אינו מצליח. כישלונו, הוא מבין, נובע מכך שלבו אינו טהור. לאחר מכן, לנסלוט מספר לנזיר שזה קשור בכך שפיתח מחשבות לא נאותות על מלכת המלך ארתור – גְווִינֶבִיר. הוא מתוודה: "כל המעשים הגדולים שעשיתי בקרב, עשיתי את רובם למען המלכה. עבורה הייתי יוצא לקרב בין אם היה זה נכון ובין אם מוטעה, ולעולם לא נלחמתי רק למען השם…". באותה הזדמנות הוא מבטיח ברצינות לתקן את דרכיו.

סר לנסלוט נכנס לכנסייה שבה מצוי הגביע הקדוש, אדוארד ברן ג'ונס, 1891-94 | תמונה: Public Domain

אביר אחר, סר פרסיבל, נתקל במהלך מסעו אחר הגביע בנערה יפהפייה המסייעת לו להינצל מרעב. הנערה הייתה עשירה, אך כיוון שמשפחתה התנתקה ממנה היא נזקקה להגנתו. הוא מתאהב בה, אך רגע לפני שהוא עומד לספק את תשוקותיו עמה, הוא רואה סמל קדוש המחובר לחרבו וזוכר את נדרי אבירותו. הוא מתעשת והנערה והאוהל שבו שכבה מתנדפים לעשן שחור. הסיפור חושף כי הנערה הייתה למעשה שד מהגיהינום שהגיע לפתות ולהכשיל אותו במסעו.

אחרי ההלם הנורא, סר פרסיבל אומר: "מכיוון שבשרי היה לאדוני, אעניש אותו". הוא חותך את ירכו, ומוציא משם דם. לאחר מכן אומר: "הו אדוני הטוב, קח את זה כתגמול על מה שעשיתי נגדך […] כמה קרוב הייתי לאבד את מה שלעולם לא היה יכול לחזור, הבתולים שלי".

אביר נוסף שיצא למסע הוא סר גלהאד, בנו של סר לנסלוט. בניגוד לאביו, סר גלהאד היה ידוע כאדם טהור וקדוש. כאשר האבירים מגיעים לשומר ה"גביע הקדוש", מלך פישר (Fisher King) שהיה נכה, בנו של המלך מציג בפניהם את חרבו השבורה והעתיקה של יוסף הרמתי. האבירים מבינים שעליהם לחבר את חלקיה. כשאינם מצליחים לעשות זאת הם מאפשרים לסר גלהאד לחבר את החלקים, שלפתע מתמזגים זה בזה. הסיפור ממשיך ו"החרב קמה נהדרת ונפלאה, מלאת חום כה חזק עד כי גברים רבים התחבאו מפחד".

לאחר מכן נשמע קולו של ישוע הנוצרי. הוא אומר להם ללכת למקום (מיתי) ליד ארץ הקודש (שם ישוע חי ולימד) הנקרא סאראס כדי להחזיר את ה"גביע הקדוש" למקום ממנו הגיע.

השגת הארה

ראוי לציין כאן כי האבירים לא חשבו שעליהם לשמור את ה"גביע הקדוש" לעצמם או להחזיר אותו למלך ארתור. הקשר עם כוח אלוהי גבוה יותר היה להם ברור מאוד. האבירים ידעו שהם בסך הכול בני אדם שחייבים לציית.

"ההגעה להארה" – סר גלהאד רואה לפניו את הגביע הקדוש, סר אדוווארד ברן ג'ונס, 1898-99 | תמונה: Public Domain

לאחר כמה הרפתקאות בדרך לסאראס, ביתו של הגביע הקדוש, האבירים עומדים במשימתם. בשלב הזה, סר גלהאד, לאחר שסיים את מסעו ושמר על טוהרו, נלקח לגן עדן יחד עם הגביע הקדוש – ובמילים אחרות, השלים את שיפורו הרוחני והשיג הארה.

בקריאת הסיפור יש שפע של שיעורים למי שמבקש להבין טוב יותר מהו שיפור רוחני. הדבר הראשון על פי הסיפור הוא להכיר את העקרונות הבסיסיים של מה נכון ומה מוטעה.

העיקרון הראשון מועבר באמצעות האבירים המרושעים שכלאו נשים בטירה. סר גלאהד נלחם בהם, הבריח אותם וחילץ את הנשים הכלואות. ואילו גוויין, שפגש את האבירים הרעים בהמשך הדרך, הרג אותם עם חבריו בלי כל בעיה. נזיר שפגש לאחר מכן הסביר לו שהוא חטא בכך כיוון שלא היה צורך להרוג את האבירים כדי להשלים את המסע לגביע.

עיקרון שני הוא שלאדם צריכים להיות כוונה ורצון לשפר את עצמו. כשסר לנסלוט הבין שעשה מעשים גדולים למען המלכה ולא למען מטרה רוחנית גבוהה יותר, הוא הבין שהלך בדרך הלא נכונה ולא בדרך השיפור שלו עצמו. העונש על כך הוא שלא יוכל להגיע להארה.

עיקרון שלישי, שכמעט מיותר להזכירו, קשור "בשבעת החטאים הקטלניים". אין לתת להם לתעתע בנו בל יגרמו למסענו הרוחני להיכשל. טוהרו של סר גלהאד ומצבו הנפשי אפשרו לו לרפא אנשים, להרכיב את חרב יוסף ולבסוף לעלות לגן עדן.

ועיקרון אחרון שהסיפור מלמד הוא שבני אדם לא נועדו להחזיק את ה"גביע הקדוש", אלא שהגביע הוא אלמנט אלוהי הנמצא מעליהם. לפיכך, הגביע הקדוש מוחזר לבסוף למקום שממנו הגיע ובו הוא צריך להיות. נושא זה של חזרה למקור דומה לרעיון מהמסורת הדאו-איסטית שלפיו מטרתו הסופית של האדם בחייו היא לחזור למקור האמיתי שלו.


*אוון מנטיק הוא מורה לספרות אנגלית ונשיא "אגודת המשוררים הקלאסיים" בניו יורק

שתפו את הכתבה:

שיעורים לחיים מהקלאסיקות הגדולות

מה מלמדים הטקסטים העתיקים – התנ"ך, ספר התמורות ואגדות המלך ארתור – על אהבה, קבלת החלטות ושיפור רוחני

צוות אפוק | 12 במאי 2020 | כללי | 10 דק׳

איור: גבריאלה ברוך

1

אהבה, חמלה ומה שביניהן

מאת איל לוינטר

מרבית בני האדם מייחלים לאהבה ומהרהרים בה, בין אם זה נער מתבגר המרגיש אבוד בדרכו בעולם ובין אם זה קשיש המבלה את ימיו האחרונים לבדו בכמיהה אליה. אנו חושבים עליה במונחים רומנטיים, היא מכתיבה לנו את החיפוש אחר בן הזוג המושלם ואנו משוכנעים שהיא המפתח לאושר שלנו. "כל מה שצריך זאת אהבה", הוא המוטו היום. אנחנו בוחרים להביא לעולם ילדים בשם האהבה, ולאורה נמדדים רבים מערכינו וממעשינו, בהם כיצד אנו מתייחסים לזרים.

ועם זאת, האם עצרנו לתהות מה היא באמת אהבה, האם בכלל ניתן להגדיר אותה ואיך היא קשורה לזהות ולרוחניות שלנו?

למילה אהבה יש היסטוריה ארוכה והיא נמצאת במרכזה של החשיבה העתיקה. שורשיה הופיעו הרבה לפני שפינוזה, ישוע, וגם לפני אפלטון ואריסטו. למעשה הטקסט המכונן שלה נכתב בעברית: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: אֲנִי, ה'" (ויקרא, יט, יח).

פרופ' סיימון מיי

"התייחסות לרעך (ל'שכן' שלך) בכבוד ובנאמנות אינה טובה הנעשית כלפיו, אלא חובה מוסרית המצווה בכתבים. הזכויות של שכננו שוות לאלו שלנו, ויש להתייחס אליהן באותה מידה של רצינות מוסרית", מסביר סיימון מיי, פרופ' לפילוסופיה בקינגס קולג' שבלונדון בספרו Love: a History (2013) – המתחקה אחר ההיסטוריה של רעיון האהבה.אבל האהבה, לפי המקרא, אינה רק לחברינו מבני ישראל אלא גם לזרים: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת־הַגֵּר כִּֽי־גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָֽיִם" (דברים, י', י"ט). ספר "שמות" מרחיב את האהבה גם לאויבינו – אם תמצאו את השור או את החמור שאיבד אויבכם, השיבו לו אותו (כג, ד-ה). וספר "משלי" מייעץ לנו שאם אויבנו רעבים, עלינו לתת להם לאכול; אם הם צמאים, לתת להם מים לשתות (משלי כ"ה, כ"א). הספר גם מזהיר מפני שמחה לאיד על סבלו של מי שפגע בנו: אל תשמחו כשאויביכם נופלים, ואל תתנו ללבכם לעלוץ כשהם מועדים (משלי כ"ד, יז). במילותיו של הנביא ישעיהו, עלינו גם לחלוק את לחמינו עם הרעבים, ואת העניים וחסרי הבית להכניס לביתנו (ישעיהו נח, ז).

"מכיוון שלפי התורה, בני האדם נבראו בצלמו של אלוהים (בראשית א, כז), לנבראים בצלמו של האל יש החובה לשאוף לחקות אותו או ללכת בדרכיו (דברים כח, ט; יא, כב; יט, ט)", מסביר פרופ' מיי. "ספר דברים גם קובע: 'ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך' (דברים ו, ה). לכן, לאהוב את האל זה לאהוב את מי שאלוהים אוהב. לפי התלמוד הבבלי, כפי שאלוהים רחום וחומל, כך גם עלינו להיות רחומים וחומלים. כי אם אנו מתייחסים רע לאחרים אנו פוגעים לא רק בהם אלא גם באל. התלמוד גורס שאפילו לכנות מישהו 'מכוער' הוא עלבון לאל שתכנן וברא את הצורה האנושית".

היוונים נכנסים לתמונה

פרשנות נוספת למושג "אהבה" מגיעה כמובן מיוון הקלאסית. שם אפלטון, שחי בסביבות 400 לפנה"ס, חשב שאהבה קשורה בניסיון שלנו להגיע ליפה – לשמימי, לאלוהי. אם יש סולם ליופי המוביל אל היופי האבסולוטי – הנמצא מעבר לעולם ולזמן הזה – האהבה היא הדרך להגיע לשם. "אפלטון ראה באהבה לגוף את תחילתה של דרך ארוכה שעושה האינדיבידואל, דרך המסתיימת בגן העדן. הוא האמין שהאדם יכול להתעלות מעל התשוקה הגופנית ולהגיע למצב רוחני גבוה", מסביר פרופ' מיי.

ישוע מרפא את החולים בבריכות הצאן, קרל בלוך, 1883 | תמונה:Public Domain

בניגוד לאפלטון, אריסטו (322-384 לפנה"ס) חשב על אהבה כמשהו המתבטא ביחסים בין-אישיים בחברה ולא בתור דרך להגיע למציאות נצחית גבוהה יותר של יופי אבסולוטי. לתפישתו, ככל ש"אהבת-ידידות" ("פיליה מושלמת", כהגדרתו) בקרב אנשים היא חסרת אנוכיות והיא הרמונית יותר, כך היא מבטאת את הרגש הנעלה של האהבה. אם נאחל טוב לאחרים, נזדהה איתם באינטנסיביות כאילו היו "עצמי שני" שלנו ונחפש הרמוניה הדדית עמוקה – כל מערכות היחסים שלנו לבני זוג, לאחינו ולאחיותינו, לילדינו או להורינו יהיו בעלות ערך. מיניות לא הייתה בעיניו צורה נעלה של אהבה. הוא ראה בה, לדברי פרופ' מיי, דבר שאינו חשוב יותר מלמשל הומור טוב.

כשהגיעה ה"נצרות" – קבוצה מגוונת של כנסיות שונות שהופיעה לאחר מותו של ישוע – החלה לחלחל לעולם המערבי הגדרה חדשה לאהבה. "הנצרות הפכה את האהבה לכוח אלוהי שניתן להביעו אם הוא מוחדר לאדם על ידי האל", מסביר פרופ' מיי. "בסיועו של כוח זה ניתן להתעלות מעל למלכודות החיים הארציים ולהיגאל מסבל, מכאב, מאובדן, מחרדה, מרוע וממוות. במילים אחרות, דרך האהבה, בני אדם יכולים להיות דמויי-אלוהים, אפילו אם באופן לא מושלם ורק להרף עין".

"ישעיהו הנביא", רפאל, 1512 | תמונה: Public Domain

זאת למרות שישוע כמעט ולא דיבר על אהבה ולא ראה בה כוח מסתורי שיכול לאפשר לאדם להפוך לאלוהי, ובטח שלא דבר נעלה יותר מן התורה עצמה. הוא הזכיר את המונח אהבה כמצווה חשובה בעודו מצטט מספרי ויקרא ודברים: "עָנָה יֵשׁוּעַ: הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד, וְאָהַבְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל־מְאֹדֶךָ.' וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.' אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה" (הבשורה על-פי מרקוס 12: 29-31). פעם נוספת הייתה בדרשה על ההר (דברים שנשא ישוע בפני מאמיניו, מתי 22) שם הרחיב את האהבה גם כלפי האויב.

מרטין לותר

"מאות שנים אחריו, במיוחד מאז מרטין לותר והרפורמציה, נתפס ישוע [שלא בצדק] כמי ש'שחרר' את האהבה ממגבלות התורה. דבר שהוגדר כאחד מקווי ההפרדה הגדולים בין התנ"ך והברית החדשה", כותב פרופ' מיי. "מרטין לותר (1546-1483), הרפורמיסט הפרוטסטנטי הדגול, הסיק במפורש מסקנה זו: 'אנחנו הופכים אלוהיים באמצעות האהבה', אמר. האהבה, לתפיסתו, היא האמצעי דרכו אלוהים 'מייצר אדם אלוהי שהוא אחד…עימו; אדם שכאשר הוא אוהב את שכנו…יכול להתפאר בכך שהתנהג כמו אלוהים'".

אבל המהפכה הגדולה באמת הגיעה אחרי לותר, כשהוציאו לגמרי את מושג האלוהים הנוצרי או היהודי מרעיון האהבה והפכו את האהבה לעיקרון ארצי שיכול להוביל אנשים להגשמה עצמית. תחילתה בפילוסוף מישל דה מונטיין (1592-1533) בתקופת הרנסנס בצרפת ושיאה בברוך שפינוזה (1677-1632). שפינוזה פסל את ההפרדה בין הטבע לאלוהים שהיו עבורו אותו הדבר – שתי מילים שונות לתיאור מכלול הדברים. ולכן האהבה אינה מסוגלת "להתעלות" מהטבעי אל העל-טבעי, מהעולם הארצי אל האלוהי, מהגוף אל הנפש, מהחומרי אל הרוחני הטהור. פירוש הדבר שאהבה אל מישהו אינה אהבה אל איכויותיו הרוחניות, אלא פשוט אל אותו אדם כפי שהוא נגלה מול עינינו באופן טבעי – בשר ודם.

ז'אן-ז'אק רוסו

אחריו הגיעו מהפכנים נוספים, כמו ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712) שהנחיל בכתיבתו את רעיון האהבה הרומנטית; ופרידריך ניטשה (1900-1844) שתקף את כל מערכת החשיבה האפלטונית-נוצרית. למעשה מאז רוסו החל תהליך שבו האדם האמין שעליו ליצור את זהותו ואת ערכיו הפרסונליים, דבר הכולל בין היתר מתן ביטוי לתשוקה מינית. במילים אחרות, אם ביהדות המוקדמת ובתחילת הנצרות נתפשה אהבה כמצווה ואחריות עליונה כלפי האל, החל מרוסו הונח הבסיס לתפיסתה כאחריות עליונה כלפי האינדיבידואל.

מדובר היה בשינוי שהשפיע, בין היתר, על מוסד הנישואים. אם בעבר זוגות התחתנו כדי להקים תא משפחתי יציב ולקבל את הסכמת השמים לכך, החל מהמאה ה-18 נכנס למשוואה רעיון החיפוש אחר "אהבת חיינו" ו"החצי השני שלנו". "עד המאה ה-18 רוב החברות עודדו הרמוניה משפחתית, אבל אהבה לא נחשבה לסיבה מספיק טובה להתחתן", אמרה לנו ב-2018 ההיסטוריונית האמריקנית סטפני קונץ המלמדת בקולג’ אוברגרין שבוושינגטון.

פרופ' מיי, מצדו, טוען שהשינוי הגדול היה כאשר גברים ונשים ציפו שאהבתם תחליף את מקומו של האלוהים והשליכו את הענווה, החמלה והסובלנות שעליהן התעקשו המסורות הדתיות. "אנשים היום מפגינים אהבה כשם שאנשים בעבר הפגינו את נאמנותם לכנסייה. ככל שאנחנו הופכים ליותר אינדיבידואליסטים כך אנו גם מצפים שהאהבה תהיה עבורנו המסע החילוני של נשמתנו, מקור סופי של משמעות וחופש, סטנדרט ערכי, מפתח לפיצוח בעיית הזהות שלנו, נחמה מול חוסר השורשים, תשוקה לדברים מהעולם הזה, ועם זאת גם רצון להתעלות מעליו, גאולה מהסבל, והבטחה לחיי נצח".

ובקיצור – העמסנו יותר מדי על מושג האהבה, ואיבדנו את המשמעות המקורית שלה.

*הכתבה היא תמצית מאמר רחב יותר בנושא "אהבה" שפורסם בגיליון 325


העיר האסורה בבייג'ינג | תמונה: Shutterstock

2

קבלת החלטות על פי עקרונות היקום

מאת מאיה מזרחי ודינה גורדון

השחקן הבריטי מארק ריילנס, זוכה שלושה פרסי טוני, היה צריך לבחור ב-1987 אם לשחק בתיאטרון הלאומי של בריטניה או להיענות להצעה מפתה מהבמאי סטיבן שפילברג. "ערכתי רשימות של היתרונות של שניהם והם היו שווים לגמרי", הוא נזכר בריאיון לרדיו BBC. "ואז פניתי לספר האי צ'ינג (ספר סיני עתיק לניבוי, מ"מ)". איך זה עובד? "אתה פשוט שואל: 'לאן עכשיו?' וזה נותן לך תשובה", הסביר השחקן[1].

ריילנס הוא אחד מִני רבים שנעזרו בספר. בשנות ה-60, תקופת ילדי הפרחים, הספר העתיק ביותר בתרבות הסינית הפך לפופולרי במערב. היום אפשר לבקש עצה מהספר אפילו באינטרנט – נכנסים לאתר, שואלים שאלה, לוחצים על כפתור והאתר מטיל שלושה מטבעות, שש פעמים. תוצאות ההטלות הופכות לצירוף ייחודי של סימנים שהופך לטקסט כללי על מים, אדמה או דרקון עוצמתי המסייעים להכווין אתכם.

אך הפופולריות של "קריאה" מהסוג הזה באי צ'ינג למטרות חיזוי העתיד וקבלת החלטות, אינה מתקרבת למשמעות, לעומק ולהשפעה שהייתה לספר לכל אורך ההיסטוריה. גם במערב, פילוסופים ומתמטיקאים כמו גוטפריד וילהלם לייבניץ שהגיע לתובנות מתמטיות דרכו, ופסיכולוגים כמו קרל יאנג, חקרו את הספר לעומקו.

שמונת הטריגמות ו-64 הקסיגרמות

האי צ'ינג (Yi Jing), הנקרא גם "ספר התמורות", מורכב משלוש שכבות שונות[2]. הראשונה מגיעה מהימים הקדומים ביותר של ההיסטוריה הסינית, ולפי האמונה המסורתית הסינית נוצרה על ידי דמות מיתית בשם פו שי (Fu Xi). המסורת הסינית מספרת שפו שי ואחותו נוּ'וָה יצרו בסביבות שנת 2000 לפנה"ס את האנושות ואת התרבות שלה, והיא כוללת בין היתר את מערכת הכתב הסיני ואת מוסד הנישואין. בשכבה הראשונה, נוצרו שמונה טריגרמות ו-64 הקסגרמות – סמלים שהורכבו מקומפוזיציות שונות של קווים רצופים או מקוטעים (ראו איור 1). לפי התפישה הסינית, הם ממחישים את מה שמתרחש בשמים ובארץ ולכן ניתן באמצעותם להבין את המצב בעולם[3].

השכבה השנייה של האי צ'ינג כוללת פרשנויות לסמלים השונים. משערים שהפרשנויות נכתבו על ידי המלך וון משושלת ג'ואו ועל ידי הדוכס מג'ואו במהלך המאה ה-11 לפנה"ס. השכבה השלישית הייתה שלב בו נוספו כמה מאמרים על האי צ'ינג המכונים "עשר הכנפיים". הם נכתבו בין המאה החמישית למאה השנייה לפנה"ס. "עשר הכנפיים" הפכו את הספר מספר ניבוי עם סימנים ופרשנויות לספר העוסק בפילוסופיה ובמוסר.

גארי ואגמן, ד"ר לאקופונקטורה ולרפואת המזרח, מסביר שהסמלים – ה"הקסגרמות" – נוצרו בזוגות בהתבסס על עקרונות של היין והיאנג. לפי התרבות הסינית המסורתית, חייב להישמר בעולם איזון בין כוח זכרי (יאנג) לכוח נקבי (יין), בין שני כוחות מנוגדים זה לזה אך משלימים זה את זה, בכל תחומי החיים – מהבריאות האישית והנפשית של האדם ועד לכל מבנה החברה. היין והיאנג כוללים ניגודים כמו טוב ורע, זכר ונקבה, אור וחושך, אש ומים, מנוחה ועבודה, שמים וארץ. ניגודים הבאים לידי ביטוי באורחות החיים, במשפחה, בארכיטקטורה, באמנויות, בבישול, בלבוש ועוד.

מהניגודים האלה נולדה, למשל, תיאוריית חמשת האלמנטים. לפי התיאוריה, חמשת האלמנטים: מים, אש, עץ, מתכת ואדמה מרכיבים כל דבר ביקום. אבל בין האלמנטים קיימים יחסים של הזנה וניגוד (יין ויאנג) – כל אחד מהאלמנטים מזין אלמנט אחד אבל גם "מעכב" אלמנט אחר. המים, למשל, מזינים את העץ והעץ מזין את האש, האפר שנשאר מהאש מזין את האדמה. אבל האש "מעכבת" מתכת כי היא ממיסה אותה, והמים מכבים אש. כך נוצר האיזון בטבע.

חמשת האלמנטים

הסמליות של חמשת האלמנטים נוכחת באמנות ובארכיטקטורה הסינית המסורתית. העיר האסורה והארמון המלכותי הסיני, למשל, בנויים בגוונים עשירים של ירוק, צהוב ואדום שנבחרו לא לשם הנאה אסתטית, אלא מכיוון שהם מייצגים את האלמנטים עץ, אדמה ואש בהתאמה.

אם נחזור לספר התמורות, נגלה שמאמרים ב"עשר הכנפיים" מנסים לסייע לאנשים להבין באמצעות סמלי האי צ'ינג, את הקשר של החברה לטבע ולשמים. "מטרתם הייתה להבין את הסדר של הטבע ושל הגורל", נכתב במאמר השמיני שבקובץ[4]. במאמר השישי כתוב: "התמורות הוא ספר עצום וגדול שבו הכול מוכל: הדאו של השמים נמצא בו, הדאו של האדמה נמצא בו, והדאו של האדם נמצא בו".

מהו "הסדר של הטבע ושל הגורל"? מהו "הדאו"? רמז לכך אפשר למצוא בהגותו של החכם הסיני לאו דזה, אבי תורת הדאואיזם.

לזרום כמו מים

לאו דזה חי ככל הנראה במאה השישית לפנה"ס והיה בן דורו של קונפוציוס. חוקרים שונים טוענים שבכתביו הושפע לאו דזה מספר התמורות.

בספרו "ספר הדרך והסגולה" (בסינית: דאו דה ג'ינג) עוסק לאו דזה ב"דאו" או "הדרך" לפיה צריך הפרט לנהל את ענייניו והשליט לשלוט על מדינתו. "הדרך" אינה דרך ארצית ופשוטה, אלא חוק טבע עליון ומיסטי. לאו דזה נדד בסין ולימד את האנשים שה"דאו" הוא המקור לכל הדברים. "האדם עוקב אחרי דרכי הארץ, הארץ עוקבת אחרי דרכי השמים, השמים עוקבים אחר ה'דאו', ל'דאו' יש את דרכיו שלו", כתב בספרו.

עיקרון מרכזי ב"דאו", הוא עיקרון ה"ללא עשייה" או "ללא כוונה" (בסינית: וו-וויי). לאו דזה האמין כי אם ניפטר מתשוקותינו האנוכיות ונוותר על המאבק, נוכל להביא לכך שכל מה שצריך להיעשות ייעשה כמו מעצמו, בלא מאמץ. כמו מים הזורמים בנתיבם באופן טבעי וללא מאבק.

לאו דזה | תמונה: tinhhoa.net

בספרו כתב לאו דזה שיר על המים:

"הטוב העליון הוא כמו מים. המים יעניקו חסדם לכול, ולא יתלוננו על דבר. הם אינם מתחרים ושוכנים במקומות ששנואים על הבריות, לכן הם קרובים ל’דרך’. במקום בו הם שוכנים, הם נשארים מבלי לברוח, בהווייתם הם זורמים למעמקים, בהתבטאות הם ישרים, בעימות הם נשארים עדינים, כשהם מושלים הם אינם שולטים, ובפעולה הם מחכים לרגע הנכון. הם מרוצים עם טבעם, ולכן אין בהם פגם".

השילוב שיוצר לאו דזה בשיר בין התנועה לבין חוסר התנועה של המים, גרמו לריימונד טאנג, בנקאי בן 40 מסידני, שלא הכיר כלל את התרבות הסינית העתיקה, לחוש צמרמורת בכל גופו. בהרצאת טד הוא סיפר כיצד דווקא כאשר הקריירה שלו נסקה והעתיד נראה מבטיח, הוא התחיל לחוש שמשהו חסר בחייו. הוא חש תסכול והחל לשקוע בייאוש. הוא התייעץ עם מנטורים וחיפש שיטות שיסייעו לו להחזיר את חייו למסלולם. הוא לא שיער ששיר פשוט יוכל לטלטל אותו[5].

טאנג הרגיש בעומק לבו שאם יצליח להתנהל בחייו כמו שהמים מתנהלים – חייו יקבלו כיוון ומשמעות. אבל מה זה אומר להתנהג כמו מים? התובנה הראשונה שהגיע אליה הייתה "לנהוג בענווה". אם חושבים על מים שזורמים בנהר, הם מעניקים חיים לכל הצומח והחי סביבם, אבל הם אינם מפארים או מרוממים את עצמם – הם פשוט קיימים. טאנג הרגיש שהוא יכול לאמץ את העיקרון הזה בחייו. במקום לדחוף ולקדם את עצמו, הוא ניסה להיות נוכח יותר, לעזור לאחרים באתגרים ובמצוקות שהם נתקלים בהם. הוא גילה עולמות שלמים שלא דמיין שקיימים ופתרונות שלא יכול היה אפילו לחלום עליהם.

התובנה השנייה שהגיע אליה הייתה "להתנהל בהרמוניה". כשמים בנהר נתקלים בסלע, הם פשוט זורמים סביבו בלי כעס, בלי טענות ובלי שימוש בכוח. טאנג גילה שבמקום העבודה שלו, במקום להתנהל בהרמוניה עם הסביבה, הוא פעל כל הזמן נגדה. הוא ניסה לשנות דברים בכוח כדי להצליח, כדי לכפות את דעתו או כדי להוכיח שהוא צודק. המים לימדו אותו להפסיק להתמקד בדברים שאינו יכול לשנות ולעבוד עם האנשים שמסביבו כדי לפתור בעיות ביחד.

תובנתו השלישית הייתה "לשמור על פתיחות". מים פתוחים לשינויים: הם יכולים להיות נוזליים, מוצקים או גז, בהתאם לתנאי הסביבה. הם גם יכולים להתאים את עצמם לכוס, לקומקום או לצנצנת. מכיוון שאנו חיים בעולם המשתנה במהירות, לטוב ולרע, היכולת להיות גמישים ופתוחים חשובה.

ה"דאו" אינו עוסק רק בזרימה. היו בו מגוון גדול של זרמים ודרכים. מרבית הדאואיסטים אהבו להתבודד, להסתובב בהרים הגבוהים, לתרגל סוגים שונים של מדיטציה ולחיות חיים פשוטים. הם רצו להשיל מעצמם את הרצונות הרבים שממלאים את האדם ויכולים לייסר את נפשו.

רבים החשיבו את המתבודדים הדאואיסטים לחכמים מאוד, לאנשים שבתהליך השיפור העצמי לא רק צברו חוכמה ארצית, אלא גם יכולות מיסטיות בלתי רגילות, כמו היכולת לראות את העתיד ולהבין את סודות היקום. לכן מלכים וקיסרים ניסו לעתים קרובות להעסיק אותם כיועצים. רבים מהדאואיסטים סירבו. אחרים הסכימו לקבל משרה כשהאמינו שהגיע הרגע הגורלי שבו הם אמורים למלא תפקיד היסטורי עבור שליט ראוי.

לאורך ההיסטוריה נרשמו על שמם של דאואיסטים המצאות רבות. הרפואה הסינית, למשל, פותחה על ידי דאואיסטים, כמו גם רבות מאמנויות הלחימה הסיניות. גלאי רעידות האדמה הראשון בעולם פותח בשנת 148 לספירה על ידי ג'אנג הנג, אדם שעסק בפרקטיקות דאואיסטיות רוחניות ויצא ל"מסעות קוסמיים רוחניים". בתקופה ההיא הייתה מחלוקת בין המלומדים הסינים – האם כדור הארץ עגול או שטוח? ג'אנג טען בנחרצות שכדור הארץ עגול, ונמצא בתוך השמים, "כמו חלמון בתוך ביצה". כיצד ידע ג׳אנג במאה השנייה לספירה שכדור הארץ עגול? מסופר שבזכות המסעות הרוחניים שאליהם יצאה נפשו והמראות שראה בשעה שעסק במדיטציה.

לאו דזה עודד בספרו את האדם לחזור לאחור, כלומר, לשוב אל עֶבר טבעו המקורי, הפשוט והתמים. אף על פי שספרו מסביר עקרונות הקשורים בניהול מדינה, כיצד לחיות כבן אדם ונושאים נוספים, יש הרואים בהם דרך אל עבר המטרה הסופית שאליה מכוון אותנו לאו דזה: החזרה אל המקור האמיתי שלנו.

  1. Mark Rylance turned down Spielberg for the National Theatre, Guardian, 2015
  2. Chinese Philosophy of Change (Yijing), Stanford Encyclopedia of Philosophy
  3. The I Ching or Book of Changes, Hellmut Wilhelm, Princeton University Press, third edition, 2011, Kindle edition
  4. The Ten Wings, Yijing.website
  5. Raymond Tang, Be Humble – and other lessons from the philosophy of water, TED, 2018


"סר גלהאד נשאר טהור לאורך המסע", הדפס על גבי בול דואר 1985 | תמונה: Shutterstock

3

שיפור עצמי, בנתיב רוחני

מאת אוון מנטיק

אחת הקלאסיקות האירופיות הגדולות ביותר בכל הזמנים היא סיפורי המלך ארתור ואבירי השולחן העגול שהיו ידועים בגבורתם, באבירותם ובהרפתקאותיהם הרבות. כל אנגלי ממוצע גדל על האגדות שנכתבו במאה ה-15 אך מתארות, כך משערים, את דמותו האמיתית של המצביא ארתור שפעל בבריטניה בתחילת המאה ה-5 לספירה.

ארתור ואביריו לא כיכבו רק באנגליה, אלא גם בהוליווד בסרטים כמו "המלך ארתור" (2004) המתאר את סיום תקופת הכיבוש הרומי של בריטניה בשנת 410 לערך, ובשלל ספרים המתארים את שליפת החרב המפורסמת מהסלע.

אולם מה שפחות ידוע הוא הקשר של ארתור ואביריו לסיפור גדול אחר – החיפוש אחר "הגביע הקדוש". מכל מסעותיהם הרבים של האבירים, מתברר שהמסע אחר ה"גביע הקדוש" הפך למסע הגדול והידוע ביותר שלהם. מסע רוחני ששינה אותם לעד.

על פי האגדה, "הגביע הקדוש" הוא הספל שממנו שתה ישוע במהלך הסעודה האחרונה, בלילה שקדם למעצרו ולתלייתו על הצלב. האגדה מספרת כי בעת שישוע היה תלוי על הצלב, חסידיו השתמשו בכוס כדי למלא אותה בדמו. לאחר מותו, הביא יוסף הרמתי את ה"גביע הקדוש" לאנגליה, שם הוא אבד.

המלך ארתור ואבירי השולחן העגול, שטיח שתוכנן על ידי אדווארד ברן-ג'ונס, 1898-99 | תמונה: Public Domain

לפי ספרו של סר תומאס מלורי, "מות ארתור", אגדת ה"גביע הקדוש" מתחילה בעת שישבו המלך ארתור ואביריו סביב השולחן העגול בקמלוט, כשלפתע נשמע קול רעם גדול. הרעם מלווה באור בהיר להפליא מותיר את כולם חסרי מילים, שכן הוא היה כה בהיר עד שהם יכלו לראות זה את זה כפי שלא ראו מעולם לפני כן. ניחוח נפלא ממלא את האולם, כשלפתע מופיע הגביע מכוסה בבד משי לבן שלא ניתן לגעת בו. הגביע עובר באולם ואז יוצא ממנו, והאבירים ההמומים לא אומרים מילה.

בסוף האירוע קם האביר גווין ממקומו ונשבע שהוא יחפש את הגביע עד שימצאהו. אחריו קמים גם האבירים האחרים. המלך ארתור מתנגד למסע החיפוש כי הוא יודע שזה יביא סבל רב לאביריו. הוא אומר לגווין: "כשיצאו מכאן אני בטוח שכולם לעולם לא ייפגשו שוב בעולם הזה, כי רבים ימותו במסע". עם זאת, משימות מסוכנות הן חלק מטבעם של אבירים, ולכן המלך ארתור אינו מצליח למנוע זאת. לפני שהאבירים יוצאים לדרך, מופיע לפניהם אביר זקן ומסתורי לבוש כנזיר האומר: "אני מזהיר אתכם בפשטות, מי שאינו נקי מחטאיו לא יראה את תעלומות אדוננו ישוע המשיח".

כאן מתבהר כי המסע אחר ה"גביע הקדוש" אינו מסע רגיל שנועד להפגין את יכולות הלחימה של אביר או לשלוח אותו להילחם למען כבוד המלך. אלא, מדובר במסע רוחני המיועד לשיפור עצמי.

אבירי השולחן העגול הולכים בדרכים נפרדות בחיפוש אחר הגביע ונתקלים במבחנים שונים. אחד המבחנים הראשונים הוא להביס שבעה אבירים מרושעים המחזיקים נשים כלואות בטירה. כשסר גווין פוגש בסיטואציה הוא מבין ששבעת האבירים מייצגים את "שבעת החטאים הקטלניים". לפי מיטב המסורת הנוצרית החטאים הם: כעסים, עצלנות, אכילת יתר, תאוות בצע, תאווה, יהירות וקנאה. באמצעות דמותו של גווין מבינים האבירים שבחיפוש אחר הגביע הם חייבים להתנגד לחטאים אלו ולחפש בתוכם אחר טומאה. כיוון שלעתים קרובות הם נקלעים לקטטות, הם מתפללים לאלוהים, מתוודים על חטאיהם ומבטיחים להיות טובים יותר.

המאבק האמיתי מתרחש בפנים

במהלך מסעו של האביר סר לנסלוט המכונה "הלוחם הגדול ביותר", מופיע בחזיונו ה"גביע הקדוש" ברגע של שינה למחצה. הוא מנסה להרים אותו אך אינו מצליח. כישלונו, הוא מבין, נובע מכך שלבו אינו טהור. לאחר מכן, לנסלוט מספר לנזיר שזה קשור בכך שפיתח מחשבות לא נאותות על מלכת המלך ארתור – גְווִינֶבִיר. הוא מתוודה: "כל המעשים הגדולים שעשיתי בקרב, עשיתי את רובם למען המלכה. עבורה הייתי יוצא לקרב בין אם היה זה נכון ובין אם מוטעה, ולעולם לא נלחמתי רק למען השם…". באותה הזדמנות הוא מבטיח ברצינות לתקן את דרכיו.

סר לנסלוט נכנס לכנסייה שבה מצוי הגביע הקדוש, אדוארד ברן ג'ונס, 1891-94 | תמונה: Public Domain

אביר אחר, סר פרסיבל, נתקל במהלך מסעו אחר הגביע בנערה יפהפייה המסייעת לו להינצל מרעב. הנערה הייתה עשירה, אך כיוון שמשפחתה התנתקה ממנה היא נזקקה להגנתו. הוא מתאהב בה, אך רגע לפני שהוא עומד לספק את תשוקותיו עמה, הוא רואה סמל קדוש המחובר לחרבו וזוכר את נדרי אבירותו. הוא מתעשת והנערה והאוהל שבו שכבה מתנדפים לעשן שחור. הסיפור חושף כי הנערה הייתה למעשה שד מהגיהינום שהגיע לפתות ולהכשיל אותו במסעו.

אחרי ההלם הנורא, סר פרסיבל אומר: "מכיוון שבשרי היה לאדוני, אעניש אותו". הוא חותך את ירכו, ומוציא משם דם. לאחר מכן אומר: "הו אדוני הטוב, קח את זה כתגמול על מה שעשיתי נגדך […] כמה קרוב הייתי לאבד את מה שלעולם לא היה יכול לחזור, הבתולים שלי".

אביר נוסף שיצא למסע הוא סר גלהאד, בנו של סר לנסלוט. בניגוד לאביו, סר גלהאד היה ידוע כאדם טהור וקדוש. כאשר האבירים מגיעים לשומר ה"גביע הקדוש", מלך פישר (Fisher King) שהיה נכה, בנו של המלך מציג בפניהם את חרבו השבורה והעתיקה של יוסף הרמתי. האבירים מבינים שעליהם לחבר את חלקיה. כשאינם מצליחים לעשות זאת הם מאפשרים לסר גלהאד לחבר את החלקים, שלפתע מתמזגים זה בזה. הסיפור ממשיך ו"החרב קמה נהדרת ונפלאה, מלאת חום כה חזק עד כי גברים רבים התחבאו מפחד".

לאחר מכן נשמע קולו של ישוע הנוצרי. הוא אומר להם ללכת למקום (מיתי) ליד ארץ הקודש (שם ישוע חי ולימד) הנקרא סאראס כדי להחזיר את ה"גביע הקדוש" למקום ממנו הגיע.

השגת הארה

ראוי לציין כאן כי האבירים לא חשבו שעליהם לשמור את ה"גביע הקדוש" לעצמם או להחזיר אותו למלך ארתור. הקשר עם כוח אלוהי גבוה יותר היה להם ברור מאוד. האבירים ידעו שהם בסך הכול בני אדם שחייבים לציית.

"ההגעה להארה" – סר גלהאד רואה לפניו את הגביע הקדוש, סר אדוווארד ברן ג'ונס, 1898-99 | תמונה: Public Domain

לאחר כמה הרפתקאות בדרך לסאראס, ביתו של הגביע הקדוש, האבירים עומדים במשימתם. בשלב הזה, סר גלהאד, לאחר שסיים את מסעו ושמר על טוהרו, נלקח לגן עדן יחד עם הגביע הקדוש – ובמילים אחרות, השלים את שיפורו הרוחני והשיג הארה.

בקריאת הסיפור יש שפע של שיעורים למי שמבקש להבין טוב יותר מהו שיפור רוחני. הדבר הראשון על פי הסיפור הוא להכיר את העקרונות הבסיסיים של מה נכון ומה מוטעה.

העיקרון הראשון מועבר באמצעות האבירים המרושעים שכלאו נשים בטירה. סר גלאהד נלחם בהם, הבריח אותם וחילץ את הנשים הכלואות. ואילו גוויין, שפגש את האבירים הרעים בהמשך הדרך, הרג אותם עם חבריו בלי כל בעיה. נזיר שפגש לאחר מכן הסביר לו שהוא חטא בכך כיוון שלא היה צורך להרוג את האבירים כדי להשלים את המסע לגביע.

עיקרון שני הוא שלאדם צריכים להיות כוונה ורצון לשפר את עצמו. כשסר לנסלוט הבין שעשה מעשים גדולים למען המלכה ולא למען מטרה רוחנית גבוהה יותר, הוא הבין שהלך בדרך הלא נכונה ולא בדרך השיפור שלו עצמו. העונש על כך הוא שלא יוכל להגיע להארה.

עיקרון שלישי, שכמעט מיותר להזכירו, קשור "בשבעת החטאים הקטלניים". אין לתת להם לתעתע בנו בל יגרמו למסענו הרוחני להיכשל. טוהרו של סר גלהאד ומצבו הנפשי אפשרו לו לרפא אנשים, להרכיב את חרב יוסף ולבסוף לעלות לגן עדן.

ועיקרון אחרון שהסיפור מלמד הוא שבני אדם לא נועדו להחזיק את ה"גביע הקדוש", אלא שהגביע הוא אלמנט אלוהי הנמצא מעליהם. לפיכך, הגביע הקדוש מוחזר לבסוף למקום שממנו הגיע ובו הוא צריך להיות. נושא זה של חזרה למקור דומה לרעיון מהמסורת הדאו-איסטית שלפיו מטרתו הסופית של האדם בחייו היא לחזור למקור האמיתי שלו.


*אוון מנטיק הוא מורה לספרות אנגלית ונשיא "אגודת המשוררים הקלאסיים" בניו יורק

שתפו את הכתבה:

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך
חג שמח!

צוות מגזין אפוק

האודיסיאה: סיפור הרפתקאות פשוט בן 2,800 שנה, או כלי פסיכולוגי לשיפור עצמי? #2

ג'יימס סייל

נוהגים להתייחס היום אל "האודיסאה", אחד מסיפורי המסעות המפורסמים ביותר במיתולוגיה היוונית, כאל...

חידת הממדים והעולמות המקבילים – המדענים שמנסים לבנות ממד רביעי ולהציץ בו

צוות מגזין אפוק

אמנות הטיעון וההטעיה

איל לוינטר

באמצע אוגוסט האחרון טען בפייסבוק איש עסקים סיני המתגורר בישראל כי "קוביד 19 לא הגיע במקור מסין. הממשלה הסינית אמנם הייתה זו שגילתה אותו...

"המדריך" של החכם הסטואי

דינה גורדון

החיים מטלטלים אותנו מעלה ומטה כמו נדנדה. שמחות ועִצבונות, אושר וסבל, אובדן ולידה כרוכים ומעורבבים זה בזה ואינם נותנים לנפש ולמחשבות...

“כולם בבריה”מ ידעו ש’פראבדה’ זה שקר. בארה”ב, לעומת זאת, יותר מ-50% מהאנשים מאמינים ברוב השקרים שמופצים בתקשורת”

יאן יקיאלק

ג׳יימס אוק'יף (O’Keefe) אינו עיתונאי במובן המקובל של המילה. בתקשורת...

15 מיקרו-טרנדים: הכוחות הקטנים שמובילים ל"ערעורים" הגדולים הבאים

צוות אפוק

מיקרו טרנדים הם שינויים קטנים העושים הבדלים גדולים בחברה. חלקם נוצרים בעקבות התפתחויות...

רקפת תבור

שתפו: